ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
הגמרא בדף כה ע"ב מביאה מקור לפטור שן ורגל ברשות הרבים, וכותבת שאף שהיה לנו לחייב בקל וחומר מקרן, נאמר בפירוש בתורה "ובער בשדה אחר" – ולא ברשות הרבים. ומכאן משמע שזו גזירת כתוב.
הרי"ף (א ע"ב) כותב: "וכולהו בין אבות בין תולדות מועדין מתחלתן נינהו לבד מקרן דתם ולבסוף מועד הוא, ושן ורגל ברשות הרבים פטורין משום דאורחייהו הוא", ומשמע מדבריו שאין זו גזירת כתוב אלא סברא לפי שדרכם בכך.
הרא"ש (פרק א , סי' א) מתקשה בכך ושואל, מדוע הוצרך לפרש טעם הרי זהו לימוד מפורש מהתורה, ועונה שיתכן שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרה התורה. הרא"ש מבאר את נימוקו "לפי שדרכו לילך ברשות הרבים, ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד" ומוסיף ומבאר החילוק מקרן שבה חייב למרות שדרכו לילך שם "דכיוון דאייעד ויודע שהוא נגחן הווה ליה למריה לנטוריה, דחצי נזק קיי"ל דקנסא הוא כי היכי דלינטריה לתוריה". וכותב שנפקא מינה מטעם זה, שאם היה עץ ארוך שחציו ברשות הרבים וחציו ברשות הניזק והלכה הבהמה ברשות הרבים ודרסה עליו וכתוצאה מכך העץ שבר כלים שהיו מונחים ברשות הניזק פטור.
בדף כ ע"א דנה הגמרא בבהמה ברשות הרבים שפשטה צווארה ואכלה מעל גבי חברתה. אילפא מחדש שחייב הואיל ומעל גבי חברתה נחשב כרשות היחיד. הגמרא מנסה להביא ראיה מברייתא בה נאמר שאם הייתה קופתו מופשלת לאחוריו ובאה בהמה ופשטה צווארה ואכלה חייב, ודוחה שמא שם מדובר בקפצה ואכלה, וכדינו של ר' אושעיא, שבהמה שקפצה ברשות הרבים ואכלה חייבת לפי שאין זו דרכה. הרי"ף הביא את דברי אילפא להלכה אך העמידם בקפצה וציין שהיינו דינו של ר' אושעיא. והקשה המאור שדינו של ר' אושעיא הוא משום שעוסק בשינוי ונחשב לקרן ברשות הרבים אך אילפא עצמו עסק בשן ללא שינוי ונימק את הפטור מטעם שנחשב כרשות היחיד.
הרא"ש מסכים עם הרי"ף ומיישבו, שגם טעמו של ר' אושעיא אינו משום שנחשב קרן, שהרי קפיצה לצורך אכילה ודאי אינה נחשבת עד כדי כך שינוי כדי שייחשב כקרן, אלא שאין זו דרכה הרגילה של הבהמה, ואם הייתה יכולה לאכול בדרך הילוכה כדרכה לא היה לניזק להניח שם פירותיו ונחשב כרשות הרבים, אך הואיל וצריכה לקפוץ ולשנות מדרך הילוכה יש רשות לניזק להניח שם פירותיו ונחשב כשדה אחר. בתחילה הבינה הגמרא שאילפא פטר אף בלא קפצה משום שהחשיב על גבי חברתה כרשות הניזק, והביאה הגמרא סיוע מברייתא ודחתה שמא שם מדובר בקפצה ולכן נחשב כרשות הניזק, אולם לאחר שדחתה מבינה שגם את דברי אילפא יש להעמיד בקפצה. גם מדברי הרא"ש הללו בביאור הרי"ף, משמע שהולכים לפי הסברא, ובהתאם לכך מגדירים מה נחשב רשות הרבים ומה רשות הניזק.
האחרונים (קובץ ביאורים אות יא ועוד) מקשים על כך, שהרי קיי"ל שלא דורשים טעמא דקרא, וכיצד כאן דורשים ומחדשים הלכות מכח הטעם. עוד קשה ממספר סוגיות בהן משמע שאיננו הולכים לפי טעם זה, ונפרטם.
סוגיות מהן משמע שזו גזירת כתוב
בדף יד ע"א נחלקו האמוראים אם יש פטור שן ורגל בחצר המשותפת ומיוחדת לשניהם לפירות אך לא לשוורים. לדעת ר' זירא דינה כרשות הרבים ופטור הואיל ונאמר ובער בשדה אחר וזו לא נחשבת שדה אחר ואילו לדעת רב יוסף ואביי דינה כחצר הניזק ונחשבת כשדה אחר הואיל ואינה מיוחדת לשוורים. אם שורש הפטור הוא מטעם שדרכם לילך ברשות הרבים והם רשאים לילך שם, פשוט שכאן יש לחייבו שהרי אין לשור רשות ללכת בחצר זו, ולא מובן טעמו של ר' זירא. ולכאורה משמע מכך שהפטור אינו תלוי בטעם אלא בגזירת כתוב, ולכן יש מקום לשתי הדעות כאן, אם חצר כזו מוגדרת כחצר משותפת או כשדה אחר.
עוד נאמר בדף זה, שבחצר השייכת לאדם שלישי פטור ואינו נחשב כביעור "בשדה אחר". אם שורש הפטור הוא מטעם שדרכם לילך ברשות הרבים והם רשאים לילך שם, זה שייך דווקא ברשות הרבים אך לא בשדה של אדם שלישי שהבהמה נכנסה לשם ללא רשות.
