ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש מדורים קול צופייך

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם לִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם

מוקדש לעלוי נשמת
אלכסנדר בן מיכאל ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
השראת שכינה מתוך גבורה
קול צופייך
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
1 - הלכות ראש חודש, פורים ותפילין
2 - שואלים ודורשים בהלכות פסח
3 - שבת זכור וענייני המגילה
טען עוד
כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל
ספר במדבר מתחיל בפרשיות "במדבר" ו"נשא", שבהן סופרים את עם ישראל והוא מתארגן לפי בתי-אב, שבטים ודגלים סביב המשכן. כל שלושה שבטים באחד מהרוחות, וכולם ביחד מקיפים את מחנה הלוויים שמקיף את המשכן מכל צדדיו. כך "מחנה שכינה" מוקף ב"מחנה לוויה", שמוקף ב"מחנה ישראל" מסביב.
לפני ההתארגנות סביב המשכן נספרים "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל". גברים "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה". כי "אין יוצא בצבא פחות מבן עשרים" (רש"י). לעומתם הלוויים נספרים מבן חודש ומעלה כי הם "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל" (רמב"ם שמיטה ויובל יג).
הסיבה לשינוי היא כי הלוויים נועדו להשראת שכינה בישראל. ובגמרא (יבמות סד ע"א) מובא: "תָּנוּ רַבָּנָן: (במדבר יא) 'וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל' מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל". שני אלפים ושתי רבבות הם 22,000 איש, וזה בדיוק מספר הלוויים מבן חודש ומעלה.

ספירה בדרך להשראת שכינה
רש"י בתחילת פרשת "במדבר" מסביר שעם ישראל נמנה בתחילת החודש השני כהכנה להשראת שכינה. "כשבא להשרות שכינתו עליהן – מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן – ובאחד באייר מנאם".
לכאורה, אם בא' בניסן הוקם המשכן והספירה היא לקראת השראת השכינה, היה צריך למנות אותם לפני חודש ניסן ולא אחריו. שהרי ראש חודש ניסן קיבל כמה עטרות, ואחת מהן, שהוא היום הראשון להשראת שכינה בישראל. אם כן למה הם נמנים בחודש אייר?

אין השכינה שורה אלא על חכם וגיבור ועשיר
צריך לומר שעיקר השראת השכינה הייתה אחרי א' באייר ולא אחרי א' בניסן. אחרי שבני-ישראל והלוויים נמנו, ולא אחרי שהוקם המשכן. וטעם הדבר הוא בגלל מה שאמרו חכמינו (נדרים לח ע"א): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ, אֶלָּא עַל גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר, וְחָכָם, וְעָנָיו, וְכֻלָּם (למדנו) מִמֹּשֶׁה".
עם ישראל היה עשיר מביזת הים ומביזת מצרים, והוא קיבל חכמה עילאה במתן תורה. אבל כדי שתשרה עליו שכינה, עם ישראל צריך גם להוכיח את גבורתו. כשהם נמנים לצבא ומתארגנים לכיבוש הארץ, הם הופכים להיות כלי ראוי להשראת שכינה.
עוד יש לומר, כי אין משמעות למשכן בלי שישראל עובדים בו. לכן רק אחרי הספירה ורק אחרי שממנים את הלוויים והכוהנים לעובדי המשכן, יש השראת שכינה קבועה בישראל. רק אחרי שהשבטים מסתדרים סביב המשכן, וכל שבט נושא דגל שצבעו כצבע האבן שלו בחושן שעל לבו של הכהן הגדול, רק אז הם מקבלים קדושה מהמשכן באופן מסודר ומתקיים בהם "ושכנתי בתוכם".

התוועדות בסיום הספירה
בסיום הספירה הכוללת הזאת של בני-ישראל ובני לוי והתארגנותם סביב "אהל מועד" מתקיים בהם: "וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו".
ההתוועדות למשה היא התוועדות לכלל ישראל. כך אומר הפסוק בספר שמות (כט מב), המדבר על קרבן התמיד: "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם". הפסוק אומר "אִוָּעֵד לָכֶם" – משמע לכולם. ומסיים "לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם" – משמע שהדיבור למשה הוא חיבור לכל העם. "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי"; "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים"; "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם".


