בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, יוֹם שַׁבָּת מְנוּחָה

undefined

תשע"ד
14 דק' קריאה
קדושת השבת מעין קדושת המקדש
הציווי על המשכן מחובר לציווי על השבת
בפרשות "תרומה", "תצווה" ו"כי תישא" אנחנו קוראים על הציווי של הקב"ה למשה על הקמת המשכן בהר סיני. אחרי שמשה מקבל את הציווי על המשכן, הוא יורד אל העם ובידיו לוחות הברית, שצריכים להיות בלב לבו של המשכן. לאחר שהוא רואה את העגל, שובר משה את הלוחות. כעת, באין לוחות הברית ובאין ארון העדות, איך יצווה על הקמת המשכן?
משה עולה לשמים פעם ופעמיים לבקש מחילה על חטא העגל, ובקשתו מתקבלת. ביום כיפור אומר לו ה': "סלחתי כדבריך". משה מקבל את הלוחות השניים ויורד. במוצאי כיפור הוא מקהיל את עם ישראל ואומר להם להקים את המשכן.
פרשות "ויקהל" ו"פקודי" עוסקות בציווי על המשכן ובהקמתו, ואולם שלושת הפסוקים הראשונים של "ויקהל" עוסקים בציווי על השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".
ה"שפתי חכמים" מציין כי גם בציווי ה' למשה על המשכן, באמצע פרשת "כי תישא", ה' מצווה על השבת תוך כדי הציווי על הקמת המשכן, בפסוקים שמתחילים ב"אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". ההבדל בין הציוויים הוא שמשה מתחיל בציווי על השבת ועובר למשכן, ואילו הקב"ה מתחיל במשכן ומסיים בציווי על השבת.

בניית המשכן אינה דוחה שבת
אפשר לומר כי משה מקדים את הציווי על השבת כיוון שבינתיים חטאו ישראל בעגל, והם להוטים כעת לתקן את הקלקול. היה למשה חשש שמרוב להט לתקן הם יבנו גם בשבת. לכן הוא מקדים את ציווי השבת, להבהיר שאסור לבנות את המשכן בשבת (למרות שמותר לעבוד בו בשבת).
רואים את הלהט הזה בשלב הראשון של הנדבה למשכן. העם הרבו להביא הרבה יותר "מכדי העבודה למלאכה". משה מצווה להעביר "קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". שלא יוציאו דברים מרשות היחיד לרשות הרבים לצורך בניית המשכן בשבת.
אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן – מִיָּד נִגְאָלִים
הקשר בין המקדש לשבת הוא מהותי, ולא רק בהקשר לבנייה שלא דוחה שבת (עיין יבמות ו ע"א). גם בספר ויקרא (יט ל) שבת ומקדש מוזכרים יחד, בלי קשר לבניית המשכן. "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'".
גם ביחזקאל (כג) הם מוזכרים יחד, והוויתור על שניהם מצוין כסיבה לחורבן הבית. "עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ". שבת ומקדש מוזכרים יחד גם בחורבן (איכה ב) "שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת וַיִנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן: זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ".
גם בגאולה השבת והמקדש מוזכרים יחד. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן – מִיָּד נִגְאָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נו) 'כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֵת שַׁבְּתוֹתַי'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: 'וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: נְאֻם אֲ-דֹנָי אלוקים, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו".

נַחֲלָה בְלֹא מְצָרִים
נראה שקדושת השבת היא מעין קדושת בית המקדש. לכן בסמוך לנבואה זו אומר ישעיהו הנביא כי מי שמקיים שבת בקדושה ובעונג רוחני פנימי אמיתי זוכה לשפע עצום. "נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְלֹא מְצָרִים". שנאמר: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו נח).
מסבירה הגמרא (שבת קיח ע"א): "לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית יג) 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ'. וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שם כּו) 'כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל'. אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שם כּח) 'וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפוֹנָּה וָנֶגְבָּה'".

רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ – זוּ מְעֻלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת
במסגרת הברכות הכתובות בישעיהו על מי ששומר את השבת בקדושה ובעונג אמיתי, נאמר: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי". כל זאת אם תזכור כי בשבת צריכים לנוח גם "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" וגם "עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ" (דברים ה יד).
"אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" – אזי תזכה לשפע ענק ומיוחד: "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת".
על אחת מהברכות הללו אומרת הגמרא (יבמות קב ע"ב): "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ" – "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, זוּ מְעֻלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת". האמת היא שכל הברכות המוזכרות כאן הן ברכות מעולות, אבל הברכה הזאת היא המעולה שבכולן. אנו מזכירים אותה בכל ברכת המזון בשבת במילים "רצה והחליצנו". גם חילוץ מהצרות, גם זריזות והחלפת כוח וגם חילוץ הכוחות הגנוזים והוצאתם אל הפועל.

עשה לי קהלות גדולות בשבת

כאילו המלכתם אותי בעולמי
ה"בית יוסף" (או"ח רצ) מביא את המדרש (תנחומא ויקהל) שמציין כי מתחילת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר בה "ויקהל" בראשה, אלא פרשה זו בלבד. ולמה? "כך אמר הקב"ה למשה רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהיל קהלות בכל שבת להכנס בבתי כנסיות ובתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים. דבר אחר 'ויקהל משה'. אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי. שכן ישעיהו הנביא מפרש 'ואתם עדי נאם ה' ואני אל' אתם מעידים עלי שאני אלוה בעולם".

אם אין אגדה – יש דאגה
כך נפסק ב"שולחן ערוך" )סימן רצ): "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה" שהציבור מתאסף ללמוד תורה ביחד.
בגמרא (גיטין לח ע"ב): "אמר רבה, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרש". והפירוש: בגלל כמה סיבות משפחות עשירות עלולות לאבד את רכושן. או בגלל שהם מסתובבים בנכסיהם בשבת וחושבים עליהם, ומבטלים בכך "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ". או בגלל שהם קובעים את סעודת המשפחה בשבת "כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת", ומבטלים בכך "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד". ואולי בגלל עושרם, לא מכבודם ללמוד תורה עם המוני העם ברבים, ועל כן הם מפסידים את הברכה של "וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ".

כתבי קודש שמביאים לביטול בית המדרש
עד כמה חשוב ללמוד תורה בשבת ברבים, ב"הקהל", ניתן ללמוד מהמשנה (שבת קטו, א) שאומרת: "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. אף על פי שכתובים בכל לשון, טעונים גניזה. ומפני מה (יש כתבי קודש שבשבת) אין קורין בהם? מפני ביטול בית המדרש".
הסביר רש"י, שכתבי הקודש שאין קורין בהן בשבת, הם "כתובים". והביא משם רבנו הלוי שאמר שאפילו יחידים אין קורין בהן בשבת בגלל "ביטול בית המדרש". שקריאת הכתובים מושכת את הלב, ועלולים הקוראים לא לבוא לדרשה בבית הכנסת, בשעה שהקהילה כולה יושבת יחד ושומעת דברי תורה. וביניהם "בעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר, וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים".
כל כך היה חשוב לחז"ל שהציבור יגיע להתקהלות שבה הציבור מתכנס יחד ולומד תורה, עד שאסרו לימוד תורה של יחידים בכתובים. ואמרינן בגמרא (שבת קטז ע"ב): "רב אמר לא שנו אלא בזמן בית המדרש אבל שלא בזמן בית המדרש קורין. ושמואל אמר אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין". והלכה כרב, שכאשר אין דרשה בבית המדרש – מותר לקרוא כתובים. אבל בשעת הדרשה אסור לקרוא כתובים או לאכול, וכל שכן שאסור לטייל ולהתבטל (משנה ברורה סימן רצ ס"ק ז).
קופצים על סדקית ולא על אבנים טובות
הגמרא (סוטה מ ע"א) מספרת על שני אמוראים שנקלעו לעיר אחת בשבת. "ר' אבהו ור' חייא בר' אבא איקלעו לההוא אתרא, רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא, שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו, חלש דעתיה (ר' אבהו דרש באגדות ור' חייא בר אבא דרש בהלכות. עזבו כולם את ר' חייא בר אבא והלכו לשמוע את רבי אבהו. הצטער רבי חייא בר אבא).
אמר לו רבי אבהו לפייסו: "אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית, על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית? כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה, משום יקרא דבי קיסר, ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה, ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה" (כל יום היה מלווה רב חייא את רבי אבהו בגלל כבוד בית הקיסר, באותו יום ליווה רבי אבהו את רבי חייא לפייסו. ולא עלה בידו).

