בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

בבא מציעא דפים י ע"ב – יב ע"ב

קניין חצר

אימתי חצר קונה משום יש ואימתי משום שליחות – מה מוסכם ובמה נחלקו האמוראים, הראשונים והאחרונים? הטעם שעמידה בצד חצר שאינה משתמרת מועילה – לרש"י כי נעשית משתמרת ולרא"ש מטעם יד; האם העומד שותף במעשה הקניין או שהחצר קונה לבדה – נפקא מינה לגוי שאינו בר שליחות וכן למקום שחב לאחריני. נימוקי הראשונים כיצד דעת אחרת מסייעת לקנות בחצר שאינה משתמרת; יישוב דעת הרמב"ם אימתי דעת אחרת מועילה ואימתי לא.

undefined

הרב יאיר וסרטיל

שבט תשע"ה
12 דק' קריאה
שליחות או יד
בדף י ע"ב מובא שנחלקו האמוראים אם חצר קונה מטעם שליחות או מטעם יד, לדעת ריש לקיש מטעם שליחות ולדעת רבי יוחנן מטעם יד. מדברי רש"י (ד"ה תלמוד לומר) משמע שלדעת כולם פשוט שיכולה לקנות מטעם שליחות, וזו סברא פשוטה שבכל מקום ששליחות מועילה גם חצר מועילה מטעם שליחות, והמחלוקת היא אם יכולה לקנות גם מטעם יד. הנפקא מינה מכך היא אם ניתן לגרש קטנה על ידי נתינת גט בחצרה או אם יכולה לקנות מציאה בחצרה, שהרי יש יד לקטנה ואילו שליחות אין לקטנים. למסקנה נאמר שם שלעניין גט ודאי יש פסוק המחדש שמועיל מטעם יד, ומובאים שלושה הסברים ביחס למחלוקת האמוראים. לפי הראשון, נחלקו אם לומדים מציאה מגט וגם במציאה קטנה קונה בחצר מטעם יד; לפי השני, בקטנה לדעת כולם לומדים אך נחלקו אם לומדים קטן מקטנה (ולפי זה מחלוקתם אינה בקטנה כנזכר אלא בקטן); לפי השלישי כלל לא נחלקו אלא אחד דיבר במציאה ואחד בגט או אחד בקטן ואחד בקטנה.
במשנה בדף יא ע"א נכתב שאפשר לקנות צבי שבור בקניין חצר אך לא צבי שרץ כדרכו. ובגמרא נוסף שחצרו של אדם קונה לו אף שלא מדעתו אך דווקא אם היא משתמרת, ואם אינה משתמרת אינה קונה אלא אם עומד בצידה. הגמרא מקשה מהסיפור שהיו באים בספינה ורבן גמליאל הקנה מעשרות לתנאים האחרים שהיו עימו בספינה על ידי שהשכיר להם את מקום המעשרות, למרות שלא היו בצד המקום. 'ההוא מרבנן' מתרץ שכלל לא הקנה להם בקניין חצר אלא בקניין אגב, ורב פפא מתרץ שכשיש דעת אחרת מקנה אין הקונה צריך לעמוד בצד החצר אפילו אם אינה משתמרת. ומקשה הגמרא מגט שמגורשת רק כשעומדת בצד החצר למרות שיש דעת אחרת מקנה, ומתרץ רב אשי שחצר התרבתה משום יד ולא גרעה משליחות, אמנם בגט שחוב הוא לה אינה יכולה לקנות מטעם שליחות הואיל ואין חבין לאדם שלא בפניו, ומטעם יד קונה רק כשעומדת בצידה שאז דומה לידה. הגמרא למעלה אמרה שגם ריש לקיש וגם רבי יוחנן סוברים שבגט חצר יכולה לקנות מטעם יד, וכפי שדייקנו מדברי רש"י למעלה גם שניהם סוברים שחצר יכולה לקנות מציאה ומתנה מטעם שליחות. לפי זה דברי רב אשי כאן נכונים לשתי השיטות (אף אם לא נסבור כתירוץ השלישי שם שכלל לא נחלקו).