הרחבת גבולות ירושלים כהרחבת גבולות המקדש

קרבנות בשכונות החדשות
הגמרא במסכת שבועות (יד ע"א) דנה באפשרות להגדיל את גבולות ירושלים. הדבר חשוב בימינו כדי לדעת איך אפשר לקדש את השכונות החדשות של ירושלים, שיהיה מותר לאכול בהן קרבן פסח, קרבן תודה ושאר קדשים קלים.
המשנה שם אומרת כי בכדי להגדיל את גבולות העיר או את גבולות בית המקדש יש צורך בכמה תנאים. "שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בַמֶּלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַּנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם". ובגמרא מחלוקת אם צריך את כולם או חלק מהם.

וכן תעשו – לדורות
הגמרא שם שואלת: ומנין שצריך מלך ונביא, ואורים ותומים, וסנהדרין של שבעים ואחד? מכך שכתוב אצל משה בהקמת המשכן: "וכן תעשו" (שמות כה). משמע "וכן תעשו" לדורות, כשתרצו להקים משכן או להרחיב את גבולו, תעשו כמונו עם מלך ונביא וסנהדרין ואורים ותומים וכו'.
הגמרא לומדת מהרחבת גבולות המשכן והעזרה גם את הדין של הרחבת גבולות ירושלים. שקדושתה של ירושלים היא מן המקדש. וכיוון שבזמן משה היה בחינת מלך ונביא, ואורים ותומים וסנהדרין – כך צריך להיות גם לדורות.
בגמרא ירושלמי (שבועות י ע"ב) יש לומדים זאת באותו אופן. "משה – זה מלך ונביא. אהרן – אלו אורים ותומים. אספה לי שבעים איש מזקני ישראל – זה סנהדרין". לעומתם רבי יהודה אומר שלומדים זאת מקידוש העיר והמקדש בימי דוד המלך. דוד היה מלך, וגד היה נביא. והיו להם גם אורים ותומים וגם סנהדרין, וגם הם הגדירו את גבולות המקדש שהיו יותר גדולים מהגודל שבנה משה את המשכן. כך גם הרחיבו את גבולות העיר ירושלים.
קדושת ירושלים לא בטלה
איך לומדים את הרחבת גבולות ירושלים מהרחבת גבולות המקדש? הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ו טז) אומר כי קדושתה של ירושלים לעולם לא בטלה. "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר: "והשמותי את מקדשיכם". ואמרו חכמים: "אע"פ ששמומין – בקדושתן הן עומדים". ומקדושת המקדש השמם אנו לומדים לירושלים, שאע"פ שהייתה בשממונה – נשארה בה קדושה. כל שכן כשהיא בנויה.
הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ז יא) משווה את הקדושה של ירושלים לקדושה של מחנה ישראל במדבר. שכנגד שלושת המחנות שהיו במדבר – יש שלוש מקבילות בירושלים. "מפתח ירושלים עד הר הבית – כמחנה ישראל. מפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור – כמחנה לוויה. ומפתח העזרה ולפנים – מחנה שכינה".