קבלה – אצילות – קודש – שבת
הב"ח מסביר כי רבי חייא לא רצה להתפייס, כיוון שבאמת היה צריך רבי אבהו לדרוש בהלכות ולא רק באגדות. אמנם לשון ה"שולחן ערוך" (סימן רצ) הוא: "קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה". משמע כמו רבי אבהו.
"כף החיים" (שז ס"ק קכ) הביא את דברי מהרח"ו (ספר פרי עץ חיים - שער השבת - פרק כא) בשם האר"י ז"ל: "טוב ללמוד בשבת קבלה, כמו שהיו נוהגים הקדמונים. והטעם הוא, כי הקבלה בעולם האצילות, אשר הוא משפיע בתחתונים ביום השבת, והנה עולם האצילות הוא קדש גמור, אשר אין שם קליפה כלל, וזה רמוז בפסוק 'השתחוו לה' בהדרת קדש', ר"ת 'קבלה'. והוא באצילות הנקרא קדש, וכן השבת, כי השבת נקרא קדש, והיא עתה עולה באצילות הנקרא קדש גמור, אשר הוא סוד השתחויה, לכן ירמוז בתיבות אלו קבלה נ"ל".
מו"ר הרב זצוק"ל היה דורש בשלושתם, כמו שהיה נוהג גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א וכפי שכתב בהקדמת ספרו: "אמנם הדבר ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם, אלא צריך שיהיה עיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר, ויזכור גם כן הדרשן באמצע פסקי הלכות, על ידי הקשר שיקשרם בדרשה שדורם על המקרא, כדי למשוך לב העם אל הדברים האלה בחכמה ודעת, ובעבור זאת היתה כונתו של אדונינו התנא רבי מאיר ע"ה, שהיה דורש שליש הלכות שליש אגדות שליש משלים, כדי למשוך לב ההמון העם לשמוע ההלכות על ידי שני שלישים של אגדות ומשלים" (עיין משנה ברורה סימן רצ ס"ק ו).

יהא חלקי ממושבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש
וכתב ה"משנה ברורה" (ס"ק ח) שצריך להיזהר לא לזרז את הדרשן. שלא יגרום על-ידי זה ביטול תלמוד תורה דרבים. וכבר אמרו ז"ל: "אמר רבי יוסי יהא חלקי ממושבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש", אם לא שלא יישאר זמן להתפלל מנחה ולקיים סעודה שלישית ביום כדין, שאז בוודאי נכון לזרז לזה.
וכן הדין לפחות בסעודה ראשונה שתהיה קודם חצות. כמו שהביא הטור (רפח) "רבי זירא הוה מהדר אזוגא דרבנן אמר להו במטותא מינייכו לא תחללוניה" – כשהיה רואה תלמידים שקובעים ללמוד בזמן הסעודה, היה מזהירם שלא יבטלו סעודת שבת ולא יחללו שבת.
אמנם ב"מגן אברהם" כתב שאין להניח הדרשה עבור סעודה שלישית כדאיתא במדרש משלי (פרשה לא) "מפני מה נתחייבו בניו של רבי מאיר ומתו שניהם בבת אחת? מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה". משמע אפילו על חשבון סעודה שלישית. ולא נהגו כן.

וקראת בשבת – עונג

התכנסות קדוֹשה מסרך קדוּשה
כתב הר"ן, כי מאחר שיש מקומות שאין בהם מנהג לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה, אין לנו למנוע עצמנו מלקרוא בכל כתבי הקודש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו.
אמנם אם יש מקום שבו יש התכנסות של דברי תורה בשבת, אסור לאדם להימנע מללכת לשמוע את דברי התורה הללו שנאמרים בקהל רב, כי הלימוד הזה עדיף. ההתכנסות הזאת ללימוד תורה – יש בה קדושה גדולה וגם לימוד לציבור, שכאשר רואים את גדולי הדור באים הרי גם הם באים ומתכנסים.
ומצינו שכאשר רבנו מהר"ם אלשיך היה דורש ברבים בשבת, היה מגיע רבנו האר"י ז"ל להקשיב לדרשתו. וכן היה רבנו יוסף קארו זצוק"ל הולך לשמוע את דרשות החכמים שנאמרו בשבת, אע"פ שהם היו חכמים גדולים ביותר ולא צריכים לדרשן.