הרי"ף פוסק שלאשה חצר קונה גם מטעם יד וגם מטעם שליחות אך לאיש רק מטעם שליחות, ולא לומדים איש מאשה. הרא"ש (סי' כט) מבאר שפסק כתירוץ השלישי שלא נחלקו או כרבי יוחנן לפי התירוץ הראשון. מלשון הרי"ף משמע שדברי הגמרא שלא לומדים קטן מקטנה אינם דווקא לגבי קטן אלא בכלל לא לומדים איש מאשה, ותמיד חצר של איש קונה רק מטעם שליחות ולא מטעם יד.
הרא"ש מביאו ומשמע שסובר כמותו, אולם בהמשך (סי' לא) לגבי חצר שאינה משתמרת שקונה רק אם עומד בצידה מנמק הרא"ש שאז קונה מטעם יד. ומקשה הנתיבות (הקדמה לסי' ר) שהרי לפי דברי הרי"ף לאיש כלל לא נתחדש שיש זכיית חצר מטעם יד. יש להוסיף ולהקשות, שמעט לאחר מכן מבאר הרא"ש מדוע כשיש דעת אחרת מקנה חצר שאינה משתמרת קונה אף כשאינו עומד בצידה, ומנמק ששמירת הנותן חשובה לו כשמירתו, וקשה הרי אם עמידה בחצר אינה מועילה מצד שמחשיבה את החצר כמשתמרת אלא מצד שנחשבת כידו, כיצד עמידת הנותן מסייעת לו, הרי אין בכך כדי לדמותה ליד הקונה.
הפלפולא חריפתא (אות ב) כותב שדברי הרא"ש לגבי עמידה בצד החצר עוסקים באשה, כמבואר בלשונו, ולפיכך נימק מטעם יד, אך לגבי איש שחצר אינה מטעם יד החצר אכן מועילה מצד שליחות. לפי זה מיושבות שתי הקושיות. חצר שעומד בצידה יכולה לקנות עקרונית גם מטעם יד וגם מטעם שעמידתו בצידה גורמת לה להיות משתמרת ושוב קונה מטעם שליחות. אמנם מטעם יד נתחדש רק עבור אשה, ולכן לאיש יכולה לקנות רק מטעם שליחות 1 , וכן כשאינו עומד בצידה אינה יכולה לקנות מטעם יד ולכן כשיש דעת אחרת מקנה קונה מטעם שליחות.
אולם הנתיבות יישב באופן אחר את הקושיא הראשונה, שדברי הרי"ף והרא"ש – שלאיש לא נתחדש שקונה מטעם יד – עוסקים דווקא בחצר שאינו בצידה, וכוונת דבריהם היא שמעיקר הדין בקטן וקטנה העומדים בצד החצר אינה נחשבת אפילו כיד הואיל ואינם משמרים כלל, וכמו ישנה בצד חצרה שאינה מגורשת (כמבואר בר"ן גיטין מ ע"א בדפי הרי"ף), וחידשה התורה לגבי קטנה עומדת בצידה שכן נחשבת כידה, אולם לגבי קטן לא חודש כן אלא נחשב כאינו עומד בצידה, ונמצא שבאיש שאינו עומד בצידה מועיל לעולם רק מטעם שליחות, שלא כאשה שלגבי קטנה שלכאורה נחשבת כאינה בצידה חודש שבכל זאת נחשב כידה. לפי תירוצו, גם לשיטת הרי"ף והרא"ש חצר קונה לאיש מציאה ומתנה גם מטעם יד.