הרחבת הגבולות בשמחה גדולה
שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה עַל כָּל אֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם
הגמרא ממשיכה להסביר איך מרחיבים את גבולות ירושלים. "תָּנוּ רַבָּנָן, שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה, בְּכִנּוֹרוֹת, וּבִנְבָלִים, וּבְצִלְצָלִים, עַל כָּל פִּנָּה וּפִנָּה, עַל כָּל אֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם". מדובר כאן בשירה מאוד גדולה. ובאמת כך מתאים, כי ירושלים היא עיר שנאמר עליה: "משוש כל הארץ". העיר שממלאת את העולם כולו בשמחה. לכן היו מרחיבים וקובעים את גבולה של ירושלים בשמחה גדולה.
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה
זאת גם הסיבה שבגללה הגמרא (ברכות ו) אומרת שבונים את ירושלים בשמחת חתן וכלה. וכל מי שנהנה מסעודת חתן ומשמחו – כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים. הגמרא לומדת את זה מהנבואה של ירמיהו (לג) שהיה כלוא בחצר המטרה בירושלים לפני החורבן. שם נאמר לו כי ירושלים הולכת להיחרב בידי הכשדים.
אך החורבן לא יהיה לנצח. "הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת: וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה: וְטִהַרְתִּים" – ובמקום שכעת לא נשמעת בו שום שמחה, עוד יישמע – "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָ-אוֹת כִּי טוֹב ה', כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ושם הגמרא לומדת שאותו משמח, כאילו מקריב קרבן תודה. שנאמר: "מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה'", וכאילו בנה חורבה מחרבות ירושלים, שנאמר: "כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'".
שלושה שירים כנגד הצלה משלוש פורעניות
שיר על יציאה מעצבות פנימית
הגמרא (שבועות טו) אומרת כי השמחה של הרחבת גבולות ירושלים תהיה תוך כדי אמירת שלושה מזמורים מספר תהילים. הראשון הוא "ארוממך ה' כי דליתני" (תהלים ל); השני הוא "יושב בסתר עליון" (תהילים צא); השלישי הוא "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (תהילים ג). כשמתבוננים בשירים הללו רואים שכולם עוסקים במלחמה על ירושלים ובאויבים שצרים עליה ומציקים לה.
המזמור הראשון שנאמר שם (תהילים ל) לא נקרא בגמרא "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" אלא "ארוממך ה' כי דליתני". הגמרא רצתה להסביר לנו שהמזמור הזה נבחר להדגיש את העלייה מהצער והסתרת הפנים שהוזכרה במזמור זה על-ידי דוד. "הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי, חִיִּיתַנִי מיורדי מִיָּרְדִי בוֹר". הבהלה שניצל ממנה. השחת. המספד והשמחה על היציאה מכל הצרות הללו, שלא שברו את רוחו, וניצחם בשמחה גדולה.

שיר על דחיית הפגעים והנגעים
המזמור השני שאומרים הוא "יושב בסתר עליון" (תהילים צא). הגמרא קוראת לו "שיר של פגעים" או "שיר של נגעים". "מאן דאמר דנגעים, דכתיב: (תהלים צא) 'ונגע לא יקרב באהלך'. ומאן דאמר פגעים: דכתיב: (תהלים צא) 'יפול מצדך אלף'".
רש"י מסביר שם כי אומרים את המזמור הזה בהרחבת ירושלים או מקום המקדש כי את המזמור הזה אמר משה רבנו בהקמת המשכן. הגמרא אומרת כי אומרים את המזמור רק עד "כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך". והסבירו שם בתוספות, כי בשעה זו העיקר הוא הפסוק "רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה", שמדבר על האויבים שהיו מציקים לישראל בשעת בניין המשכן או המקדש או ירושלים בימיהם. וכנראה כך קורה תמיד, כפי שאנו רואים בעינינו בחוש ממש.
המהר"ל (חדושי אגדות על מסכת שבועות יג) הסביר כי המחלוקת בגמרא אם זה שיר של נגעים או שיר של פגעים נוגעת להבנה כי יש שני סוגים של מפריעים בבניין הקדושה. "כי האדם מורכב מגוף ונפש, ויש מזיקין שולטין בגופו ויש אשר שולטין בנפשו, ומי שקורא אותו 'שיר של פגעים' – הפגע הוא לנפש כאשר יקרה לו פגע רע. ומי שאמר 'שיר של נגעים' – הנגע הוא בגופו של אדם. ואין מחלוקת ביניהם רק שזה אומר כי ה'פגע' הוא עיקר שצריך שמירה ממנו, וזה אומר ה'נגע' שצריך שישמור ממנו". וכל המזמור הזה הוא להציל מהם. לסלק כוחות הטומאה, לדחות אותם בכוח הקדושה.

