בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

וְחַיָּבִים אֲנַחְנוּ לוֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד

undefined

הרב שמואל אליהו

תשע"ד
14 דק' קריאה
אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה

שבע ייפול משכן, וקם
אחרי שלוש פעמים שבהן תרמו ישראל זהב וכסף ונחושת למשכן, אחרי חודשים רבים של עבודה בבניית כלי המשכן, אריגת הפרוכת והבגדים על-ידי חכמי וחכמות לב, מצפים בני-ישראל לראות שכינה שורה במעשה ידיהם. הם מקריבים קרבנות ולא שורה בו שכינה. מפרקים ומרכיבים שבע פעמים ולא שורה שכינה.
בני-ישראל מתחילים לחשוש שמשהו בעבודתם לא היה תקין, שכל עמלם היה לריק. האם באמת בסופו של דבר תשרה שכינה על המשכן? פרשת "שמיני" מתארת את רגעי הציפייה הללו.
כך מביא רש"י בשם חז"ל: "לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה. והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו! כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל". אמר להם משה: צריך את עבודתו של אהרן הכהן. "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו".

וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם
ביום השמיני עובד אהרן במשכן לראשונה. זו הפעם הראשונה שבה הוא מברך את ישראל בברכת כוהנים: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם, וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט כב). אבל עדיין בני-ישראל לא רואים ששורה שכינה במשכן.
"כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר: יודע אני שכועס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים".

ובלשון הפסוק: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם". עבדו בפנים על הקטורת, ומה ברכה ברכו את ישראל? אמרו להם: "וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ). יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. מיד שרתה בו שכינה. שנאמר: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" וידעו שנרצת עבודתם, ושמחו. "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

משנכנס אדר מתכוננים להשראת שכינה
שבעת ימי המילואים שבהם בני-ישראל מרכיבים את המשכן ומפרקים אותו היו בסוף חודש אדר. היום השמיני למילואים היה "ראש חודש ניסן שבו הוקם המשכן" (רש"י ויקרא ט א. על-פי גמרא שבת פז). שבעת הימים הללו היו ימים של ציפייה וימים של שמחה, ימים של הכנה להשראת שכינה.
חז"ל (שבת ל ע"ב) קבעו לנו כלל, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. "לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים. אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". גם ימים אלו של חודש אדר הם הכנה להשראת שכינה שהייתה בניסן, ימים של שמחה.

אז ישיר משה
ולמה חודש אדר נועד להיות חודש השמחה? כי הוא החודש שנולד בו משה רבנו, שהיה ראש הלוויים. חכמינו בגמרא אומרים כי משה רבנו שמע את התורה כולה מפי הקב"ה בשירה, וכך השמיעה לישראל. כך לומדת הגמרא (ערכין יא ע"א) ממשה רבנו, שעבודת בית המקדש צריכה להיות בשירה.
שנאמר: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". והקול הזה הוא קול של שירה, "שהיה מצוהו לשורר, לפי שמשה לוי היה" (רש"י שם. לכן כל המשמח חתן וכלה זוכה לחמישה קולות שניתנה בהם תורה).
במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו ד) למד רבי עקיבא מהפסוק הנ"ל: "שנתן הקדוש ברוך הוא כח וגבורה במשה, והיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל ". לכן נקראת כל התורה "שירה" כי היא נאמרה בשירה.
כל הטעמים שאנו קוראים בהם ספר תורה בציבור, הם בגלל שכך שמע משה את התורה מפי הקב"ה, וכך השמיעם לישראל. את הנעימות הללו לימד משה את הלוויים לנגן ולשיר בבית המקדש. ומהנגינות הללו כל הטעמים של הקריאה בתורה שלנו (ראה זוהר חלק ב דף יח/ב).

