בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

איך ללמוד תורה?

זכירת מעמד הר סיני * למה ללמוד תורה? * גוף התורה ונשמת התורה * המן - לאורך כל הדורות * לחיות על פי ה' * להיבנות מכל משבר

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט' סיוון התשע"ד
12 דק' קריאה 40 דק' צפיה
זכירת מעמד הר סיני
זה עתה חגגנו את חג השבועות, חג מתן תורה, ואני רוצה להמשיך עוד קצת מייחודו של יום. במסיבת החג דיברנו על כך שעניינו של החג הוא קיום מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את מעמד הר סיני. הרמב"ם לא מנה את המצווה הזאת בתור מצווה בתרי"ג מצוות והרמב"ן משיג עליו ומונה אותה וכך אומר (השגות הרמב"ן לספר המצוות, הלאו השני):
שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו, אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים והוא אמרו יתעלה: "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (ואתחנן ד, ט-י).
אומר הרמב"ן: "ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים". מובן למה הרמב"ן מזכיר את "לבנו", אבל מדוע מזכיר "עינינו" – האם אנחנו תמיד יכולים לראות את הר סיני? הרמב"ן אומר שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, לראות את מעמד הר סיני כל הימים. הזוהר אומר שכל אחד מישראל בכל הדורות היה במעמד הר סיני, כל אחד ראה את המראה הגדול הזה, אבל זה לא נמצא אצלנו בגלוי אלא בתוך הנשמה הפנימית, בסתר. הרמב"ן ממשיך ומבאר:
והכוונה בזה גדולה מאד. שאם היו דברי תורה באים אצלנו מפי הנביא עליו השלום בלבד, אף על פי שנתאמת אצלנו עניין נבואתו באותות ומופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום בזמן מן הזמנים ויצונו בשום הפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת תהיה התורה נסוחה על יד השני, או יכנס בלבנו ספק על זה, אבל כשהגיענו ביאור התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו ולא יועילהו אות ולא יצילהו מידינו מופת. שאנחנו היודעים ועדים בשקרותו ובפחזותו. זה הוא שנאמר במעמד ההוא: "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט).
זהו מעמד של המפגש הגבוה ביותר, שאין גבוה יותר ממנו, עם ישראל שומע ורואה את המראה הגדול שמעיד שריבונו של עולם מדבר אלינו ומתגלה אלינו, המראה הזה כל כך מוחלט ועליון עד שאם אחר כך יופיע נביא שיאמר אחרת מדבר ה' - אנחנו כבר יודעים שזה שקר גמור. גם הרמב"ם אומר את אותם הדברים בהלכות יסודי התורה (פרק ח הלכה א-ג).
הרמב"ן על הפסוק: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" מרחיב ואומר:
וצווה במצוות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.
זאת לא רק מצוות לא תעשה, שאסור לשכוח, אלא גם מצוות עשה, להודיע לבנים ולבני הבנים את היום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב, שלא לשכוח.

למה ללמוד תורה?
חכמים תיקנו לנו את מצוות ברכות התורה, זה אולי אפילו דאורייתא. יש שתי ברכות בברכת התורה, והטור אומר (אורח חיים, סימן מז):
ועוד יש ברכה אחרת על התורה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה". ויכווין בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו את תורתו הקדושה שהיא בית חיינו כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום.
אם כן, הברכה הזאת שאנחנו מברכים כל יום, "אשר בחר בנו מכל העמים", היא תזכורת למעמד הר סיני. זו הברכה השנייה שאנחנו מברכים, הברכה הראשונה היא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה" או בנוסח קצת שונה, ואומר על כך הטור (שם):
ברכת התורה מאד צריך ליזהר בה כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים (פא, א): מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים? רבינא אמר: מפני שאין מברכין בתורה תחלה, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ" (ירמיהו ט, יא), דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוה עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (שם יב). מאי ניהו "ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה"? אמר רב יהודה אמר רב: לומר שאין מברכין בתורה תחלה.
שואל הבית החדש, הב"ח:
ואיכא לתמוה טובא: למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה? ונראה דכוונתו יתברך מעולם הייתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה.
שואל הב"ח: בגלל סיבה כזאת מגיע עונש כל כך חמור?! על זה אבדה הארץ? ועונה הב"ח: העיסוק בתורה הוא בשביל שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור התורה.
ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתנו וגופנו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה. ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת, היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהייתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש הייתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה הייתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד. אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם - לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה.
צריך ללמוד תורה כדי להתחבר לריבונו של עולם, לשורש של התורה, כדי שתשרה שכינה בתוכנו, כדי שתשרה שכינה בישראל. כשאנחנו בארץ ישראל השכינה שורה בארץ, וזה מה שמחזיק את קיומה של הארץ. אם השכינה עולה למעלה חסר הכוח שמחייה את הקיום של ישראל, וזה הגורם לחורבנה ואבדתה.
והוא אמרו: "מי האיש החכם וגומר על מה אבדה הארץ" וגומר, "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" וגומר. ואמר: "תורתי" תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין, וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם וזהו אשר נתתי לפניהם כשלחן ערוך, והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה פירוש תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה.
ישראל קיבלו את התורה עם כל פרטיה, טעמיה ופירושיה, ואם הם היו חיים את עומק עניינה של התורה, התורה שהיא תורת אמת, השכינה הייתה שורה בקרבם. אבל הם לא הלכו, לא עלו ממדרגה למדרגה, אל המדרגה העליונה הזאת.
דהיינו לא הלכו בה לשמה, בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך. והוא המכוון בברכת "אשר בחר בנו", על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתנו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה.
לימוד התורה צריך להיות לא רק לימוד של התורה הגלויה, אלא לימוד עם עומק רוחני, עם הנשמה.

גוף התורה ונשמת התורה
כהמשך של הדברים מעניין לעניין, אני רוצה להביא את דברי בעל ה"מאור עיניים", רבי נחום מצ'רנוביל (במדבר ח, ב ד"ה וידבר ה'), על הפסוק: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". הוא אומר ש"מצוה" זה אותיות שם הוויה, חצי באופן גלוי וחצי בא"ת ב"ש. המילה "מצוה", "וה" זה חצי שם הוויה, והאותיות "מצ" הן בא"ת ב"ש: "י" ו"ה". אם כן, במילה מצוה רמוז שם ה', חלק באופן גלוי וחלק באופן נסתר. זאת משום שריבונו של עולם "סתים וגליא", כמו שאומר הזוהר (בראשית לט, ב), נגלה ונסתר, נגלה בפעולותיו ונסתר במהות שלו. נאמר: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט, כח), מבאר ה"מאור עיניים" שכוונת הפסוק: "לעשות את כל דברי התורה הזאת" היא שבתורה יש גוף ויש נשמה, כמו אצל האדם. כמו שכשמדברים עם האדם מדברים עם הנשמה שלו ולא עם הגוף, למרות שרואים רק את הגוף ולא את הנשמה, אנו פונים אל משהו נסתר, אל הנשמה. כך גם בתורה, יש גופי תורה (ראה חגיגה י, א) ויש נשמת התורה. בכל דבר שבתורה, כל רעיון שאנחנו מבינים וקולטים, צריך לדעת שזה הגוף ויש בתוכו גם תוכן רוחני, עליון ונסתר למעלה מהשגתנו. אנחנו יכולים להשיג רק את מה שבכוחנו, את הגוף, אבל יש גם תוכן רוחני.
כשעוסקים בתורה צריכים להתחבר לפנימיות שבתורה, אמנם אנחנו לא יכולים להשיג אותה אבל צריך לדעת שבתוך דברי התורה טמונה נשמה פנימית, נשמת התורה, אור אלוקי פנימי שהוא בלתי מושג. צריך לזכור תמיד שיש עוד מעבר לכל מה שאנחנו משיגים, כך צריכים להסתכל על התורה. משה רבנו ביקש: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח) והקב"ה השיב לו: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם כג), משה רבנו בעצם רצה לראות את הפנימיות, והקב"ה השיב לו שאת הפנימיות אי אפשר לראות. אפשר לראות את האחוריים, את החיצוניות, אבל המדרגה היותר עליונה של פנים אל פנים, כביכול, המדרגה הזאת היותר עליונה - את זה לא ניתן לראות. אמנם גם כתוב שהקב"ה מדבר עם משה פנים אל פנים (שם יא. דברים לד, י), אבל יש מדרגות מדרגות בפנים אל פנים.