בדף טז ע"ב אומר שמואל שאם ארי טרף ואכל ברשות הרבים חייב הואיל ואין דרכו בכך אך אם דרס ואכל, כלומר שאכל את הבהמה בלי להרוג אותה קודם פטור משום שדרכו לדרוס ודינו כדין שן ברשות הרבים. אם שורש הפטור הוא מטעם שדרכם לילך ברשות הרבים והם רשאים לילך שם, אין טעם לפטור אריה שהרי אין דרכו לילך ברשות הרבים, ואין סיבה להרשות לבעליו ללכת שם, כשם שאנו רוצים להרשות לבהמות רגילות שאין דרכן להזיק.
בדף יט ע"א בסוגיית צרורות שאל ר' ירמיה את ר' זירא מה הדין אם התיזה אבן מרשות הרבים והלכה והזיקה ברשות היחיד, ובתחילה השיב מסברא שפשוט שפטור, שהרי אם עקירה אין כאן גם הנחה אין כאן, אך לאחר שהקשה עליו ר' ירמיה ממספר מקורות השיב שחזר בו וסובר שחייב. לפי טעמו של הרי"ף שהפטור נובע מכך שדרכם לילך ברשות הרבים, גם כאן יש לפטור, ומקרה זה דומה לגמרי למקרה של עץ ארוך, שבו כתב הרא"ש שפטור לשיטת הרי"ף.
בדף כג ע"א מבואר בגמרא שאם כלב נטל חררה והלך ואכלה בגדיש שאינו שייך לאף אחד פטור. כאן ודאי לא שייכת סברת הפטור, ואכן התוס' (ד"ה תפשוט) כותבים בפירוש שלפי הסברא היה לפטור במקרה שלוקחת מרשות הניזק ואוכלת ברשות הרבים אלא שגזירת כתוב היא.
כעין זה בדף כ ע"א דנה הגמרא בחפץ שהתגלגל מרשות היחיד לרשות הרבים. רש"י מסביר את המקרה שמונח עמיר ברשות הניזק ובהמה גלגלה אותו לרשות הרבים ושם אכלה אותו, ומבאר שהספק הוא אם הולכים אחר האכילה או אחר המקום שמשם לקחה אותו, ונשארה הגמרא בספק, ומפורש שם שהספק הוא דווקא לגבי דבר שמונח כולו ברשות הניזק וגלגלתו אך בדבר שראשו ברשות הרבים וכאשר אוכלתו נגרר כולו אחר ראשו ודאי שדינו כמקום הבהמה. התוס' כותבים שבמקרה שביאר רש"י, שלקחתו מרשות הניזק ואכלתו ברשות הרבים פשוט שדינו כרשות הרבים ופטור, שהרי כך מפורש בדף כג ע"א לגבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש, שאם אכלו בגדיש שאינו שייך לאף אחד פטור, ולפיכך מפרשים התוס' שהספק הוא לגבי עמיר המתגלגל מרשות היחיד לרשות הרבים ולולא עצרתו הבהמה היה ממשיך ומגיע לרשות הרבים אלא שהיא עצרתו ואכלתו ברשות היחיד, והספק הוא אם יש להחשיבו כברשות הרבים הואיל ולולא עצרתו היה מגיע לשם. על כל פנים, במקרה שלקחתו מרשות היחיד ואכלתו ברשות הרבים רש"י מבין שהגמרא מסתפקת והתוס' מבינים שודאי פטור, וכאמור, לכאורה כך עולה בפירוש מהסוגיא בדף כג ע"א, ולפי סברת הרי"ף לא מובן, הרי אם שורש הפטור הוא שיש להם רשות לילך ברשות הרבים, כאן היא חרגה מהרשות ונטלה העמיר מרשות הניזק, ומה בכך שהביאתו לרשות הרבים ואכלתו שם?
נעיר באופן כללי שאין הכרח שכל הסוגיות יחרזו באותו כיוון, אלא יש מקום לומר שעקרונית הולכים אחר הסברא אך יש פרטים שלגביהם לא פלוג.
האם כוונת הרי"ף לדרוש טעמא דקרא?
השלטי גיבורים (א ע"ב מדפי הרי"ף אות ב) סובר כהבנת הרא"ש ברי"ף שאכן שורש הדין בטעם, ויש ללכת לפי טעם זה בקביעת פרטי ההלכה, וביאר שלכן הרי"ף אכן השמיט להלכה את פסק הגמרא שאם התיזה מרשות הרבים לרשות היחיד חייב. ובדף ז ע"ב (ד"ה רבינו השמיט) ציין שהרי"ף מסיבה זו השמיט גם את דין מתגלגל. עדיין דבריו אינם מספיקים, שכן יש לשאול כיצד הרי"ף הכריע כך כנגד סוגיות מפורשות.
הקובץ ביאורים (ב"ק אות יא) מיישב את פסק הרי"ף בהתיזה מרשות הרבים לרשות היחיד שהסוגיא המחייבת בהתיזה תלויה במחלוקת האמוראים לגבי חצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים (דף יד ע"א), שלדעת רב יוסף ואביי נחשבת כחצר הניזק וחייב ולדעת ר' זירא כרשות הרבים ופטור. ומביא שתי דרכים בהבנת המחלוקת ולפי שתיהן תלויות הסוגיות זו בזו.