אמנם דבריו דחוקים לכאורה בפשט הרי"ף והרא"ש, אולם בכך מיישב קושיא נוספת על דברי הרי"ף מפשט גמרא. רב אשי בדף יב ע"א בא לנמק מדוע איש יכול לקנות מתנה בחצר שאינה משתמרת אף כשלא עומד בצידה ואילו אשה לא מתגרשת בגט אלא אם עומדת בצידה, ואומר שחצר התרבתה משום יד ולא גרעה משליחות, ולגבי גט שחוב הוא לה קונה רק מטעם יד ואילו לגבי מתנה שזכות הוא לו יכול לקנות מטעם שליחות. משמע שגם לגבי מתנה לאיש חצר קונה מטעם יד ולא רק לגבי גט. לפי הסבר הפלפולא חריפתא בדברי הרי"ף והרא"ש, נראה ליישב גמרא זו, שדברי רב אשי שחצר התרבתה משום יד נאמרו דווקא ביחס לאשה, וביאור דבריו הוא שעקרונית נתחדש שחצר יכולה לקנות מטעם יד, וזה במקרים מסויימים – באשה, אולם לא גרע משליחות, ולכן בכל מקום ששייכת שליחות חצר יכולה לקנות עבור איש ואשה.
הנתיבות לא התייחס לקושיא השנייה, ולכאורה כדי ליישבו מוכרחים לומר שבעומד בצידה קונה גם מטעם יד וגם מטעם שליחות, בין לאיש בין לאשה. אמנם קצת דחוק מדוע הרא"ש טרח לנמק שקונה מטעם יד ולא כתב בפשטות שכעת היא משתמרת. כפי שיובא בהמשך, בשיעורי רבי שמואל (ס"ק קעד ד"ה והנה) אכן נקט בדעת הרא"ש שמועיל רק מטעם יד, וצריך עיון מהסתירה ברא"ש.
הר"ן (יא ע"ב; נמוק"י ה ע"ב) מקשה כיצד חצר יכולה לקנות מציאות מטעם שליחות הרי אינה שלוחו של בעל הממון, ולפיכך כותב שרק במתנה שיש דעת אחרת קונה מטעם שליחות אולם במציאה קונה מטעם יד, ואף במשתמרת שאינו בצידה נחשבת כ'יד אריכתא', משום שכל דבר זכות שבא ליד האדם ורוצה בו נותנו בחצרו המשתמרת. ולגבי גט שחוב הוא לה צריכה דווקא לעמוד בצד החצר כדי שתיחשב כידה, כי דבר שחובה הוא לו אינו מניחו בחצרו המשתמרת.
לדבריו מציאה נקנית לאיש רק מטעם יד, להפך מהסבר הפלפולא חריפתא ברי"ף שנקנית רק מטעם שליחות. הנתיבות מקשה שלפי זה קטן צריך לקנות מציאות בחצרו, וכך מקשה גם על דברי הרא"ש שבחצר שעומד בצידה גם איש קונה מטעם יד, ואם כן בעומד בצידה גם קטן יקנה. ומתרץ שקטן הואיל ואינו משמר כלל אף כשעומד בצידה אינה נחשבת כידו, כשם שאשה הישנה בצד חצרה אינה מתגרשת על ידי חצרה. לכאורה קושיא זו מתורצת מדברי הר"ן עצמו שכתב בדף יא ע"א (ד"ה ואב"א) שלקטן אין מהתורה אפילו יד ממש וחכמים תיקנו לו יד אך לא חצר.
הנתיבות כותב שנפקא מינה אם חצר קונה מטעם יד או מטעם שליחות לגבי גוי, הואיל ולגוי אין שליחות, ואם כן קונה רק במקום שהחצר מטעם יד. ולפיכך לפי הסברו בראשונים, לדעת הר"ן גוי קונה בין במשתמרת בין באינה משתמרת ועומד בצידה, ורק במתנה בחצר שאינה משתמרת ואינו עומד בצידה ישראל קונה מטעם שליחות ולכן גוי אינו קונה. ולדעת הרי"ף והרא"ש גוי קנה רק בעומד בצידה, אבל במשתמרת ואינו עומד בצידה שהוא מטעם שליחות, לא קונה הגוי.