גם כשאנחנו עושים מצווה, מעשה המצווה הוא הגוף והכוונה היא הנשמה. כשאדם מקיים מצווה בכוונה הוא מייחד קוב"ה ושכינתיה, "שכינתיה" זה קיום המצווה בפועל ועל ידי התוכן והנשמה של המצווה מייחדים את קוב"ה ושכינתיה. זה מה שרמוז במילה "מצוה", האות "ו" מרמזת על תורה שבכתב והאות "ה" על תורה שבעל פה, או שהאות "ו" מרמזת על תורה והאות "ה" מרמזת על מצוות. זה מה שגלוי אבל יש פנימיות והפנימיות ההופעה האלוקית נסתרת ורק נרמזת. לכן היא כתובה בצורה של "מצ", שבא"ת ב"ש זה "י" ו"ה".
וזהו "בהעלותך את הנרות", רוצה לומר, כשתרצה להעלות עצמך עם הנרות דהיינו המצוות, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", דהיינו ז' חלקי התורה שהם כל המצוות יאירו אל מול פני המנורה שהוא הפנימיות והחיות, דהיינו שתייחד הגוף שהוא הנגלה עם הנשמה והחיות וזהו יחוד קב"ה ושכינתיה ונעשה יחוד בכל העולמות.
כך צריך לעסוק בתורה, וכך צריך לעסוק במצוות.

המן - לאורך כל הדורות
כהמשך לזה נראה את דברי "אור המאיר" על הפרשה שלנו (ד"ה והכוונה). דיברנו על התורה ועל המצוות, ועכשיו נדבר על המן, המן שירד לישראל ארבעים שנה. בפרשה שלנו בני ישראל מתלוננים על כך שמקבלים רק מן ורוצים לאכול גם בשר. אני רוצה לקרוא קצת מדברי "אור המאיר" על כך:
הנה כלל זה מונח בידינו, שכללות תורתנו הקדושה ישנה תמיד בכל אדם ובכל זמן, ונוקב והולך מאז ראשית הבריאה, עד עתיד. ועדין לא פסק עניין הורדת בחינת המן לכל אחד ואחד מישראל,
אם דברי התורה תמידיים ונצחיים ולא נאמרו רק בשעתו בעבר, ממילא כל פרט הוא נצחי ונוגע לכל אחד מישראל. כיצד? "אור המאיר" מרחיב מאוד את הדיבור על כך שאדם צריך לדעת שהמזון וכל מה שהוא מקבל, הכול מריבונו של עולם. זה לא תלוי רק בהשתדלותו אלא רק בסייעתא דשמיא, כל דבר שאדם מקבל מושגח על ידי ריבונו של עולם באופן ישיר. צריך לראות תמיד בכל מציאות את דבר ה' הנמצא בתוכה, כך במזון וכך בכל הטוב שריבונו של עולם נותן לנו. כשהמן ירד מהשמיים היה פשוט לכולם שריבונו של עולם הוא זה שנותן לנו את המן, אבל כך גם כשאנחנו עמלים בעצמנו לגדל תבואה ופירות, מה שאנחנו אוכלים זה משמיים זה כמו ירידת המן מהשמיים. ריבונו של עולם הוא הנותן לנו את האוכל.
למרות שהיום האוכל מתכסה בכיסויים אחרים לא כמו המן שהיה מקבל לבוש של לחם וירקות וכו', עדיין העיקרון הוא שהקב"ה נותן לנו את המזון. המן היה מזון מופשט ורוחני, היה אפשר לטעום בו את כל הטעמים שבעולם כי לא היה בו גוף אלא רק נשמה ופנימיות, כמו כדור שמכיל את כל התזונה שהאדם צריך. אבל לא ראו את האוכל בעיניים, זה היה חסר לעם ישראל ולכן הם התלוננו, הגמרא במסכת יומא (עד, ב) אומרת שאדם שאוכל בלי לראות את האוכל הוא לא שבע, לכן אדם צריך לאכול באור ולא בחושך, כי אם הוא לא יראה הוא לא ישבע. אם ישראל היו מכירים שהכול מריבונו של עולם לא היה מפריע להם שהם לא רואים, אבל כשההכרה הזאת חסרה ולא מבינים שהכול נמשך מהפנימיות - זה חסרון בראייה.