הדרך הראשונה היא שלשני הצדדים אין הדין תלוי בסברא אלא בהבנת גדר הפסוק "בשדה אחר", האם הגדרת "אחר" הולכת לפי פעולת ההיזק או לפי הנזק. ר' זירא סבר שיש ללכת לפי הנזק ולכן הואיל ולעניין פירות יש רשות לשניהם נחשב כחצר השותפים שדינו כרשות הרבים ופטור ואילו רב יוסף ואביי סוברים שהולכים לפי מעשה ההיזק והואיל ואסור לו להכניס לשם שוורים נחשב כחצר הניזק (הקובץ ביאורים מבאר את הגמרא שמדובר בחצר שלמזיק אין רשות להכניס שוורים אך לניזק מותר). בסוגיית "התיזה" שהגמרא חייבה, היו אלו דברי ר' זירא, וזאת משום שהלך לשיטתו שהולכים לפי הנזק, ומקום הנזק היה ברשות הניזק, אולם להלכה פסק הרי"ף כרב יוסף שהולכים לפי מעשה ההיזק, והבהמה הזיקה מרשות הרבים. כדבריו לגבי סוגיית "התיזה" כך יש ליישב גם לגבי סוגיית "מתגלגל", שהרי גם שם המסתפק הוא ר' זירא.
הדרך השנייה היא שנחלקו האמרואים אם שורש הדין תלוי בטעם של אורחיה או שזוהי גזירת כתוב. לדעת רב יוסף ואביי הדין תלוי בסברא ולכן הואיל ואין רשות לבהמה להיכנס לרשות זו יש לחייב, ואילו ר' זירא נקט שזו גזירת כתוב, והרי"ף פסק כרב יוסף ואביי ולכן נקט בסברת אורחייהו כדברי הרא"ש ולכן גם פוטר בהתיזה. הקובץ ביאורים סבר כעיקר את דרכו הראשונה, משום שקיי"ל שלא דורשים טעמא דקרא, ואת דברי הרי"ף שנימק "משום דאורחייהו הוא" ביאר שאמנם זהו הטעם שבגללו חילקה התורה בין רשות הרבים לרשות היחיד אך למעשה כיון שכבר קבעה התורה חילוק בין רשות היחיד לרשות הרבים "מעתה יתד היא שלא תמוט שכל מה שיש עליה שם רשות הרבים פטור אף במקום דלא שייך טעמא דאורחא, ולהיפך כל מה שנקרא רשות היחיד לעולם חייב אף דאורחה למיזל שם".
יש להקשות1 על תלייתו של הקובץ ביאורים, שמסקנת ר' זירא לגבי התיזה צרורות היא מכח ברייתות, ואם כן כיצד הרי"ף לא פסק כך. עוד יש להקשות2 על תלייתו מכך שהרי"ף גרס ופסק כגירסתו של רש"י (יד ע"א ד"ה ולגבי קרן) שבחצר השייכת לניזק לפירות ולגבי שוורים היא משותפת לזה ולזה נחשבת לגבי שן כרשות הניזק וחייב, ולא כתוס' (ד"ה לא לזה) הפוטרים, והרי כאן מסברא ודאי לא שייך לחייב, כי מותר למזיק להכניס שורו ומה בכך שלעניין פירות אין לו חלק בחצר, ואם כן מוכרחים לכאורה לומר שזוהי גזירת כתוב ולא סברא.
תרומת הכרי (סי' שצא) הולך בדרכו של הרא"ש שהדין תלוי בסברא, ומביא לכך מקור מסוגיית כשכשה בזנבה בדף יט ע"ב, שהגמרא אומרת שפשוט שפטור "וכי יאחזנה בזנבה וילך?!" ודוחה שאם כן נפטור גם בקרן מטעם זה שאינו יכול לאחוז בקרנה וללכת, ומשיבה שקרן לאו אורחיה ואילו כשכשה בזנבה הווי אורחיה. מוכח שטעם הפטור ברשות הרבים הוא שאיננו יכולים לדרוש מהבעלים ללכת כל הזמן עם בהמתו ולשמור עליה גם כשהולכת כדרכה. בכך מיישב גם את שאלת התוס' (ג ע"ב ד"ה לפוטרו) כיצד לרבא פשוט שבצרורות פטור ברשות הרבים אך מצד שני מסתפק אם משלם מהעלייה או מגופו. ומיישב ששאלה זו קשה רק אם שני הדינים תלויים בגזירת כתוב המחלקת בין קרן לשן ורגל, ואם כן שני הדינים צריכים ללכת יחדיו, אך אם הפטור ברשות הרבים אינו תלוי בגזירת כתוב אלא בסברת אורחיה, מובן שהיה פשוט לרבא שאף בצרורות פטור הואיל והווי אורחיה, והסתפק דווקא לגבי תשלום מעלייה או מגופו שזהו דין ששורשו בגזירת כתוב.
תרומת הכרי תלה את שורש הפטור ברשות הרבים, אם זו גזירת כתוב או סברא, במחלוקת בדף טו ע"א אם פלגא ניזקא קנסא או ממונא. לדעת רב פפא שזהו ממון על כרחך גם קרן נחשב אורחיה ואם כן אי אפשר לומר ששורש הפטור בשן ורגל ברשות הרבים הוא סברת אורחיה, אלא זוהי גזירת כתוב, ואילו לפי רב הונא בריה דרב יהושע שהחיוב בקרן הוא קנס ולא ממון, ניתן לומר ששורש הפטור בשן ורגל הוא סברת אורחיה. בכך מיישב את קושיית הרמב"ן במלחמות (יא ע"ב) מדוע פוסקים שבצרורות משלם מעלייה מטעם שאין ספיקו של רבא מוציא מידי ודאי של רב פפא, הרי לאחר שהגמרא יישבה את רבא שלדעתו צרורות מוגדרים כתולדה של רגל בגלל שפטורים ברשות הרבים, ניתן לומר שגם רב פפא הסתפק אם משלמים מגופו או מעלייה והטעם שהחשיב צרורות כתולדה של רגל הוא כרבא משום שפטורים ברשות הרבים. ותירץ תרומת הכרי, שהואיל ורב פפא סובר שהחיוב בקרן הוא ממון ונחשב אורחיה, על כרחך שורש הפטור בשן ברשות הרבים אינו סברא אלא גזירת כתוב, ואם כן אין לחלק בין דין הפטור ברשות הרבים לדין תשלום מעלייה, ואם פטור ברשות הרבים ודאי חייב לשלם מעלייה.