כשאין דרשה – סרך קדושה ולא ספר חכמה
מדברי הר"ן שהבאנו לעיל משמע שכאשר אין דרשה בבית הכנסת, מותר לקרוא בשבת רק דבר שיש בו סרך קדושה. כן הביא ה"בית יוסף" (שז.) מהרמב"ם בפירוש המשנה (שבת מ"ב) שכתב: "אסור ללמוד בשבת וביום טוב זולת בספר הנבואות ופירושיהן, ואפילו היה אותו ספר בחכמה מן החכמות".
מקור דבריהם של הרמב"ם והר"ן הוא מהגמרא (שבת קטז ע"ב) שאומרת: "אמר רבי נחמיה: מפני מה אמרו, כתבי הקדש אין קורין בהן – כדי שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות". הסביר שם רש"י שאסור לקרות בשבת איגרות שכותבים איש לרעהו. אף שאין בהן סרך איסור של משא ומתן או עריות. כיוון שאין בהן סרך קדושה – אסור לקוראן בשבת.

גזרו גזֵרה לגזֵרה
עד כמה החמירו חכמים שלא יקראו בשבת דברי חולין אפשר ללמוד מכך שחכמים גזרו שלא ימנה אדם את מנות האוכל של אורחיו מתוך הכתב. גזֵרה שמא ילמד מכך שמותר לקרוא דברי חולין אחרים (שבת קמח ע"ב).
ואע"פ שבדרך כלל לא גוזרים גזרה לגזרה, כאן גזרו, וצריך לומר שלקרוא בשטרי הדיוטות זה לא גזרה, אלא זה האיסור בעצמו. שקריאה זו מבטלת את קדושת השבת. לכן החמירו חכמים כל כך שלא יקראו בשבת דברי חולין ואמרו: "תנו רבנן: כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות – אסור לקרותו בשבת". אע"פ שאין בהם סרך של משא ומתן או איסור שבת אחר. הרי זה מסיח את הדעת מקדושת ה' וקדושת השבת. "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".

שבת של שלום
התוספות במסכת שבת (קטז) מקשים ממנהג בני האדם שנהגו להתיר לקרוא בשבת מכתבים שכותבים איש לרעהו. "ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום". והלא הם דברים שאין בו סרך קדושה.
מתרץ ר"י בתוספות, שהתירו כי חששו שמא באיגרת שקיבלו יש מידע שיש בו פיקוח נפש. משמע שאילולי זה לא היה ר"י מתיר לקרוא בהן בשבת. ר"ת מתיר כי לדעתו האיסור הוא רק בשטרות של חוב וכדומה. הוא מוכיח זאת גם מהגהת כתב יד של רש"י (שהיה סבא של ר"ת) שהוסיף "מקח וממכר" בפירוש המושג "שטרי הדיוטות".
מסיים התוספות, כי בספרים שאינם איגרות – אין היתר בשבת. "ומיהו אותן (ספרי) מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן". שהם בוודאי מסיחים את הדעת מקדושת השבת ומקדושת ה' יתברך.

דברי חכמות בשבת
הרשב"א אסר לקרוא אגרות שלום בשבת, אבל התיר ללמוד בספרי החכמות בשבת אע"פ שאין בהם סרך קדושה. שהם מביאים יראת ה'. וכך כתב בתשובה (ח"א סימן תשעב, וח"ד סי' קב) שמותר להביט באצטרול"ב (טלסקופ) בשבת שאינו אלא כאחד מספרי החכמה. דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר. וכן כתב האגור (סי' תקח) שהרשב"א (ח"ז סי' רפח) והרמב"ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות.
ה"שולחן ערוך" (סימן שז יז) הביא את דעת הרשב"א והרמב"ן, אבל פסק כמו הרמב"ם והר"ן שמותר לקרוא רק דבר שיש בו סרך קדושה. שכך כתב: "אסור ללמוד בשבת ויו"ט, זולת בדברי תורה; ואפילו בספרי חכמות – אסור; ויש מי שמתיר, וע"פ סברתו מותר להביט כה באצטרלו"ב בשבת". הכלל בפסיקת ה"שולחן ערוך" הוא "סתם ויש הלכה כסתם". דהיינו בתחילה ה"שולחן ערוך" מביא בסתמא את דברי הרמב"ם שאוסר, אחר כך אמר ויש מי שמתיר. משמע שדעתו לאיסור.
כן גם פסק בסעיף יג: "שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום – אסור לקרותם; ואפי' לעיין בהם בלא קריאה, אסור". הרי אוסר איגרות שאילת שלום ולא רק שטרי חוב. כן פסק בסעיפים טו וטז שאסור לקרוא כתב שליד תמונות של מלחמות דוד וגוליית, "וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת". כי מה שהותר בשבת הוא רק מה שקשור לקודש.