"אור המאיר" מרחיב שבכל הדורות צריך לזכור שהכול מאת ה', ולכן חכמים תיקנו לומר כל יום את פרשת המן. חז"ל אמרו שמי שיאמר את פרשת המן כל יום יהיה לו מזון בשפע ולא יחסר לו כלום (ירושלמי ברכות, ראה משנ"ב א, יג). והרי יש הרבה שאומרים את פרשת המן כל יום ובכל זאת פרנסתם לא מצויה?! מבאר ה"אור המאיר", שאמנם הם אומרים את פרשת המן אך הם לא שמים לב למה שהם אומרים. תיקנו להגיד את פרשת המן כדי שאדם ישים לב שמה שהוא אוכל הוא כמו המן, מהשמיים. ריבונו של עולם הוא זה שנותן את האוכל, צריך לחיות את העובדה שריבונו של עולם הוא שנותן את המזון. לא אתה בעמלך השגת את האוכל, זה רק לבוש חיצוני ויש בתוכו נשמה פנימית, יש בתוכו הכוח שהיה במן. זה המן שניתן לכל הדורות, מי שיגיד את פרשת המן בכל יום מתוך זכירה שכל מה שיש בעולם הוא שפע אלוקי ויחיה מתוך אמונה וביטחון מלאים - תמיד ירד לו השפע, כי הוא יהיה מחובר למקור השפע. "אור המאיר" מביא בשם הבעל שם טוב את הביאור על הפסוק: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" (ירמיהו יז, ז): יש מבטיח, יש בוטח ויש מִבְטַח. מבטיח הוא הנותן, בוטח הוא המקבל, והמִבְטַח זה האמצעי שדרכו המבטיח נותן לבוטח, ההשתדלות, העשייה וכו'. אם אדם זוכר שהמִבְטַח זה ה': "וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ", האמצעי שהוא פוגש הוא בעצם ריבונו של עולם - אז הקב"ה משפיע עליו שפע.
"אור המאיר" מביא פסוק נוסף: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תהילים לא, כ), רוב הטוב צפון דווקא ליראים מפני שהם חוסים בריבונו של עולם, מידת הביטחון היא להסתכל במבט שהכול מאת ה', כך בדברים הגשמיים וכך בדברים הרוחניים. להסתכל תמיד בפנימיות המציאות ולא בחיצוניות.

לחיות על פי ה'
אם כך חיים נבין גם את המשך הפרשה. כבר הזכרנו בשנים הקודמות שכישראל יוצאים לדרך יש סדר: חונים על פי ה', נוסעים על פי ה', על פי הענן ועמוד האש, לפעמים חונים לילה אחד, לפעמים שבוע, חודש או שנה, הכול על פי ה'. והסדר הוא שכשהענן מתקדם ישראל יוצאים לדרך והולכים, וכשהענן נעמד ישראל נעמדים. כשהם נעמדים הם לא יודעים האם יישארו במקום יום או יומיים, חודש או שנה. איך לתכנן את החנייה הזאת? לפרק את החבילות ולהתחיל להתארגן או שמחר כבר זזים וצריך שוב לארוז את כל החפצים וחבל על הפירוק וההרכבה? כך במשכן וכך כל אחד באופן אישי. אז מה עושים? מחכים? אי אפשר לדעת, נחכה יומיים בשביל לראות אם חונים כאו או לא ואולי בדיוק ביום השלישי נלך - אי אפשר לדעת שום דבר. צריך לחיות באמונה גדולה, מה שהקב"ה יגיד לנו כך אנחנו עושים. היום אתה מפרק הכול ומחר בבוקר כבר זזים, האם חבל שפירקת? לא, אלא כך צריך להיות. זה לחיות על פי ה', בלי שום הגיון אנושי שמבין את המהלכים - למה במקום הזה חונים יותר ובמקום השני פחות, למה היום כך ומחר אחרת, חיים על פי הסדר האלוקי. עם ישראל לא חי לפי השכל שלו, הוא מתבטל לחלוטין כלפי ריבונו של עולם. אם נשארים כאן כמה ימים כנראה שיש תפקיד במקום הזה, לקבץ ניצוצות קדושים שיש פה, יש מקום שיש בו הרבה ניצוצות וצריך להתעכב שם יותר זמן ויש מקומות שפחות - לכל מקום יש תפקיד שונה, לכל חניה ולכל הליכה תפקיד משלהם.