לפי תלייתו של תרומת הכרי, ניתן לכאורה לתרץ את פסקו של הרי"ף לגבי התיזה כעין תירוצו של הקובץ ביאורים, ולומר שר' זירא סבר שחיוב קרן הוא מטעם ממון ואם כן שורש הפטור ברשות הרבים הוא גזירת הכתוב, אך להלכה שאנו פוסקים שהחיוב הוא מטעם קנס שורש הפטור הוא מסברת אורחיה, ולכן בעץ ארוך פטור וכן בהתיזה ובמתגלגל.
אמנם תרומת הכרי עצמו כתב שהשלטי גיבורים הפריז על המידה בכך שאמר שהרי"ף פוטר אף בהתיזה, אלא יש לחלק בין עץ ארוך שההיזק נעשה מיד להתיזה שלא נעשה מיד ובכך הולכים אחר הסוף. לכאורה חילוקו אינו מובן, הרי אם שורש הפטור נובע מסברת אורחיה, מה אכפת לי בין נזק שנעשה מיד לנעשה אחר זמן, סוף סוף בשניהם שייכת סברת הפטור. ונראה מכך, שגם לדעתו איננו הולכים לעולם על פי הסברא בכל פרט ופרט, אלא הסברא מגדירה את היסודות אך בפרטים כבר לא פלוג. לכן בשאלה העקרונית כיצד יש להתייחס למקרה שהמזיק ברשות הרבים והניזק ברשות היחיד, על פי הסברא יש ללכת על פי סברת אורחיה, אולם במקרה שהנזק נעשה לאחר זמן הריהו מנותק מתחילתו ואנו רואים לפנינו נזק שנעשה כולו ברשות הניזק, ומכיוון שכך יש לנו ללכת אחר הגדרים ולא לתור אחר הסברא.
לגבי שאר הסוגיות שהובאו למעלה, ומשמע מתוכן שלא הולכים אחר הסברא, אולי ניתן לתרץ חלק מהן שהן עוסקות בפרטים שבהם אומרים לא פלוג (בחלקן קשה לומר כך, כגון בדין שדה של אדם שלישי) וחלק מהן שהן הולכות לפי השיטה שחיוב חצי נזק הוא מטעם ממון (יש בכך דוחק, שהרי הגמרא עצמה כבר פסקה להלכה שהחיוב מטעם קנס).
לגבי הסוגיא בדף כג ע"א, שכלב נטל חררה ואכלה ברשות הרבים, אפשר לתרץ3 שעל עצם הנטילה וההעברה מרשות היחיד לרשות הרבים אינה חייבת כי עדיין לא ניזוק, והאכילה עצמה נעשתה ברשות הרבים ופטורה. כלומר, אין להסתכל על כל המעשה יחד אלא לחלקו לשניים, ויש לדמות זאת למקרה שבהמה של ראובן הוציאה לרשות הרבים ואחר כך בהמה של שמעון אכלה, שאז ודאי שניהם פטורים. כעין זה מצאנו בדברי רבה בדף כו ע"ב, שאם אדם זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות והזדרז וסילקן ונשבר הכלי הוא פטור, כי על עצם הזריקה אין לחייב שהרי לא היה אמור להישבר, ועל הוצאת הכרים פטור משום גרמא, ואיננו מסתכלים על כל המעשה יחד אלא על כל שלב לחוד.
הים של שלמה בסי' ד (פרק א) כותב, בשונה מהרא"ש, שאין כוונת הרי"ף לתת טעם אלא להגדיר מה נקרא שן ורגל ומה קרן, ולכן לא כתב זאת בסוגיא של דיני שן ורגל בפרק שני אלא בסוגיא של "תולדותיהן כיוצא בהן או לאו" בה למדנו שתולדות קרן תמה דינן כקרן תמה ומשלמים חצי נזק ואילו בתולדות מועד משלמים נזק שלם, ועל כך מגדיר הרי"ף שכל אורחייהו נחשב כשן ורגל וברשות הניזק חייב נזק שלם וברשות הרבים פטור לגמרי, ואילו משונה חייב חצי נזק בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק.
בהמשך הוא מציין שלהלכה הוא מסכים עם דינו של הרא"ש, שאם דרכה על עץ ברשות הרבים שמגיע עד לרשות היחיד ושם פגע בכלי ושברו פטור, ונראה שכוונתו שמסכים עם דינו אך לא מטעמו, אלא משום שסוף סוף הנזק נעשה מתוך שהלכה כדרכה ברשות הרבים4, וחילק ששונה מצרורות, שנפסק שאם התיזה מרשות הרבים לרשות היחיד חייב, כי נזק כזה בצרורות, שתתיז בחוזקה אבן מרשות הרבים לרשות הניזק ושם תפגע בכלי ותשברנו, נחשב קצת שינוי.