מִזְמוֹר לְתוֹדָה

עבדו את ה' בשמחה
מרן הרב זצוק"ל היה אומר על מה שאנו אומרים כל יום בתחילת התפילה: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְשַׁבְּחָךְ וּלְפָאֲרָךְ וּלְרוֹמְמָךְ וְלִתֵּן שִׁיר שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְחַיָּבִים אֲנַחְנוּ לוֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד", כי לכאורה היה צריך כל אדם בכל יום לקחת כלי נגינה או לשיר בפה. לא מצינו שאנשים מתאמצים בנושא הזה כמו שמתאמצים לא לשכוח את חובתם בתפילה או במצוות אחרות. ולמה תיגרע חובה זו מכל החובות האחרות?
מרן הרב זצ"ל היה אומר, כי אנשים ממלאים את החובה הזאת בתפילה שנאמרת בשירה, בתורה שנלמדת בשמחה (מגילה לב ע"א). וכך גם בכל דיבורו והליכותיו של אדם, שיהיו מתוך שמחה והודאה לה' יתברך בכל שעה ושעה.
ב"נשמת כל חי" אנו אומרים: "וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם... אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקֵינוּ. וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ". לכן אנחנו שרים כפי יכולותינו שיר ושבחה, הלל וזמרה וכו'. וכדברי רבי יוחנן בגמרא: "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו". אולי יספיק להודות לה' על כל הטובות שעשה עמנו.

ברכות של אהבה
המעיין בגמרא ברכות בפרק "הרואה" יגלה כי יש שם רשימה ארוכה של ברכות שאנו מברכים על כל דבר ודבר, והובאו דברים אלו להלכה ב"שולחן ערוך". על כל פרי שאוכל וכל כל מראה שרואה. על גשמים ועל הרים ועל נהרות. על אנשים מיוחדים ועל דברים יפים. על נסים שנעשו לאבותינו ועל נסים שנעשו לנו. על נסים שנעשו לפני אלפי שנים ועל נסים שנעשו בדורנו.
הגמרא שם אומרת שצריך לברך על הטובה ואפילו על הרעה. היא לומדת דבר זה מהפסוק: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ללמדך שכך מתבטאת אהבתנו לה' יתברך. בברכות שאנו מברכים אותו. במקום אחר נאמר כי הברכות מביאות לאדם יראת ה' ואהבה. כך אומר הפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וחכמינו דרשו אל תקרי מה ה' אלה מאה ה'. אלו הברכות.

ברוך שעטני מעיל
הגמרא מספרת על רבי יהודה, שהיה אחד מגדולי התנאים והיה עני ביותר. מספרת הגמרא בנדרים (מט ע"ב) כי אשתו של רבי יהודה בר אלעאי הכינה בגד אחד מצמר שהיה מתאים לו ולה, ובכל פעם שהיה רבי יהודה לובש את הבגד הזה היה מברך "ברוך שעטני מעיל".
שואל השו"ת "ציץ אליעזר" (חלק יז סימן ז): "מפני מה הגמרא מספרת לנו זאת, אם לא כדי שנלמד מדרכיו". להודות לה' על בגד בעת שלובשו. והביא את דברי רב עיר הקודש ירושלים, הרה"ג הרב צבי פסח פרנק זצוק"ל בספרו "שעשועי אמונה", שמביא מהספר הקדוש "יסוד ושורש העבודה" איך שהיה מודה ומשבח להקב"ה על כל מה שהעניק לו, ועל הבגדים החשובים שנתן לו לכבוד שבת קודש וכד'.

ברכות חדשות
הרא"ש (בכורות ח) הביא את הגמרא שאומרת כי בפדיון הבן המברך הוא האב ולא הכוהן. וכתב הרא"ש כי הוא הביא בפרק ראשון בקידושין נוסח ברכה שמברך הכוהן (בפדיון הבן) ואומרים שהגאונים תקנוה. ומסיים "וגם אחרי הש"ס לא מצינו שיוכלו לחדש ברכה" (וראה ב"ח רכד ג).
אמנם ראינו ברכות שחידשו. שהרי מקובל כמעט בכל ישראל לברך ברכת "הנותן ליעף כוח" שלא נזכרה בגמרא, ואיך אנו מחדשים ברכות? ואע"פ שכתב השו"ע (מו ו) שלא לברך ברכה זו, כבר הביא ה"מגן אברהם" (ס"ק יב) שחכם אחד העיד כי חזר בעל השו"ע בסוף ימיו וציווה לאומרו בשם ומלכות כפי שכתב הרמ"א.
ובט"ז (ס"ק ז) הביא ראיה מהרא"ש עצמו שבבכורות כתב לא לומר ברכות חדשות. ובקידושין הביא נוסח הברכה של הגאונים. וכן הביא בתחילת מסכת כתובות ברכת "אשר צג אגוז" שגם אותה לא תיקנו חכמים. ולכאורה דבריו של הרא"ש סותרים זה את זה. אלא שכאשר נהגו לברך – גם לדעת הרא"ש אין בזה ברכה לבטלה (זה המקור לאלה שמברכים ברכת "יראו עינינו" בערבית כמקובל בחו"ל בכמה מקומות).