שיר על הצלה מצרות מהבית
ממשיכה הגמרא ואומרת, כי הפרק השלישי שאומרים בשמחה גדולה הוא גם כן מאותו סוג של גאולה מצרות. אלא שכאן מדובר בצרות ממשפחתו של אדם. "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ", "ה' מָה רַבּוּ צָרָי", עד "לה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה".
מהי הסיבה שבגללה הגמרא בוחרת במזמור כל כך קשה, שמתאר את המרד של אבשלום מול דוד המלך, אביו? הרי זהו מרד שבגללו דוד נצרך לברוח מירושלים. ובמיוחד יש להסביר למה הגמרא מדגישה את הפסוק: "ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי".
עונה שם רש"י: לפי שנאמר בו "רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹקִים סֶלָה". שהיו הנכרים בתחילת ימי בית שני מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין שבנו את חומת ירושלים. שנאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים: וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר: מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים? הֲיַעַזְבוּ לָהֶם? הֲיִזְבָּחוּ? הַיְכַלּוּ בַיּוֹם? הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת?".
"וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ וַיֹּאמֶר: גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים אִם יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם". כי היהודים כל כך חלשים. כל מה שהם בונים יהיה כל כך חלש, שאפילו שועל יוכל לפרוץ את חומות ירושלים שהם בונים.
כל הלגלוג הזה נועד להחליש את רוחם של הבונים שצריכים לשקם את חומות ירושלים. כנגד החולשות האלה נאמר השיר הזה. שהצלחנו להתגבר על האויבים שמלגלגים ומנסים להחליש אותנו.

מלחמה בשם השלום
דוד המלך מדבר בשיר על בנו שהצטרף לאויבים מבחוץ, והם הפריעו לו לבנות את ירושלים ומלכות בית דוד. "ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי". גם בימי נחמיה בבית השני דובר על אויבים מבית שהצטרפו לאויבים מבחוץ להפריע לו לבנות את ירושלים והמקדש.
כמעט כל 13 פרקי ספר נחמיה עוסקים בבניין ירושלים וחומותיה. ברבים מהפרקים מתאר נחמיה את הצעות השלום המזויפות של סנבלט החרני, טוביה העמוני וגשם הערבי. את המלכודות שהכינו לו האויבים. את היהודים המתבוללים שמנסים להפריע לו בשם ההיגיון. את היהודים ה"צדיקים" שמנסים להפריע לו בשם ה'. וכמובן גם את הגיבורים שעזרו לו בבניין ירושלים.

צדיק מעונה – ורע לנו
בפרק ו' מתאר נחמיה: "וַאֲנִי בָאתִי בֵּית שְׁמַעְיָה בֶן דְּלָיָה בֶּן מְהֵיטַבְאֵל וְהוּא עָצוּר". "עָצוּר" הוא סוג של צדיק שמתענה בתעניות וסיגופים. רש"י מסביר שכך ממש היה נראה אחד המפריעים הגדולים של דוד המלך "דואג האדומי" שהיה נראה "דואג" כל ימיו. "צדיק מעונה".
אותו "צדיק" שנחמיה בא לבקר בביתו מציע לנחמיה, כביכול מתוך דרישת טובתו, לברוח לתוך ההיכל להתחבא מפני האויבים: "וַיֹּאמֶר נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹקִים אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל. כִּי בָּאִים לְהָרְגֶךָ, וְלַיְלָה בָּאִים לְהָרְגֶךָ". כנראה הייתה לאותו צדיק אפשרות להיכנס עם נחמיה לתוך קודש הקדשים להתחבא.
"וָאֹמְרָה: הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח? וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַהֵיכָל וָחָי? לֹא אָבוֹא!". נחמיה מבין למרות שה"צדיק" הזה מתנבא בשם האלוקים – "וָאַכִּירָה. וְהִנֵּה לֹא אֱלֹקִים שְׁלָחוֹ. כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי" – האמת היא ש"טוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ". הכול בשביל לבזות ולהחליש את עם ישראל, שלא יוכל להשלים את בניין ירושלים מרפיון רוח.
"זָכְרָה אֱלֹקַי לְטוֹבִיָּה וּלְסַנְבַלַּט כְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה, וְגַם לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי", כמובן נביאת שקר שבשם ה' מפחידה את העוסקים במלאכת הקודש של בניין ירושלים.