אך לכאורה הוא סותר את דבריו בסי' מז. שם הים של שלמה יוצא מנקודת הנחה שהפטור נובע מסברא, והיא שיש לבהמות רשות להלך ברשות הרבים, ובעקבות כך מתקשה מדוע ארי שדרס ברשות הרבים פטור הרי הטעם לא שייך, שהרי ודאי אין לנו עניין לתת רשות לבעלי אריות לתת לאריותיהם להסתובב ברחובות, ומתרץ שכיוון שארי לא מצוי לא פלוג (התורה או על כל פנים חכמים). לכאורה דבריו כאן סותרים לדבריו בסי' ד, וצריך עיון.
ואולי5 אין כוונתו בסי' ד שחולק על הסברא, אלא רק בא לומר שכאן אין זו כוונת הרי"ף, אך באמת הוא מסכים עם דינו של הרא"ש וגם עם טעמו.
הפלפולא חריפתא בפרק א (אות ט על רא"ש סי' א) הביא את דברי השלטי גיבורים והקשה כיצד הרי"ף דרש מלבו טעמא דקרא ומכח כך דחה גמרא מפורשת, וציין לדבריו בפרק ב (אות א על רא"ש פ"ב סי' ט). שם הוסיף להקשות מדוע פטור בשדה שאינה של שניהם, הרי אין דרך בהמות ללכת ברשות שאינה של שניהם, וביאר שאין כוונת הרי"ף שטעם הפטור נובע מסברא זו והכל תלוי בסברא. לפיכך ישנם מקרים בהם לא שייכת הסברא ובכל זאת פטור, כגון כלב שנטל חררה לגדיש דעלמא ואכלה שם, וכן שדה שאינה של שניהם, שהואיל ואינה קרויה "שדה אחר" כי אינה שדה הניזק פטור למרות שכלל אין רשות למזיק להוליך שם בהמותיו. בכך מתורצת הקושיא כי הרי"ף אכן לא חולק ולא דחה אף סוגיא, כי בסוגיות אלו לא הולכים אחר הסברא. אולם הרי"ף הוסיף את סברת "אורחיה" כדי להסביר מדוע ברשות הרבים ובחצר המשותפת לא נאמר שנחשב "שדה אחר" הואיל וגם לניזק יש רשות להכניס פירותיו6.
הפלפולא חריפתא מיישב בתחילה באופן אחר את דין חצר שאינה של שניהם על הצד ששורש הדין אכן מקורו בסברא, וכותב שיש לפטור את המזיק משום שאם הניזק הניח פירותיו ללא שמירה בחצר של אדם שלישי (וכן בחצר המשותפת לפירות לו ולמזיק אך גם שווריו של הניזק הולכים שם) נחשב כאבידה מדעת, אולם מעיר שתירוץ זה לא יוכל לתרץ את דברי הגמרא בדף כג ע"א, שאם כלב נטל חררה ואכל בגדיש דעלמא פטור, שהרי כאן בעל החררה כן שימר גחלתו ברשותו ואין כאן אבידה מדעת.
הרא"ש עצמו (פ"ב סי' ב) פסק את דברי הגמרא שבהתיזה חייב, ונימק שנאמר "ובער בשדה אחר" משמע שהולכים לפי מקום הביעור. בפשטות משמע שחולק על הרי"ף ולא קיבל את דבריו שהולכים אחר הסברא, ולפי זה גם דבריו בסוגיית אילפא נאמרו דווקא לשיטת הרי"ף, אך לפי חילוקו של תרומת הכרי בין התיזה לעץ ארוך, אין סיבה לומר שהרא"ש חלק על הרי"ף, ומסתבר שיודה לו בעץ ארוך.
סברת הפטור – מצד אונס המזיק או פשיעת הניזק?
כעת יש לדון לגבי סברת אורחיה, מהי בדיוק סברת הפטור. הרא"ש בפרק א (סי' א) כותב: "לפי שדרכו לילך ברשות הרבים ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד", בניגוד לקרן שהואיל ובעליו יודעים שהועד עליהם לשומרו7. משמע בפשטות שהפטור נובע מצד המזיק, שהוא אנוס הואיל ואי אפשר לדרוש שילך תמיד אחר בהמותיו.
לכאורה קשה, מדוע אנוס הוא, הרי אף אחד לא חייב אותו לתת לבהמותיו ללכת לבדם ברשות הרבים, ואם אינו יכול לתת להם ללכת בלי למנוע היזק אין לו רשות לעשות כן, ומדוע נחשב אנוס. ניתן לבאר את הדברים על פי יסודו של הנתיבות בהלכות נזקי שכנים (קנה ס"ק יח). שם ביאר שלהלכה שעל הניזק להרחיק את עצמו, מדובר אף במקרים שההיזק המגיע מהמזיק נכנס תחת אחד מאבות הנזיקין, ובכל זאת בהלכות שכנים פטרוהו והרשו לו לנהוג כך לכתחילה משום שרק במקום שאדם יכול להשתמש ברשותו ולשמור חייבוהו לשמור ולשלם אם הזיק, אך במקרים המובאים בגמרא לגבי הלכות שכנים אם יחוייב לשלם לא יוכל לעשות התשמיש ברשותו כלל, ובביטול רשות לא חייבה אותו התורה. ואמנם מוכח מדברי התוס' והרמב"ן שהם חלוקים על הנתיבות, שהרי טרחו לבאר לגבי עניינים מסויימים שהותרו לאדם לשים בחצרו מדוע אינם כלולים באבות הנזיקין, אמנם אצלנו שמדובר על נזק שמתרחש ברשות הרבים ולא ברשות הניזק ודאי גם הם יכולים להסכים.