ברכה חשובה בכל לשון
אמנם בימינו לא מחדשים ברכות כלל. וצריך לומר כי אין כוונת ה"ציץ אליעזר" לומר כי נלמד ממנו לברך בשם ומלכות בכל פעם שאנו לובשים בגד שאנו שמחים בו. אבל בוודאי שאם לאדם יש בגד שהוא שמח בו, צריך להודות לה' ולברך בלי שם ומלכות ולומר: "ברוך שעטני מעיל", או לברך בלשונו, שכן כיוון שלא מזכיר שם ומלכות אין בזה צורך לברך במטבע שטבעו חכמים בברכות.
הרי זה כמו שמובא בגמרא על מינימין רעיא שלא היה יודע לברך ברכת המזון והיה אומר: "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא", ונפסק להלכה שדברים אלו נחשבים כמו ברכה לברכת המזון (שולחן ערוך קסז סעיף י).
כן מובא בגמרא על חכם אחד שראה את חברו שהיה חולה ונתרפא ואמר לו: "בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן" וענה אחריו אמן. ואף שאין זו לשון הברכה, נפסק ב"שולחן ערוך" (סימן ריט סעיף ד) שיוצא בזה ידי חובת ברכת הגומל.
אם כן, בוודאי בברכת המעיל בלי שם ומלכות אין ברכה לבטלה, ויוצא בזה ידי מצוות הודאה לה' יתברך. כן בעניין זה של ברכה על המעיל ששמח בו, שיכול וצריך אדם להודות לה' יתברך על כך.

כל הנשימה תהלל יה
זה מה שכתב דוד המלך בתהילים (עא ח) "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ כָּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ". ובמדרש (רבה בראשית יד ט) "ר' לוי בשם ר' חנינא אמר: על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא. מאי טעמא? דכתיב: 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ' – כל הנשימה תהלל יה". וכבר מבואר בפרק שם כיצד מודה להשי"ת על כל נשימה ונשימה בְּתֵקַע שׁוֹפָר, בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר, בְּתֹף וּמָחוֹל ובְּמִנִּים וְעֻגָב.

ברכות מחודשות לימינו

ברוך יוצר המאורות
בשיעור שעבר הזכרנו שאסור לאדם לקרוא מגילה במוצאי-שבת לפני שהוא מברך על הנר. שהרי הוא משתמש בנר כדי להאיר בשעת קריאת המגילה, ואסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. וגם בימינו הדין כן, אף שאנחנו לא קוראים לאור הנר אלא לאור נורות החשמל. גם על נורת החשמל נאמר שאסור ליהנות מהן בלי ברכה, ולכן אנחנו צריכים להודות בשעה שמברכים "בורא מאורי האש" במוצאי-שבת. וברכה זו מועילה לכל השבוע כולו, כיוון שאנחנו נהנים מהאור הזה כל השבוע כולו, עד מוצאי-שבת.
יש אומרים כי אין צורך לברך "בורא מאורי האש", כשם שאיננו מברכים בכל יום ויום על הדלקת הנר, ולמרות שאסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה, אנו יוצאים ידי חובה במה שאנו מברכים בבוקר בשחרית "ברוך יוצר המאורות". הברכה הזאת היא על כל המאורות שאנו משתמשים בהם בכל היום כולו. גם על השמש בבוקר, גם על הירח והכוכבים בלילה, גם על הנרות וגם על החשמל.

