ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש האחד עשר חלק י"ב
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אליעזר בן יעקב שלמה ברנד ז"ל
[וּ]בָחֲרָה הַתּוֹרָה שֶׁתִּמָּסֵר הַכְרָעַת הַסְּפֵקוֹת לַחֲכָמִים וְלֹא מָסְרָה לַנְּבִיאִים, לְסִבּוֹת רַבּוֹת: שֶׁהַדָּבָר בָּרוּר שֶׁאֵין הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים בְּכָל עֵת, וְאִם כֵּן, מַה נַּעֲשֶׂה בַּיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דְּבַר ה' יָקָר* אֲלֵיהֶם. וְעוֹד, שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ הָיָה לְפָנָיו, שֶׁהַנְּבוּאָה לֹא תִהְיֶה שׁוֹפַעַת אֵלֵינוּ תָּמִיד, אֲבָל יַגִּיעַ עֵת שֶׁיִּגְרְמוּ עֲווֹנֵינוּ לַחֲתֹם* חָזוֹן וְנָבִיא, וְאִם הַכְרָעַת הַסְּפֵקוֹת תִּהְיֶה נִמְסֶרֶת לַנְּבִיאִים, מַה נַּעֲשֶׂה בִּזְמַן אֵין חָזוֹן נִפְרָץ* אֶלָּא נְשׁוֹטֵט לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא נִמְצָא, וְלָכֵן גָּזְרָה חָכְמָתוֹ שֶׁתִּמָּסֵר הַהַכְרָעָה לְכַת הַחֲכָמִים אֲשֶׁר לֹא סָר וְלֹא יָסוּר, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחָנוּ עַל זֶה •: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". וְעוֹד, שֶׁאֵין נְבוּאַת הַנָּבִיא שֶׁצִּוִּיתָנוּ הַתּוֹרָה לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּפֹּל בּוֹ סָפֵק אִם הִיא אֲמִתִּית אִם לָאו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּרֵר לְפָנֵינוּ, וְלָכֵן בָּחֲרָה הַתּוֹרָה יוֹתֵר שֶׁתִּמָּסֵר הַהַכְרָעָה לַחֲכָמִים שֶׁיַּסְכִּימוּ עָלֶיהָ בְּטַעַם וּרְאָיָּה, מִשֶּׁתִּמָּסֵר לְנָבִיא, אַחַר שֶׁלֹּא יִתְאַמְּתוּ דְּבָרָיו כִּי אִם מִצַּד הָאוֹת*, וְאוֹתוֹ אוֹת אֶפְשָׁר יִהְיֶה בּוֹ דְּבָרִים בְּגוֹ*.
ההימשכות אחר חכמים תבטל הנזק
וַאֲנִי סוֹבֵר עוֹד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִמַּה שֶּׁיַּכְרִיעוּ הַסַּנְהֶדְרִין הֶפְסֵד בַּנֶּפֶשׁ כְּלָל גַּם כִּי יַאֲכִילוּ דָּבָר הָאָסוּר וְשֶׁיֹּאמְרוּ בּוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר, לְפִי שֶׁהַתִּקּוּן אֲשֶׁר יִמָּשֵׁךְ בַּנֶּפֶשׁ מִצַּד הַהַכְרָעָה לְמִצְוַת הַחֲכָמִים מוֹרֵי הַתּוֹרָה, הוּא הַדָּבָר הַיּוֹתֵר אָהוּב אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּאָמְרוֹ (שמואל א טו כב): "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב*", בַּתִּקּוּן הַהוּא יָסוּר הָרֹעַ אֲשֶׁר הָיָה מְעֻתָּד לְהִתְיַלֵּד בַּנֶּפֶשׁ מִצַּד אֲכִילַת הַדָּבָר הָאָסוּר הַהוּא. וְכַיּוֹצֵא בַּדָּבָר הַזֶּה בְּעַצְמוֹ יִקְרֶה בַּגּוּף, כִּי הַמַּאֲכָל הַמַּזִּיק כְּשֶׁיֹּאכְלֵהוּ הָאוֹכֵל עַל דַּעַת שֶׁמּוֹעִיל אֵלָיו הִנֵּה מַחֲשַׁבְתּוֹ תִּפְעַל בַּמַּאֲכָל הַהוּא וְיָסוּר מִמֶּנּוּ הֶזֵּקוֹ אִם לֹא שֶׁיִּהְיֶה מֻפְלָג*. כֵּן הָעִנְיָן כְּשֶׁיִּמָּשֵׁךְ הָאָדָם אַחֲרֵי מִצְוַת הַסַּנְהֶדְרִין, גַּם כִּי יִשְׁגּוּ וְיוֹרוּ בְּדָבָר הָאָסוּר שֶׁהוּא מֻתָּר, הִמָּשְׁכוֹ אַחַר עֲצָתָם וֶהֱיוֹתוֹ נִמְשָׁךְ לְדִבְרֵיהֶם יָסִיר מִנַּפְשׁוֹ כָּל אוֹתוֹ רֹעַ שֶׁהָיָה רָאוּי שֶׁיִּתְיַלֵּד מִצַּד אֲכִילַת הַדָּבָר הָאָסוּר הַהוּא. וְלָכֵן צִוְּתָה הַתּוֹרָה וְאָמְרָה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". וְהִנֵּה נִשְׁלַם בָּזֶה עִנְיַן הַשּׁוֹפְטִים וְתִקּוּנָם.