לעומת זאת מדברי הרא"ש בסוגיית אילפא (פ"ב סי' ד) משמע שהפטור נובע מכך שהניזק לא נהג כשורה ולכן הריהו כמי שהזיק את עצמו, וכעין דברי הרמב"ן (ב"מ פב ע"ב ד"ה ומצאתי בתוס') שאף שאדם מועד לעולם מכל מקום אם ישן ובא אחר וישן בצידו ונתגלגל עליו פטור לפי שהשני פשע בעצמו8. לשון הרא"ש היא: "כל היכא דיכולה בהמה לאכול כדרכה דרך הילוכה בלא קפיצה אין לו לאדם רשות להניח שם פירותיו והוי רשות הרבים ופטורה, אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו ומיקרי חצר הניזק".
אפשר ליישב דבריו יחד, שהטעם הוא שהניזק הפסיד עצמו, ולכן הרא"ש כאן לא הסתפק בלומר שפטור מכיוון שהלכו כדרכן, אלא הוסיף שלא היה לניזק להניח את פירותיו, אולם ההגדרה, היכן רשאי הניזק להניח פירותיו והיכן לא, תלויה בשאלה היכן אנו מעוניינים ומוכרחים להרשות למזיק לתת לבהמותיו ללכת כדרכן. כלומר, לפי הצד הראשון בגלל עצם ההרשאה שאנו נותנים לו להוליך בהמותיו ברשות הרבים אנו פוטרים אותו מהנזקים המגיעים מהם, ואילו לפי דרך זו עצם ההרשאה אינה מספיקה כדי לפטור אלא רק בגלל שהניזק פשע. יש לקשר זאת למחלוקת התנאים בדף סב ע"ב אם המדליק נר חנוכה מתחייב בנזקיו או שהואיל והתירו לו להדליק פטור וכך נחלקו גם לגבי הוצאת זבלים בשעת ההיתר, אולם התלות אינה הכרחית שכן יש לומר ששם ההיזק פחות מצוי ולכן ניתן לתקן שמותר אך חייב במקרה של נזק, ואילו בהליכה ברשות הרבים שהנזק מצוי, אם לא נפטור מתשלום אנשים יחששו ללכת עם בהמותיהם ברשות הרבים.
אך עדיין קשה מהמקרה בו עוסק בפרק א, שבהמה דרכה ברשות הרבים על עץ ארוך שסופו ברשות הניזק, ופטר הרא"ש מטעם אורחיה, והרי כאן ודאי הניזק לא פשע בעצמו שהרי הניח פירותיו ברשותו, ועל כרחך שהפטור הוא מצד המזיק, שלא יכול היה להיזהר, ודוחק ליישב שבגלל שהיה עץ מונח מרשות הרבים לרשות הניזק נחשב הניזק שפשע והזיק עצמו, כי היה לו לדעת שבהמה שתלך ברשות הרבים תוכל להזיקו (ולפי זה כשהעץ הונח לאחר החפץ הניזוק ולא ידע הניזק שיש שם עץ אכן יהיה עלינו לחייב את המזיק, ולא מצאנו חילוק כזה בדברי הרא"ש).
נפקא מינה נוספת בין שני ההסברים תהיה לכאורה במקרה שהשדה שייכת לאדם שלישי ולשניהם אין רשות בה, שלפי הדרך הראשונה שהפטור נובע מאונס המזיק ומכך שאנו רוצים לאפשר לו לתת לבהמותיו ללכת כדרכן ברשות הרבים, ברשות של אדם שלישי יש לחייבו, ואילו לפי הדרך השנייה, שהפטור נובע מכך שהניזק הזיק את עצמו בכך שהניח פירותיו ברשות הרבים, גם כאן יש מקום לומר שהניזק לא היה בסדר ולכן נחשב שהזיק את עצמו ויש לפטור את המזיק. מקרה זה מפורש בדף יד ע"א, ושם נאמר שברשות שאינה שייכת לא לזה ולא לזה פטור כי אינה קרויה "שדה אחר", ואם כן יש להביא מכך ראייה לצד השני. גם בצד זה יש דוחק, כי מסתבר שלא עצם השינוי של הניזק פוטר את המזיק אלא דווקא אם שינה והניח במקום שיש למזיק להוליך שם בהמותיו.
כמובא למעלה, בדברי הפלפולא חריפתא (פ"ב אות א על רא"ש סי' ט) מובאת אפשרות ליישב זאת, והיא שכאשר ניזק מניח פירותיו בשדה של אדם שלישי ללא רשות נחשב כאבידה מדעת (שהרי מצוי שיוזק משוורי בעל השדה) ולכן המזיק פטור. ובאמת גם לפי הדרך השנייה דחוק לומר שהמזיק פטור משום שהניזק הזיק את עצמו, כי סוף סוף אין רשות למזיק להכניס לשם שווריו ומדוע נחשב שהזיק את עצמו, ואין זה דומה לרשות הרבים ששם אין לו רשות בגלל שאנו רוצים לאפשר לבעל השוורים להוליך שם שווריו). לכן גם לדרך זו לכאורה עלינו להזדקק לתירוצו של הפלפולא חריפתא שבגלל שעלול להינזק משוורי בעל השדה נחשב לאבידה מדעת, אך תירוץ זה דחוק הוא שהרי הגמרא נימקה שפטור משום שכתוב "ובער בשדה אחר" משמע שהנימוק אינו מטעם אבידה מדעת, והפלפולא חריפתא עצמו כתב שדרך זו דחוקה.