מלחמות קדושות
כתב הרמ"א: "ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בלשון הקודש – שרי". והסביר ה"משנה ברורה" (ס"ק סג) את סיבת ההיתר בכך שלשון הקודש, יש בה קדושה מצד עצמה.
אמנם הט"ז (ס"ק יג) הביא את דברי הב"ח שחלק על הרמ"א והתיר רק דברי קודש ולא דברי חול בלשון קודש. ה"מגן אברהם" הוסיף את דברי השל"ה הקדוש, שגם הוא התיר רק דברי קודש. ה"משנה ברורה" הוסיף את דברי האגודה והט"ז והב"ח ועוד הרבה אחרונים חולקין על הרמ"א ואוסרין. כן הוא גם כן דעת הגר"א. וצריך לומר כי מה שכתב הרמ"א להתיר הוא להמליץ טוב על מי שנוהג היתר. כדרך שכתבו התוספות.

אין כניסה למערת החסידים
על הוראה זו של הרמ"א כתב החיד"א כי אין לה כניסה למערת החסידים, וזה לשונו: "הוראה זו עיילוה למערתא דחסידי ולא קבלוה הגאון החסיד בעל של"ה ואחריו נמשך הרב החסיד בעל דעת חכמה (פי"א דף יב:). ואמור רבנן קדישי הנזכרים דלפי' ר"ת ופסקו השו"ע דאפילו שיחת חולין אסור להרבות, גם זה אסור. ומפורש בדברי הזהר הקדוש (בשלח סג:) דהוא מחלל שבת".

עברי, דבר עברית
כתב המהרח"ו בשער הכוונות על רבנו האר"י ז"ל: "ענין הדיבור. היה מוז"ל נזהר מאד שלא לדבר בלשון לעז ביום שבת ולא בלילה ולא ביום. זולתי כשהיה אומר לנו איזה דרוש והיה צריך לאומרו בלשון לעז כדי שיבינוהו העם השומעים. גם היה נזהר שלא לדבר שיחה בטלה או דיבור של חול אפילו בלשון הקודש וכן היה נוהג בכל היום טוב כמו בשבת" (דרושי קידוש ליל שבת דרוש א ענין סעודת שחרית דשבת).

שלא יהיה דיבור של שבת כדיבור של חול
כן כתב ה"שולחן ערוך" (שז סעיף א) על הפסוק המובא מישעיהו "ודבר דבר" – "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות".
והגיה החיד"א (מחזיק ברכה שז א') שצריך לומר ב"שולחן ערוך": "ואפילו בשיחת דברי חולין אסור להרבות". גם כאן הרמ"א מביא כי "בני אדם שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול; אבל מי שאינו מתענג, אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו" (ת"ה סי' ס"א). והיה מזכיר מרן הרב זצ"ל כי לכן אומרים בתחילת כל שיחה בשבת "שבת שלום" כדי לזכור מה מותר ומה אסור בשיחה.

לימוד תורה של יומא דנשמתין
כתב בעל ה"בן איש חי" (הלכות שנה שניה - פרשת שמות בהקדמה): "ובזה מובן הטעם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, והיינו כי ישראל יש בהם כח לבנות בנין רוחני ועליוני על ידי עסק התורה, ולכך נקראו בנאים, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, על פסוק 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך'. וזה הבנין שבונים אותו על ידי עסק התורה, הוא נעשה בחלק עולם הבא, ולכן בשבת שהוא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, צריך להרבות בו בעסק התורה, כי אז יצליחו בו יותר בבנין הרוחני. ולכן כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול". לכן אסור להתעסק בבניין חומרי או בדברי חולין, כי זה בזבוז כוחה הגדול של השבת. שהוא יומא דנשמתין (זוהר ח"ב ר"ה ע"א).
ויהי רצון שיתקיימו בנו הברכות האמורות בשומרי שבת כהלכתה: "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם". במהרה בימינו אמן.