מזמורים למלחמה בהקפאת הבנייה
הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יב) פוסק להלכה את המשנה העוסקת בהרחבת גבולות ירושלים, ומזכיר רק את המזמור "ארוממך ה' כי דליתני" ולא את שני המזמורים האחרים. רבי יוסף קארו זצ"ל בספרו "כסף משנה" מקשה ושואל: איפה שני הפרקים האחרים שהגמרא מזכירה? הוא מתרץ שפרק ג' בתהילים, "ה' מה רבו צרי", נאמר רק "באותו זמן שהיו הצרים מתלוצצים עליהם. אבל היכא דאין צרים מתלוצצים עליהם – לא אמרינן ליה". גם פרק "יושב בסתר עליון" נאמר רק "כשיש צרים הנלחמים בהם דכתיב 'מחץ יעוף יומם' וגו' 'יפול מצדך אלף' וגו'".
עם זאת קשה לפירושו, למה הגמרא מנתה את כל המזמורים בלי להבחין ולומר שזה רק בזמן שיש מחלישים מתלוצצים או נלחמים. אולי הגמרא הבינה שתמיד יהיו אויבים רוחניים. אויבים מבפנים. אויבים "צדיקים". אויבים מתבוללים. אויבים שכאילו דורשים טובתנו. תמיד ינסו לעצור את בניין המקדש או את בניין ירושלים והרחבתה.
בכל פעם שהיה צורך להרבות קדושה בירושלים או במקדש, נלחמה בהם הטומאה. בימי משה – מתו נדב ואביהו בחנוכת המשכן מתוך טעות רוחנית. בימי דוד – הייתה מגיפה בעם בעת שהיה צריך לקנות את גורן ארוונה, מקום המקדש. הגמרא אומרת כי גם הצרה של דוד עם מרד אבשלום בנו קשורה למניעות הרוחניות שיש על בניין ירושלים והמקדש.
גם התקלה הגדולה ביותר של שלמה המלך מתחילה בדיוק ביום חנוכת המקדש. בו ביום נשא שלמה את בתיה בת פרעה. "אמר רבי ישמעאל: באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש, נשא בתיה בת פרעה. והיה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה. ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש" (מדרש רבה במדבר פרשה י פסקה ד). "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פָּרְעֹה, יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם וְעָלָה בָּה שִׂרְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי" (שבת נו).
על כן כותב רש"י (זבחים כד ע"א) שגם משה וגם דוד קידשו את ירושלים ומקום המקדש ב"שיר של פגעים". גם הם התמודדו עם הצרות הללו. ואע"פ ששלמה המלך בנה בפועל את בית המקדש, דוד המלך מנסה לסלק את כל המפריעים (עיין תוספות זבחים כד ע"א).

לחמי תודה על הרחבת ירושלים
חלק מהרחבת גבולות ירושלים הוא על-ידי שני לחמי התודה. הטעם הפשוט הוא בגלל שלחמי תודה נאכלים רק בתוך גבולות ירושלים. באכילת הלחמים מדגיש כל הציבור ומנהיגיו כי הם קיבלו עליהם את קדושת ירושלים עד מקום אכילת הלחמים הללו. על כן הם אוכלים שם לחם תודה אחד שנמצא בתוך הגבול, ואחד שורפים כי הוא מחוץ לגבול ירושלים (לאחד הפירושים בגמרא).
ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" (ויקרא, פרשת מצורע) שואל: למה מקדשים דווקא בלחמי תודה? "למה לא נתחנך במעשר ושלמים, שהם גם כן מנאכלים לפנים מן החומה?". יש ליישב ולומר בפשטות כי היה חשוב לבוני ירושלים לומר תודה במעמד חשוב זה, אחרי שניצחו את כל צריהם ואויביהם. במיוחד בירושלים שנמצאת בחלק יהודה, שזכה למה שזכה בגלל אמו לאה שהודתה ואמרה: "הפעם אודה את ה'".

וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק
הגמרא למדה את הסדר הזה של לחמי התודה מנחמיה, שמתאר את חנוכת גבולות ירושלים והרחבתה. שם מסופר בהרחבה איך הם קידשו את ירושלים אחרי שבנו אותה והתגברו על כל האויבים (נחמיה יב כז): "וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלַם בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם לַעֲשׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת". השמחה הגדולה מתוארת במילים: "וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹקִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה. וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ. וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק".
נחמיה רומז כאן לתיקון עצבות וייאוש גדולים שהיו בתחילת ימי הקמת הבית השני, שאז גברה יד המעציבים והתרחש אסון גדול. בכי בגלל שהבית השני לא נראה מספיק קדוש ומספיק גדול ומכובד כמו הבית הראשון. "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" ולעומתם "וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל". בסופו של דבר קול הבוכים גובר. "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק" (עזרא פרק ג יג).
את הבכי הזה ש"נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק" שומעים גם "צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן", והם מנסים לעצור אותם בדרכים שונות. בתחילה מציעים להם עזרה לבנות את בית המקדש כדי להכשילם. אחר כך הם "מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת". אחר כך הם "וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס". לבסוף הם מצליחים להקפיא את הבנייה בכתב שטנה לאחשורוש. "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". ממש כמו בימינו.
כל זה מתחיל בבכי שלנו, שמגיע "עַד לְמֵרָחוֹק". בימי נחמיה מגיע התיקון לבכי. "וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק". עכשיו שומעים כל צרי יהודה ובנימין את השמחה שלנו, ונחלשים ומתקפלים ומתייאשים מלנסות לעצור את בניינה של ירושלים.

יום שמחה לדורות

הגמרא (שבת יג) אומרת כי מגילת תענית היא מגילה שמציינת את הימים של נסים גדולים שנעשו לעם ישראל. חלק מהחגים שמוזכרים שם הם חנוכה ופורים (טור ב"י או"ח תרע ותרפו). מגילה זו בוטלה בזמן חורבן הבית השני (ראש השנה יח/ב ורש"י שם).
בין שאר הימים שהיו עושים בהם שמחה גדולה היה יום חנוכת חומות ירושלים בידי נחמיה. "בארבעה באלול חנוכת שור ירושלם ודילא למספד". בד' אלול נחנכה חומת ירושלים. שסתרוהו גוים וגברה ידם של ישראל ובנאוהו. ביום זה אסור להתענות ואסור אפילו להספיד. ואע"פ שבספר נחמיה כתוב "ותשלם החומה בעשרים וחמשה באלול", חוגגים בד' אלול כי בו ביום נסתיים בניין החומה, ובכ"ה אלול הציבו גם את כל השערים והחלונות. גם הגאולה החלקית הזאת נקבעה כשמחה לדורות.

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ
אחד הדברים המעניינים בקידוש חומות נחמיה היא בעובדה ההלכתית שנחמיה לא היה צריך לקדש את חומות ירושלים. יש אומרים שהוא לא היה יכול לקדש את חומות ירושלים בגלל שלא היו בימיו מלך ונביא וסנהדרין ואורים ותומים.
כמו שהזכרנו לעיל, בגמרא (שבועות טז ע"א) יש מחלוקת אם כל מה שמנוי במשנה הכרחי "מֶּלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַּנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם", או שמא די בחלק מהם לקדש את ירושלים.
"איתמר רב הונא: אמר בכל אלו תנן. רב נחמן אמר: באחת מכל אלו תנן". לפי רב הונא לא היה יכול נחמיה לקדש כי אין לו כל אלה. הוא גם לא היה לקדש את ירושלים כיוון ש"קדושה ראשונה" שקידש דוד המלך "קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא". כל מה שעשו עזרא ונחמיה היה "זכר בעלמא". ואעפ"כ למדו מכאן את ההלכות של קידוש החומה, כיוון שהם עשו אותה כתיקנה.
לדעת רב נחמן לא חייבים "מֶּלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַּנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם", וגם אם יש רק "אחת מכל אלו" אפשר לקדש את ירושלים והמקדש. לדבריו עזרא ונחמיה קידשו באמת את ירושלים למרות שלא היה להם מלך ונביא וסנהדרין ואורים ותומים.
להלכה פסק הרמב"ם כדעת רב הונא. ולכן כשייבנה בית המקדש יצטרכו את כל אלה בשביל לקדש את השכונות החדשות של ירושלים, שנוכל לאכול בהן קרבן פסח, תודה, שלמים ושאר קדשים קלים. שהרי החומות הקדומות של ירושלים נמצאו במקום שנמצא היום מגרש הרוסים ותחנת משטרת ירושלים.
בימינו התרחבה ירושלים עד מאוד, ברוך ה'. התקיים בנו "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי" (ישעיה נד). יש שכונות חדשות במערב ירושלים, שכונות חדשות במזרח, בצפון ובדרום. את כולן יצטרכו לקדש בשתי תודות ובשירה גדולה על כל פינה ופינה ועל כל אבן ואבן בירושלים. ויהי רצון שנזכה לראות את נבואת זכריה במלואה. "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" (זכריה ב ח). בשמחה גדולה במהרה בימינו. אמן.