___________________________________
יָקָר – נדיר. לַחֲתֹם – לסגור, להפסיק. אֵין חָזוֹן נִפְרָץ – הנבואה אינה מצויה. מִצַּד הָאוֹת – המופת שעושה הנביא. יִהְיֶה בּוֹ דְּבָרִים בְּגוֹ – שהאות אינו אמיתי אלא תחבולה. שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב – טוב יותר לה' השמיעה בקולו מקורבנות. מֻפְלָג – מזיק ביותר.
ביאורים
אחרי שהסברנו באריכות שההכרעה וההנהגה בדברי התורה נקבעת דווקא על ידי חכמי ישראל ולא על ידי הנביאים, ושכוח ההכרעה ניתן לחכמים אפילו אם הדבר יגרום שלא תתברר האמת, והאדם לא ינהג כפי שהיה ראוי, עולה מאליה השאלה אם לא היה עדיף מראש לתת את התפקיד הזה לנביאים, ושהם יעבירו לנו באופן ישיר מהבורא את ההכרעות הנכונות כפי שהן.
הר"ן מתמודד עם שאלה זו ונותן לה שלוש תשובות. הראשונה היא שנבואת הנביא אינה דבר תמידי, שהרי ישנם זמנים שהנביא אינו מקבל נבואה, ואילו ההכרעה כיצד לנהוג על פי התורה היא דבר שנצרך באופן תמידי. מעבר לזה, ישנן לפעמים תקופות שלמות שבהן עם ישראל נמצא בירידה, ולא זוכה לנבואה, ולפי זה, משיב הר"ן תשובה שנייה - שאם הייתה התורה נמסרת להכרעת הנביאים, לא היה מי שיכריע בדיני התורה באותן התקופות. התשובה השלישית היא שבגלל מציאותם של כל מיני מכשפים ונביאי שקר, איננו יכולים להאמין לכל מי שיבוא ויאמר 'נביא אני', שהוא באמת אומר את דבריו בנבואה. מסיבה זו קבעה התורה שיש לבודקו דרך 'אות' או 'מופת', ולראות אם הם מתבצעים בשלמותם, אולם בדיקה זו אינה אמינה תמיד, ולעיתים גם לאחר זמן רב עדיין לא ברור לגמרי שהנביא הוא נביא אמת, ולא ייתכן שההכרעה בדיני התורה תישען על אלה שקשה לבודקם היטב.
אלא שעדיין לא נפתרה לגמרי ה'בעיה' שהציב הר"ן לעיל. הוא התקשה בכך שעלול להיות מצב שאדם יפעל על פי הכרעת חכמי ישראל, ועדיין יסבול מה'רעל' שבעשיית דברים שאינם על פי האמת של המצווה. על זה הוא עונה כאן שעצם המעלה הגדולה שבשמיעה לדברי החכמים, היא עצמה תרומם את האדם ותסיר את הרוע שבעשייה בלתי נכונה, אם קרה מקרה של טעות.
הרחבות
•נבואת החכמים
אֲשֶׁר לֹא סָר וְלֹא יָסוּר, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחָנוּ עַל זֶה. הנבואה נפסקה אך 'כת החכמים' ממשיכה. הגמרא אומרת: "אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" [בבא בתרא יב.]. מסביר הרמב"ן : "אף על פי שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם" [חידושי הרמב"ן שם]. על רקע דבריו נשאלת השאלה, לשם מה נצרכת רוח הקודש בבירור האמת? מסביר החת"ם סופר : "רוח ה' על עוסקי תורה לשמה, אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם לא ישיגו ידיהם תושיה כזו, ומכל מקום הקב"ה ברוב חסדו יהיב חכמה לחכימא (נותן חכמה לחכם) לפי שעה" [שו"ת חת"ס, אורח חיים רח]. החכמים זוכים לקבל סיוע מן השמים להורות הלכה ולכוון לאמת במקרים עמוקים וקשים הדורשים הכרעה. סיוע אלוהי זה מתגלה בדרך הטבע – חכמת החכמים, ומובטח לנו שלא ייפסק. על סמך דברים אלו ענה רבי חיים מצאנז למי שטען שרבי חיים בן עטר כתב את חיבורו אור החיים שלא ברוח הקודש: "ולכן בעל אור החיים, נשמתו בגנזי מרומים, בודאי חיבר ספרו ברוח הקודש, אך לא הוא לבדו, אלא כל מחבר אפילו בדורינו, אם הוא ראוי לכך חיבר ספרו ברוח הקודש, היינו שהסכים לאמיתה של תורה" [שו"ת דברי חיים, יורה דעה ב, קה].
שאלות לדיון
"שֶׁאֵין נְבוּאַת הַנָּבִיא... בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּפֹּל בּוֹ סָפֵק". אנו עדים למציאות בה גם כאשר מכריעים על פי השכל יש הרבה ויכוחים וספיקות. מדוע אם כן זה עדיף מנביא?
הקב"ה מתקן את החסרונות הנובעים מהדרכות שגויות של חכמים. האם זה אומר שהם פחות צריכים להתאמץ בבירור ההלכה?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