מאידך, מסוגיית כשכשה בזנבה משמע כצד הראשון, שכן הגמרא מנמקת שודאי יש לפטור משום "וכי יאחזנה בזנבה וילך?!" וברשב"א מפורט יותר: "אם אתה מחייבו על כשכושה אי אפשר לו אלא שתהא רגל בהמתו כלויה מן השוק או שיאחזנה בזנבה ולא חייבתו התורה בכך". על פי דברינו לעיל ביישוב הרא"ש יש ליישב גם את הצד השני, הואיל וההגדרה היכן מותר לניזק להניח פירותיו תלויה בשאלה היכן יכול המזיק להיזהר.
בדף כא ע"א נחלקו רב ושמואל לגבי בהמה האוכלת מצידי הרחבה. לדעת רב חייב בכל מקרה ולדעת שמואל חייב רק כשהלכה ועמדה כולה בצידי הרחבה ומשם אכלה אך אם הלכה ברשות הרבים והחזירה פניה לצידי הרחבה ואכלה פטור משום שאורחיה הוא. יש לומר שנחלקו בשאלתנו, לפי שאם הפטור נובע מצד שזוהי דרך הבהמה ובעליה אנוס, יש לפטור גם כאן, אך אם הפטור נובע מצד הניזק, כאן שלא הניח פירותיו ברשות הרבים לא הזיק עצמו ויש לחייב המזיק. אולם כאמור, גם השאלה אם הניזק הזיק עצמו תלויה בשאלה מה נחשב אורחיה ובמה יכול המזיק להיזהר, ואם כן לכל הצדדים יש להבין מהי סברתו של רב, ודוחק לומר שנחלקו במציאות ולדעתו אין דרכה להחזיר פניה ולאכול מצידי הרחבה. ואולי נחלקו אם שורש הפטור נובע מסברא או מגזירת כתוב, ולדעת רב זוהי גזירת כתוב ולכן כל שלא נחשב ממש רשות הרבים חייב, או שסבר ששורש הדין הוא בסברא, אך כאמור לעיל, יש ללמוד מהסברא רק לגבי הגדרים היסודיים ולא לגבי פרטי הדין, וכאן צידי הרחבה סוף סוף אינם רשות הרבים ולכן בכך לא פלוג ואין לפטור.
נחלקו הראשונים לגבי נחש שהכיש ברשות הרבים. דעת התוס' (טז ע"א ד"ה והנחש) והרא"ש (פ"א סי' כא) שהואיל ואורחיה בכך נחשב כשן ולכן פטור ברשות הרבים, ואילו מדברי הרמב"ם (נזקי ממון א, ו) מדוייק שנחשב כקרן מועדת, ולפי זה חייב אף ברשות הרבים. ולכאורה אכן קשה לדעת התוס' והרא"ש, מה החילוק בין נחש לקרן מועדת.
האור שמח (בחידושיו לב"ק יט ע"ב) מיישב שבקרן מועדת חייב משום שהניזק אינו מבחין בין שור זה לשור אחר ואינו יכול להיזהר, אולם בנחש כל הנחשים מועדים ויודע הניזק להיזהר ממנו. בפשטות יסוד מחלוקתם הוא בשאלתנו, שלדעת הרא"ש הסברא לפטור באורחיה היא מצד פשיעת הניזק, ולכן שייך לחלק כדברי האור שמח שבקרן מועדת הניזק אינו מבחין בין שור זה לשור אחר ואינו יכול להיזהר ואילו בנחש כל הנחשים מועדים ויודע הניזק להיזהר ממנו. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם הסברא לפטור היא מצד אונס המזיק ורצוננו לאפשר לו להוליך בהמותיו כדרכן, ולכן כל שאינו כדרך הליכתן כגון קרן חייב, וכן בנחש יש לומר שאף שדרכו להכיש מכל מקום ההכשה אינה חלק מהליכתו אלא פעולה אחרת הנעשית במטרה להזיק, ולכן אין לפטור את המזיק.
לכאורה היה אפשר לנמק את הרמב"ם באופן נוסף, שהואיל והפטור מטעם אונס המזיק הוא קיים דווקא בבהמות מתורבתות, שהרי אין לנו עניין לאפשר לאדם להוליך חיות מסוכנות ברשות הרבים (ולפי זה יקשה גם על הצד של פשיעת הניזק, שהרי נחשב שהזיק את עצמו רק בגלל שקבענו שהמזיק רשאי להוליך שם בהמותיו), אלא שכבר ראינו שהגמרא לא סברה כן, ופטרה אף בארי שדרס כדרכו, והבאנו את נימוק הים של שלמה, שהואיל ואין מקרים אלו מצויים לא פלוג. בדעת הרמב"ם אפשר גם להסביר שהסברא היא מצד הניזק אלא שלדעתו אין לומר שהניזק יודע להיזהר מנחשים, כי כמו שאנו רוצים לאפשר למזיק לשלוח בהמותיו בלי השגחה צמודה כך גם יש לאפשר לניזק לא להשגיח באופן צמוד על חפציו, ולכל הפחות לגבי בהמותיו, ולכן אינו יכול להשגיח גם מנחשים.
^ 1.
ר' אליהו פריד^ 2.
ר' איתן יקיר^ 3.
ר' דן אביבי ור' יוסי רוזנטל^ 4.
נראה שכוונתו כביאור הקובץ ביאורים בהסברו הראשון, שהמקור הוא מגזירת כתוב ולא מסברא אלא שגדר "בשדה אחר" נמדד לפי מקום הילוכה של הפרה ולא לפי מקום הנזק. הוא מביא לכך הוכחה מהדין של בהמה האוכלת ברשות הרבים מצואר בהמה אחרת או מקופה של אדם המופשל לאחוריו, שאם אכלה בלי לקפוץ פטור למרות שהקופה וצואר הבהמה הם רשות הניזק.^ 5.