המקור לנפקא מינה זו הוא מדברי מוהר"ש קאדנביר (מובא בקצות קצד ס"ק ג) שעל פי זה ערער על המנהג למכור חמץ לגוי בקניין חצר הואיל והגוי לא מצוי בצד החצר ואין החצר קונה אלא מטעם שליחות, וכתב שקלסוהו רבותיו על כך. הקצות חולק על נפקא מינה זו וסובר שגם לגוי חצר קונה מטעם שליחות. בדרך כלל אין שליחות לגוי כנלמד מהדרשה "אתם גם אתם – מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" אולם חצר שאינה בת ברית אינה מתמעטת מכך.

עומד בצד חצר שאינה משתמרת
רש"י (יא ע"א ד"ה אי עומד) מנמק שהעומד בצד חצר שאינה משתמרת קונה לו משום שכעת היא משתמרת על ידו. הרא"ש (סי' לא) נימק באופן אחר וכתב שאם עומד בצדה הריהי קונה מטעם יד. אמנם כפי שהובא למעלה, דבריו נסתרים בהמשך, שם כותב שכשיש דעת אחרת מועיל משום ששמירת הנותן חשובה לו כשמירתו, משמע שמועיל מצד שהנותן משמרה, ומטעם יד לא שייך שעמידת חברו תסייע לו. לפי הסבר הפלפולא חריפתא בדבריו, החצר יכולה לקנות גם מטעם יד וגם מטעם שליחות, אך עבור איש לעולם חצר אינה קונה מטעם יד ולכן מועיל רק מטעם שליחות. ולפי הסבר הנתיבות, אם עומד בצידה קונה גם מטעם יד גם עבור איש ואם אינו בצידה קונה רק מטעם שליחות.
בשיעורי רבי שמואל (ס"ק קעד ד"ה והנה) הבין שלדעת הרא"ש קונה רק מטעם יד, שלא כהבנת הפלפולא חריפתא 2 , ושאל מדוע לא רצה לפרש כרש"י שעמידתו בחצר גורם לה להיות משתמרת. ועונה שהואיל ואינה משתמרת מצד עצמה אינה נחשבת שליח. ליתר ביאור, הרא"ש ביאר שחצר שאינה משתמרת אינה קונה משום שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו. לכאורה קשה, הרי במציאות ודאי שנח לו לקנות באופן זה מאשר לא לקנות כלל, אלא שכוונת הרא"ש היא שאם אינו שם בה חפציו אין לה כלל שם שליח, ושוב אינה קונה גם מציאות. לכן גם במקום שעומד בצידה אינה קונה מטעם שליח, הואיל ומצד עצמה אינה משתמרת אין לה שם שליח.
הגמרא בעירובין צב ע"ב אומרת שאם יש חצר גדולה סמוכה לחצר קטנה וזרק גט לאשתו, אזי אם האשה בגדולה והגט בקטנה מגורשת משום שהקטנה נגררת אחר הגדולה, ואם להפך אינה מגורשת. רש"י פירש ששתי החצרות שלה ובכל זאת אינה מגורשת אם הגט בגדולה והיא בקטנה משום שאינה עומדת בצד החצר. התוס' (ד"ה אשה) מדייקים שלדעת רש"י לא מספיק שעומדת בצד חצרה מחוץ לה אלא צריך לעמוד בתוכה. והביאו פירוש אחר בשם ר"י שרק חצר אחת הושאלה לה, ואז אם הגדולה היא המושאלת לה נמשך שמה גם על הקטנה.
לכאורה דין זה תלוי בשאלה הנזכרת, מה הטעם שעמידה בצד חצר מועילה. אם הטעם הוא שעל ידי כך החצר משתמרת אכן אין סברא לחלק בין עומד בתוכה ממש או בסמוך לה, אך אם הטעם הוא שנחשב כידה, יש מקום לומר שדווקא אם עומד ממש בתוכה. רש"י שם עוסק בגט שבכך חצר קונה רק מטעם יד ולפיכך הצריך שתהא בתוכה ממש, אולם לגבי מציאה נימק רש"י אצלנו מטעם שנעשית משתמרת, ולפיכך נראה שלגבי מציאה יודה שאין צורך שיהא בתוכה ממש. ואכן הריטב"א בסוגייתנו (ד"ה והוא שעומד) מסביר כטעם שכתב רש"י אצלנו, ועל פי זה כותב שאין סברא לחלק בין עומד בתוכה ממש או בסמוך לה. הריטב"א עצמו ממשיך ואומר שאף לעניין גט לא צריך שיהא ממש בתוכה, ולכאורה זה כבר לא קשור לסברא בה פתח, שחצר משתמרת אף כשעומד בצידה, אלא שהסתבר לו כשיטת ר"י, שאף כדי שתיחשב יד מספיק שהאשה תעמוד בצידה.