ישראל חיים ברמה רוחנית כזאת כי המן זיכך אותם, המן היה אוכל רוחני, חז"ל אומרים שלא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן (מכילתא דר"י, מסכתא דויהי, פתיחתא), לא רק מפני שלא היה להם צורך לעבוד והיה להם זמן ללימוד התורה, אלא גם בגלל שהם אכלו אוכל מזכך. הם נהיו זכים יותר. המן הוא לא דבר טבעי ולא ברור שגם מחר ירד מן, כל יום ישראל היו נושאים את עיניהם לריבונו של עולם וכך התחזקה בהם האמונה. זה מה שאמרו חז"ל במסכת סוטה (מח, ב), "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה", אם אין לו אוכל למחר, אם הוא לא יודע מה הוא יאכל למחר ולכן הוא דואג - הוא מקטני אמונה. במדבר ישראל למדו להיות גדולי אמונה, בכל יום מחדש היה להם ניסיון כי יכול להיות שמחר לא ירד מן, והם היו צריכים לפתח את האמונה בריבונו של עולם, לא לפחד ולא לחשוש. ההיגיון לא אומר שיהיה מחר מן, אבל המן יורד והם מקבלים את הסדר האלוקי, מתבטלים אל ריבונו של עולם לחלוטין.

להיבנות מכל משבר
כפי שלמדנו בדברי "אור המאיר", כל דבר שנכתב בתורה הוא נצחי לכל אדם, בכל שעה ובכל מקום. אז מה אנחנו צריכים ללמוד מההליכה של עם ישראל במדבר, שפעם נשארים ליום אחד, לפעמים לחודש ולפעמים לשנה? כל אחד צריך לדעת, שאם יש מעצור בדרכו שלא תלוי בו - זה סדר אלוקי, צריך לקחת את העיכוב ולראות מה לומדים ממנו. ככה זה צריך להיות, אסור להתעלם מהעובדה שהכול מונהג על ידי ריבונו של עולם. לחיות על פי ה'. כשאדם נמצא בעוצמה כזאת של ביטחון בה' הוא מתמלא סייעתא דשמיא, הוא חי חיים בריאים, תמיד שמח כי הוא בוטח בה' - כל מה שקורה מושגח, גם אם הוא מקבל מכה הוא מבין שזה טיפול חשוב שעושה לו טוב. זה מכאיב, אבל זה כאב טוב, ייסורים ממרקים, ייסורים בונים. אם הוא נתקל באיזה קושי הוא מבין שזה קושי בונה ויוצר, הכול מנהל ריבונו של עולם ו"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב).
כך אנחנו צריכים להסתכל על פרשיות ספר במדבר. כשמסתכלים על הפרשיות רואים הרבה תקלות, ישראל כאילו נכשלים כמה וכמה פעמים, אבל כל הכישלונות האלה הם כישלונות בונים: התלונה על המן לימדה אותנו מה זה המן, אילולי התלונות לא היינו שמים לב. התלונה על משה לימדה אותנו מי זה משה רבנו, "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח) - אילולא התלונה לא היינו יודעים את הפרשה הזאת. אם לא היו ישראל מתאוננים רע באזני ה', לא היו לישראל שבעים הזקנים כי רק בעקבות התלונות נבחרו ומונו שבעים זקנים שמלמדים תורה לישראל, ורוח הקודש ונבואה שרתה על הזקנים וכך הלכה והתרחבה השראת השכינה בישראל. מכל משבר יש בניין. מטרת המשברים היא לבנות, לא להכות ולהעניש אלא להתקדם, ירידה לצורך עלייה.
כשיש מבט כזה של אמונה, עולים במעלות הקודש. גם בתוך הישיבה, שההתמודדויות הן יותר רוחניות, צריך תמיד לזכור ש ריבונו של עולם בוחן אותנו על מנת שנצליח במבחנים. לפעמים יש קשיים וצריך לקבל אותם בצורה הנכונה. הם בונים, לא ליפול ולא לפחד, לבטוח בריבונו של עולם. הוא עוזר למי שנשען עליו אפילו אם לא מגיע לו, זה דבר טבעי - אם אתה בא לבקש טובה ממישהו, גם אם היא לא מגיעה לך, אם אתה מראה שאתה סומך עליו ובוטח בו, אתה פותח בזה שערי שפע. "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהילים לב, י), חסד זה לא מה שמגיע לאדם, אבל כשהאדם בוטח בה' - ה' עוזר. חזק ונתחזק, שיהיה לנו זמן טוב.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il