ברוך שככה לו בעולמו
בין לשיטה שיוצאים ידי חובה בברכת "יוצר המאורות" ובין לשיטה שיוצאים ידי חובה בברכת "בורא מאורי האש", ברור הוא שאסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. איסור זה לא נאמר רק על הנאת אכילה, הוא נאמר גם על הנאה ממראה ומריח. בכל פעם שאנו מריחים ריח טוב, אנו מברכים עליו. ובכל פעם שאנו רואים דבר שיש להודות עליו, אנו מודים ("שולחן ערוך" אורח חיים רטז א).
וכתב ה"משנה ברורה" (רטז ס"ק ד): "דדוקא על ריח תקנו חכמים ברכה ולא על מי ששומע קול נעים כיון שאין בו ממש, וכן לא תקנו ברכה על רחיצה אע"פ שנהנה ממנה, משום דאין נכנסין לגוף". אבל בהחלט יכול אדם להודות על כך בלשונו, שהרי אנחנו מברכים על מראה יפה למרות שאינו נכנס לגוף. כגון שרואה נוף יפה או אילנות טובים או בריות נאות, אפילו רואה בעלי חיים נאים ביותר, מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (שו"ע רכה י). כך מי שנהנה מאור – צריך לברך עליו.

אלה ברכב ואלה בסוסים
על-פי הדברים הללו, היה ראוי להודות לה' בכל נסיעה ברכב. להודות על הטובה הגדולה שאלוקים עשה לנו, שאיננו צריכים לרכוב על חמור ולא לנסוע בדרכים עקלקלות. אלא שמרוב שאנו רגילים בזה, אנו לא שמים לב שצריך להודות על כך. כי זאת טובה גדולה באמת. שאיננו צריכים לנסוע ימים ושבועות ממקום למקום, והכול במהירות ובביטחון ובנחת בכמה שעות מקצה המדינה לקצה האחר.
וראוי לאדם לברך על ההנאה שהוא נהנה מהעולם, אף שזו הנאה שנעשית על-ידי בני-אדם. בדיוק כשם שאנחנו מברכים על בגדים "מלביש ערומים", ועל נעליים "שעשה לי כל צרכי", ועל האש "בורא מאורי האש", למרות שכל הדברים הללו נעשים על-ידי בני-אדם. בסופו של דבר הבגד נעשה מצמר או מפשתן או מכותנה שאלוקים ברא בעולם, ובזכות הדעת שנתן בבני-אדם להפיק את הבגד או את הנעל או את האש. כך גם צריך אדם להודות לה' בכל פעם שנוסע ברכב, ולא להרגיש שזה מגיע לו וזה סדרו של עולם.
מודים אנחנו לך
ראוי כי נודה לה' על כל פעם שאנחנו מדליקים את החשמל או את הגז, ואפילו כאשר אנחנו פותחים את ברז המים. כל כך הרבה טובות יש בזה שאיננו צריכים לעמול, כמו שטרחו אבותינו בדורות הקודמים. להרגיש את טובות ה' ולהודות בלשון שלנו לפני כל שימוש במכשירי חשמל, במקרר או במכונת הכביסה. בתנור או במזגן. במכונית, ברכבת או בטלפון.
בכל אלה אנחנו משתמשים בחכמה שיצר הקב"ה בעולמו, שנתן בנו דעת להבין איך להפיק את האור. ממש בדומה לאדם הראשון, שנתן בו הקב"ה בינה להקיש אבן באבן ויצא הניצוץ הראשון. ואע"פ שאנו לא מברכים בנוסח הרגיל של הברכה, כי לא תיקנו עליהם ברכה, עם זאת צריך להכיר בטובה הזאת ולהודות בכל לשון שעולה על לשוננו על כך שאנחנו נהנים מהם, שהם משרתים אותנו שירות גדול וחוסכים לנו זמן רב. וצריך הרבה להתרגל בכך.