ר' בניה שרעבי^ 6.
צריך עיון מהי כוונתו. אפשר לומר ש"אורחיה" זה כלל לא סברא אלא גדר, וכוונתו שהואיל וגם למזיק יש רשות להכניס בהמותיו אין זה קרוי שדה אחר, כי זה לא רק של הניזק, אך תמוה כי לפי זה אין כאן שום ביאור מדוע לא להעדיף את הצד של ההוה-אמינא, שהואיל ויש גם לניזק רשות הרי זה קרוי שדה אחר. ואולי כוונתו ש"אורחיה" זה כן סברא, ואמנם לא כל הדין תלוי בסברא ולפיכך בשדה שלישי פטור למרות שלא שייכת הסברא אך מכל מקום גם הסברא נכונה והיא מסייעת להגדיר אם כוונת התורה ב"שדה אחר" לכלול גם רשות הרבים ושדה המשותפת או לא. אולם קצת תמוה, כי ברשות הרבים הסברא מובנת, שאנו רוצים לאפשר התנהלות תקינה של תושבי העיר, אך לגבי שדה של שניהם לא מובן מדוע הסברא נותנת להעדיף את שורו של המזיק יותר מפירותיו של הניזק. עוד יש לעיין לגבי התיזה, הרי שם גם שייכת סברת הפטור, ולכאורה צריך לומר שגם לא בכל מקום ששייכת הסברא אנו פוטרים אלא מכח הסברא רק הכרענו לגבי הגדרת הרשויות.^ 7.
דברי הרא"ש לגבי קרן טעונים ביאור, שהרי גם בשן ורגל יודעים הבעלים שיכול להזיק, ואדרבה הם מועדים מתחילתם, ועוד, בקרן חייב ברשות הרבים אף בתם. וצריך לומר שעיקר טעם החילוק הוא, שהתרנו דווקא ב"אורחיה" כדי לאפשר לאנשים להתנהל כדרכם, אך היתר זה וגבל רק להתנהגויות שנעשו כדרכם, ואילו בקרן שמשנה הבהמה מדרכה, לא ניתן לתת לבעלים פטור.^ 8.
וכן לשון התוס' במסכתנו (ד ע"א ד"ה כיון): "אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו".
ר' אליהו פריד^ 2.
ר' איתן יקיר^ 3.
ר' דן אביבי ור' יוסי רוזנטל^ 4.
נראה שכוונתו כביאור הקובץ ביאורים בהסברו הראשון, שהמקור הוא מגזירת כתוב ולא מסברא אלא שגדר "בשדה אחר" נמדד לפי מקום הילוכה של הפרה ולא לפי מקום הנזק. הוא מביא לכך הוכחה מהדין של בהמה האוכלת ברשות הרבים מצואר בהמה אחרת או מקופה של אדם המופשל לאחוריו, שאם אכלה בלי לקפוץ פטור למרות שהקופה וצואר הבהמה הם רשות הניזק.^ 5.
ר' בניה שרעבי^ 6.
צריך עיון מהי כוונתו. אפשר לומר ש"אורחיה" זה כלל לא סברא אלא גדר, וכוונתו שהואיל וגם למזיק יש רשות להכניס בהמותיו אין זה קרוי שדה אחר, כי זה לא רק של הניזק, אך תמוה כי לפי זה אין כאן שום ביאור מדוע לא להעדיף את הצד של ההוה-אמינא, שהואיל ויש גם לניזק רשות הרי זה קרוי שדה אחר. ואולי כוונתו ש"אורחיה" זה כן סברא, ואמנם לא כל הדין תלוי בסברא ולפיכך בשדה שלישי פטור למרות שלא שייכת הסברא אך מכל מקום גם הסברא נכונה והיא מסייעת להגדיר אם כוונת התורה ב"שדה אחר" לכלול גם רשות הרבים ושדה המשותפת או לא. אולם קצת תמוה, כי ברשות הרבים הסברא מובנת, שאנו רוצים לאפשר התנהלות תקינה של תושבי העיר, אך לגבי שדה של שניהם לא מובן מדוע הסברא נותנת להעדיף את שורו של המזיק יותר מפירותיו של הניזק. עוד יש לעיין לגבי התיזה, הרי שם גם שייכת סברת הפטור, ולכאורה צריך לומר שגם לא בכל מקום ששייכת הסברא אנו פוטרים אלא מכח הסברא רק הכרענו לגבי הגדרת הרשויות.^ 7.
דברי הרא"ש לגבי קרן טעונים ביאור, שהרי גם בשן ורגל יודעים הבעלים שיכול להזיק, ואדרבה הם מועדים מתחילתם, ועוד, בקרן חייב ברשות הרבים אף בתם. וצריך לומר שעיקר טעם החילוק הוא, שהתרנו דווקא ב"אורחיה" כדי לאפשר לאנשים להתנהל כדרכם, אך היתר זה וגבל רק להתנהגויות שנעשו כדרכם, ואילו בקרן שמשנה הבהמה מדרכה, לא ניתן לתת לבעלים פטור.^ 8.
וכן לשון התוס' במסכתנו (ד ע"א ד"ה כיון): "אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו".
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך ללמוד אמונה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
קריעת ים סוף ומשל הסוס
אוצרות בלב הים
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך מותר להכין קפה בשבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