נאה דורש
סיפר הרב זצ"ל על הגאון רבי חיים נאה ע"ה, שהיה מתפלל בבית הכנסת "מוסיוף" בשכונת הבוכרים אצל הספרדים, והיו שם שיעורי תורה יומם ולילה. ראה הרב נאה שיש שעה אחת שאין בה שיעור, השעה של צאת שבת. נדבר עם הגבאים, וקבעו לו שיעור לאותה שעה, מלפני השקיעה עד צאת השבת. והיה יושב בשיעור יהודי אחד, ובידו שקית בוטנים, והיה אוכל בקצב קבוע, כך שהיה מתחיל את השקית בתחילת השיעור ומסיים אותה בדיוק בזמן צאת השבת. ואז היה מנופף לרב נאה בשקית הפיצוחים הריקה, שיֵדע שהגיע זמן צאת השבת ויסיים את השיעור.

הדרן עלך
שבת אחת, כחצי שעה לפני חצות היום, יצא הרב זצ"ל מביתו למסור שיעור באחת הישיבות. ניגש אברך אל הרב ושאל אותו האם הוא יכול להתלוות אליו לשיעור, למרות שעדיין לא אכל סעודת שבת עם פת. השיב לו הרב שהוא חייב ללכת לביתו לאכול סעודת שבת בפת לפני חצות היום, וכדי להרגיע את חשקו של האברך שחפץ מאוד לשמוע את השיעור, אמר לו הרב בקצרה על מה יהיה השיעור, וברצונו הטוב הוסיף ואמר לו: בוא אלי במוצאי שבת ואומר לך כל מה שלימדתי בשיעור.

נר של שבת
סיפר הרב זצ"ל על יהודי אחד שהשתתף בשיעוריו, והרב לימד את ההלכה שאסור לקרוא לאור הנר בליל שבת יחידי שמא יטה. ניגש אותו יהודי תמים ואמר לרב, שהוא קורא לאור פתיליית הנפט את ספר התהילים בליל שבת. הרב אמר לו: בדיוק זה אסור! הלה שמע וקיבל, ולאחר שבת בא לרב וכולו בוכה, איך עברה עליו השבת בלי תהילים וכו'. ואמר לרב, שאינו מבין איזה חשש יש בדבר, הרי כל השבוע אף פעם אינו קורא לאור אור זה, ובשבת בלבד קורא לאור הפתילייה, אז הפתילייה בעצמה מזכירה לו ששבת היום, וכל עניינה זה היכר וסימן ושומר הכי גדול. הודה הרב לדבריו והתיר לו להמשיך במנהגו.
(מתוך "באור פניך", הרב חיים בן שושן)

"בשבת שהוא מעין עולם הבא... צריך להרבות בו בעסק התורה... דגדול הפּוֹעַל הנעשה מעסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול"


מגבונים לא לחים . מה הדין לגבי שימוש במגבונים לחים בשבת לתינוק ולמבוגר?
צריך שהמגבונים לא יהיו לחים מדי, ואז אפשר להשתמש בהם.

שבת מנוחה . האם מותר להשתמש בשבת בסמרטוטי רצפה חד-פעמיים?
אסור.

עיתונים לדגים . האם עיתון חילוני הוא מוקצה בשבת? מה הגדר של עיתון כזה?
יש עיתונים שגם ביום חול אסור להסתכל בהם, ויש כאלה שמותר, כמו עיתוני טבע ורפואה למיניהם. בכל מקרה אינם מוקצה, כיוון שאפשר לעשות בהם שימוש אחר כמו לעטוף דגים וכדומה.

תורה גנוזה . האם צריך לעבור על עלוני שבת בשביל להוציא את דברי התורה, או שאפשר לזרוק לפח בלי לבדוק?
עלוני השבת צריכים גניזה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il