אורחים טובים בעולמו של הקב"ה
חכמינו אמרו שכאשר אדם רואה כביש שסללו בהשקעה של כסף רב, או המצאה חדשה שמקלה על החיים של בני-האדם, יודה לקב"ה ויודה למי שעשה את המלאכה, כאילו הכול נעשה למענו. אם יש לאדם מאפייה ליד ביתו, יאמר על כך תודה רבה, שכן בזכות אותה מאפייה הוא יכול לאכול לחם טרי יום יום במחיר של פרוטות. הוא לא צריך לחרוש ולזרוע ולעמול קשה על מנת שיהיה לו מה לאכול.
יש אנשים שאומרים בביטול: מדוע שאומר תודה? הרי המפעל ייצר בשביל להרוויח כסף. הממשלה לא דואגת לאזרחים, אלא רוצה שיבחרו בה פעם נוספת. המאפייה עובדת בשביל להרוויח. אבל האמת היא שלא נכון להסתכל כך על הדברים, אלא המאפייה עובדת בשבילך. תשמח, וגם תגיד להם תודה.
כך מביאה הגמרא את דברי בן זומא:
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא פַּת לֶאֱכֹל; חָרַשׁ, וְזָרַע, וְקָצַר, וְעִמֵּר, וְדָשׁ, וְזָרָה, וּבָרַר, וְטָחַן, וְהִרְקִיד, וְלָשׁ, וְאָפָה, וְאַחַר כָּךְ אָכַל. וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כָּל אֵלוּ, כְּשֶׁהוּא מְתֻקָּן לְפָנַי. וְכַמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ, גָּזַז, וְלִבֵּן, וְנִפֵּץ, וְטָוָה, וְאָרַג וְאַחַר כָּךְ מָצָא בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ. וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כָּל אֵלּוּ כְּשֶׁהוּא מְתֻקָּן לְפָנַי. כָּל אֻמּוֹת שׁוֹקְדוֹת וּבָאוֹת לְפֶתַח בֵּיתִי, וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כָּל אֵלּוּ לְפָנַי
(כמה טרחו היפנים להמציא את המכשיר ולייצר אותו בשבילנו. תודה רבה).
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אוֹרֵחַ טוֹב מָה הוּא אוֹמֵר? כַּמָּה טְרִיחוֹת טָרַח בַּעַל הַבַּיִת לְפָנַי, כַּמָּה יַיִן הֵבִיא לְפָנַי, וְכַמָּה בָּשָׂר הֵבִיא לְפָנַי, וְכַמָּה גְּלוּסְקָאוֹת (לחמים) הֵבִיא לְפָנַי, כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַח, לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִילִי. אֲבָל אוֹרֵחַ רַע מָה הוּא אוֹמֵר? מַה טְּרִיחוֹת טָרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה? מַה יַּיִן הֵבִיא? מַה בָּשָׂר הֵבִיא? מַה גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא? כָּל מַה שֶּׁטָּרַח, לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. עַל אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר: 'זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ' וְגוֹ' (איוב לו). עַל אוֹרֵחַ רָע כְּתִיב, 'לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב'" (שם לז).
אנחנו רוצים להיות אורחים טובים בעולמו של הקב"ה, ולכן אנחנו אומרים: השמש לכבודנו, תודה רבה. הנוף היפה לכבודנו, מודים עד בלי די. הכביש נסלל להקל עלינו, תודה מקרב הלב. המכונית המשוכללת נוצרה להקל עלינו, תודה לך ה'.

ברוך רופא חולים
מרן הרב זצוק"ל חיבר לפני שנים רבות תפילה מיוחדת שיאמר מי שלוקח תרופה. והיה אומר כי מי שהתפילה לא נמצאת תחת ידיו, שיאמר לפחות פסוק של תפילה להזכיר ולזכור כי לא התרופה היא שמרפאת, אלא השם יתברך שלח את הרפואה הזאת על-ידי שנתן רשות לרופא לרפא. ונתן רשות להמציא תרופות. ונתן את החומרים שמהם מייצרים את התרופות. כל זאת כדי להרגיל את האדם לזכור את ה' גם בשעות אלו, ולא להפנות את מבטו רק אל הרופאים. כמובן מגיעה להם תודה על השתדלותם, אבל חשוב לא לשכוח את המקור.
הרב גם תפילה מיוחדת למי שטס במטוס. שתפילת הדרך הרגילה לא מספיקה בגלל הסכנות שיש בטיסה, וכל זה כדי לזכור את ה' באופן המתאים והמיוחד של אותה שעה.
וידועה התפילה שנמצאה בכיסו של הרב זצ"ל, שהיה מתפלל כל בוקר לפני שהיה יוצא לעבודתו הציבורית. ואע"פ שהיא לא נתקנה על-ידי התנאים או האמוראים, הוא אמר אותה, כי אדם צריך להתפלל ולהודות ולדבר עם ה' יתברך לפי המקום והמצב שבו הוא נמצא. וזה המשך למה שעשה מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א, שחיבר כמה וכמה תפילות ובקשות המובאות בספרו "לשון חכמים".
מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א חיבר גם "כתר מלכות" לאומרו על-פי החכמה שנודעה בימיו בעולם. להודות לה' על כל הטוב שהוא מטיב אתנו. וכך אנו צריכים ללכת בדרכו ולהודות לה' בלשוננו לפי הידע והמציאות המתחדשת אצלנו.