תקופת האבן
בשנת תשמ"ח, בערב חג ראשון של סוכות, התפרעו ערבים על הר הבית וזרקו אבנים גדולות לרחבת הכותל. מפקד המשטרה חשש מאוד לחיי המתפללים שהיו בכותל, כיוון שהאבנים הללו היו כאלה שיכלו להרוג, ולכן ציווה לפנות את כל רחבת הכותל מהמתפללים. הרב זצ"ל היה באותה שעה בביתו, והוא קיבל הודעה על מה שקורה ברחבת הכותל.
מיד לבש הרב את גלימתו ונסע עם רכבו לרחבת הכותל. השוטרים, שהיו צריכים למנוע כניסת מתפללים, לא יכלו לעצור את הרב, והוא התחיל לפסוע יחידי לעבר רחבת הכותל. בצר להם התקשרו השוטרים למפקד המחוז וסיפרו לו שהרב אליהו מתקרב אל הכותל והם לא רשאים לעצור אותו.
המפקד נזעק ורץ לעבר הרב, לבקש ממנו לעצור מחמת הסכנה הגדולה. אמר לו הרב: אני הולך אל הכותל ואף אחד לא יעצור אותי. אתה תעשה את תפקידך, לעצור את הפושעים שלא יזרקו אבנים לכותל.
המפקד, שחשש לחיי הרב, נתן פקודה החלטית להרחיק מיד בכל מחיר את המתפרעים הערבים. לשם כך הצטרכו החיילים להשתמש בכוח רב, ו-14 מתפרעים נהרגו באותה פעולה.
מיד נשמעו קולות אנשים שקראו להעמיד את מפקד המשטרה לדין. אבל הרב זצ"ל קרא לו וחיזק את רוחו, ולבסוף ירדו ממנו כל הטפילים. לימים סיפר הרב זצ"ל: "פגשתי את המופתי הערבי של הר הבית. ואמרתי לו כי זריקת האבנים היא הוכחה שהם אינם מעריכים את הקדושה, כי על מקום קדוש אין זורקים אבנים".
עוד אמר הרב, כי העובדה שהיום לא נכנסים להר הבית אינה ראיה שזה לא שלנו, אלא הכול שלנו, ואדרבה, אם לנו אסור להיכנס לשם, גם להם אסור להיכנס. וצריכים לדעת שאנחנו יותר טהורים מהם. ופעם הרה"ג המקובל שומר משמרת הקודש ר' מאיר גץ זיע"א רצה לעשות משמרות מיוחדות, ועשה להם מקווה מיוחד שיטבלו שם.

ב"ה זכינו ויש שכונות חדשות במערב ירושלים, במזרח, בצפון ובדרום. את כולן יצטרכו לקדש בשתי תודות ובשירה גדולה על כל פינה ופינה ועל כל אבן ואבן בירושלים

שמים איקס על הצלב . האם מותר ללבוש בגד עם איקסים קטנים מאוד שדומים לצלב, אבל הם לא צלב?
אם האיקסים מחוברים, הם לא נראים כמו צלב ומותר.

טובים השניים . האם בן ישיבה צריך לברך בישיבה ברכת האורח? ואם כן, האם לברך את ראש הישיבה או את התורם?
תשובה: לברך את שניהם. תמיד טוב לברך. טוב עין הוא יבורך.

חזרת הש"ס . האם מותר ללמוד באמצע חזרת הש"ץ?
לא ללמוד באמצע חזרת הש"ץ. זה זמן תפילה.

תחשוב טוב, יהיה טוב . למה יש כל כך הרבה דברים רעים בעולם?! יש חוסר צדק ומוסריות. העולם צריך להיות מקום טוב, וזה לא ככה.
נכון שיש לנו הרבה עבודה עם הדברים הרעים. אבל יש הרבה הרבה יותר דברים טובים מדברים רעים. צריך רק לפקוח את העיניים.
עוד בנושא קול צופייך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il