ברכות על נסים שבימינו

ברכות ההודאה
המשנה בברכות (פרק ט) אומרת: "הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: 'בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה' בשם ומלכות. וכך נפסק להלכה (שו"ע ריח) שכל העובר ליד המקום שבו עברו בני-ישראל את הירדן בזמן כניסת ישראל לארץ ישראל, צריך לברך בשם ומלכות. וכתב בעל "כף החיים" כי מי שלא יודע איפה המקום המדויק שבו עברו ישראל את הירדן, יאמר במילים שלו הודאה לשם יתברך על הנסים שנעשו לאבותינו במקום הזה. ולא יברך בשם ומלכות כי ספק ברכות להקל, אבל לא ימנע את עצמו מלהודות לה'.
כלל זה נכון לכל מקום ומקום, שבימינו יש מקומות שנעשו בהם נסים לכל היושבים בארץ ישראל. וכגון העובר ליד גשר "עד הלום" ליד גדרה, ששם נעשה בדורנו נס מופלא שנעצרה שם חטיבה של הצבא המצרי במלחמת השחרור ולא נודע עד היום למה עצרו המצרים והסתובבו וחזרו לארצם. וזה היה נס לכל היושבים בארץ ישראל, כי אם היו ממשיכים הטנקים המצרים להתקדם – היה אסון גדול לכל היושבים בארץ ישראל בדרך הטבע. שכן לא הייתה בימים ההם אפשרות לעצור אותם, והיו עלולים להשמיד את כל היישוב היהודי בארץ ישראל. ואי-אפשר שלא להודות להקב"ה על נס כזה גדול שהיה לרבים בימינו.

נס לכלל היושבים בארץ ישראל
ואע"פ שאין אנו מברכים "בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה" בשם ומלכות אלא על נס שנעשה לכל ישראל או לרובם, אבל לא לנס שנעשה לשבט אחד, עם זאת אפשר שכל ישראל שיושבים בארץ ישראל הינם ככל ישראל.
כך אומרת הגמרא (הוריות ג ע"א): "אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל. שנאמר: 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום' מכדי כתיב 'וכל ישראל עמו'. 'קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים' למה לי? שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך לא איקרי קהל". ועוד שברור הוא שאלה שנעשה להם הנס בעצמם או בניהם וכד', בוודאי חייבים לברך (משנה ברורה סימן ריח ס"ק י). ובמקום זה נעשה נס לכל היושבים בארץ ישראל.
כך העובר בימינו בעמק הבכא שברמת הגולן, שם הצליחו מספר קטן של טנקים לעצור מאות טנקים של הצבא הסורי שרצו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים שבמדינת ישראל. והיה נס גדול שם ובמקומות אחרים.
הגמרא (ברכות נד ע"א) אומרת שכאשר נעשו לאדם נסים רבים, הוא מודה במקום אחד על כולם. כך כשעומד אדם בגשר "עד הלום" או במקום אחר שנעשו נסים, הוא יכול להודות על כל הנסים שנעשו במלחמת השחרור. וכשעומד בעמק הבכא יודה על כל הנסים שנעשו במלחמת יום הכיפורים. וכן על זה הדרך. אמנם בגלל ספק הברכות יאמר את ההודאה בלשונו. אבל לא יוותר על הודאה חשובה זו.

הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה חוזר ואומר, כי כל הודאה לה' מושכת חסדים גדולים לעם ישראל. ומקורו מהזוהר והביא לזה פסוקים רבים. "הודו לה' כי טוב (על העבר) – כי לעולם חסדו (על העתיד)". וכך "אודך ה' כי עניתי (על העבר) ותהי לי לישועה (על העתיד)".
הזכרנו לעיל את ה"ציץ אליעזר", שם הביא הרב ולדנברג זצוק"ל את הדברים של המאירי על פרק פא בתהילים: "הַרְנִינוּ לֵאלֹקִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב", להודות לה' בנבל ובכינור ובשופר על החסדים שעשה אתנו. "בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ". ממשיך דוד המלך ואומר שם: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ". הסביר המאירי, שכאשר מודה אדם לה' יתברך על חסדיו, מתקיים בו המשך הפסוק: "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" – "שאפיק רצונך בכל". אפילו שלא כדרך הטבע. המעיין בגמרא בנדרים שהבאנו לעיל על רבי יהודה בר אלעאי, רואה איך שהודאתו לה' הביאה לו נסים שלא כדרך הטבע. ממש "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ".

ושמחת בכל הטוב
לסיכום, חשוב מאוד להרגיל את עצמנו להודות על כל הטובה שנמצאת בדורנו. לקיים "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כו יא), שאלו דברים שמביאים את הברכה והשפע הגדול לכלל ישראל. הם המרגילים לאהבת ה'. הם המביאים ברכה עד בלי די. ויהי רצון שנזכה לכל השפע הגדול של ירושלים במהרה. "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם". אמן.

קידוש טרם קידושין
מספר ינון אליהו, נכד הרב זצ"ל: פעם נסעתי בטרמפ ממצפה-יריחו לכיוון ירושלים, ובדרך דיברתי עם הנהג דברי תורה. תוך כדי שיחה התברר לו שאני נכדו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הוא עצר את הרכב בהתרגשות ואמר לי: "אתה הנכד של הרב מרדכי אליהו ולא אמרת לי?". האמת היא שאנחנו, הנכדים, אף פעם לא אומרים שאנחנו הנכדים של סבא. לא רוצים להביך אנשים אחרים, ואולי גם לא את עצמנו.
לאחר שנרגע מעט, המשיך ואמר: הסבא שלך עשה אתנו טובה גדולה. בתי כבר עברה את גיל שלושים ועדיין לא נישאה. היינו מודאגים. באתי אל הרב ושאלתי אותו מה לעשות. הרב שאל אותי האם עשינו לבתנו סעודת הודיה כשהיא נולדה, והשבתי שעשינו. הרב המשיך ושאל: האם הסעודה הייתה ממש על לחם, או רק עוגיות ושתייה? השבתי לו: הרב יודע, כמו שעושים לבת. קידוש.
הרב אמר: טוב להודות לה'. צריך להודות בפה מלא. ימלא פי תהילתך. תעשו לבת שלכם מסיבת הודיה על הלידה שלה, ואחר כך תבושרו בבשורות טובות על הנישואין שלה.
כך עשינו, ותוך שלושה שבועות מיום שעשינו מסיבת הודיה על הלידה, היא התארסה.
ובכן, המשיך ואמר, עכשיו אתה מבין מדוע אני מתרגש מכך שאתה נכדו של הרב? אנחנו לא יכולים לשכוח את הטובה הגדולה הזאת שהוא עשה עמנו.

אנחנו שרים כפי יכולותינו שיר ושבחה, הלל וזמרה. אולי נספיק להודות לה' על כל הטובות שעשה עמנו


אין הברכה שרויה . מה מברכים על מקלות קינמון?
לא מברכים.

דרך צלחה . האם אדם שעבר את רוב הדרך עדיין צריך לברך תפילת הדרך?
כן, כל עוד לא הגיע למקום יישוב. בכל מקרה אנו אומרים את התפילה בלי הזכרת ה' בברכה, רק מהרהרים בלב.

זרעים של פופקורן . מה דין ברכה ראשונה על פופקורן, שנעשה מתירס, שכל גידולו החל מזריעה מיועד בשביל פופקורן, ולא לשם בישול וכדומה?
אנחנו מברכים עליו "שהכול", ואם נשאר חלק מהתירס המקורי – ברכתו "האדמה".

"שהחיינו" יד שנייה . האם אפשר לברך "שהחיינו" על בגד שקיבלתי ממישהו והוא לא חדש, אבל משמח אותי?
כן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il