הקצות (קה ס"ק ה) כותב שכמו שבחצר אין פגם מצד אין שליח לדבר עבירה וקונה היא אף גניבות, כך אין בה פגם מצד תפיסה לבעל חוב, ולכן אם מלווה שלח שליח עם עגלתו ותפס מבעל חובו את החוב והניח בעגלה, זכה המלווה. אולם מסייג הוא, שאם העגלה אינה משתמרת, אף שהשליח משמרה לא קנה הואיל והשליח תופס לבעל חוב. רואים מדבריו שהבין שכאשר אדם עומד בצד חצר אין זה נחשב כאילו נפתר תנאי צדדי של השתמרות וכעת החצר נחשבת כמשתמרת מצד עצמה, אלא העומד בצידה נחשב שותף פעיל המבצע חלק מהקניין. יש להעיר, שלשיטת הרא"ש שעמידה בצד חצר שאינה משתמרת מועילה מטעם יד, כלל לא אמורה להועיל עמידה של אדם אחר, אלא אם נסביר כדברי הפלפולא חריפתא, שאכן קונה גם מטעם שליחות.
התוס' (יא ע"א ד"ה זכתה) העירו על דברי המשנה שאם רץ צבי שבור בשדה שלו ואמר זכתה לי שדי זכה, שדברי המשנה לא נאמרו בדווקא ואף אם לא אמר זכה, שהרי חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. והריטב"א (ד"ה הא דתנן) כתב שמדובר דווקא באמר, שהרי במשנה מדובר שהיו אחרים רצים אחר המציאה, ואם נשאר במקומו בלי לטפל בה ובלי לומר כלום הרי גילה בדעתו שאינו מעוניין בה ואין החצר קונה לו מה שאינו רוצה לקנות. משמע מדבריו שאין צורך מהותי באמירה זו עבור הקניין אלא היא נצרכת עבור גילוי דעתו. עוד משמע שבדרך כלל אף גילוי דעת זה אינו נצרך אלא דווקא במקרה שבמשנה שאחרים רצים אחריה. הרמב"ם (גזילה ואבדה יז, יא) הביא את המקרה שבמשנה והזכיר להלכה אמירה זו ומשמע שגם לדעתו היא מעכבת. אמנם אי אפשר לבארו כריטב"א משום שבהלכות זכייה (ד, ט) אינו עוסק באחרים הרצים אחריה ובכל זאת הזכיר את האמירה, ומשמע מחילוקו שם שלעולם בחצר שאינה משתמרת נצרכים שני תנאים, גם שיעמוד בצידה וגם שיאמר זכתה לי שדי, ודברי הגמרא שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו נאמרו רק בחצר המשתמרת, שלא כהבנת התוס'.
הנימוקי יוסף הבין שגם לשיטת הרמב"ם אין כאן צורך מהותי אלא עניין האמירה הוא שידע הבעלים מכך שהאבידה ברשותו כי רק אם יודע הריהו משמרה. לפי זה לכאורה אין כוונת הרמב"ם שצריך דווקא שיאמר בפירוש אלא שידע מכך, ולכאורה קצת דחוק בלשון הרמב"ם אך מאידך כן משמע קצת מכך שבא לחלק מהנאמר בהלכה הקודמת שבחצר המשתמרת אינו צריך כלל לדעת וקונה לו שלא מדעתו. מכל מקום חולק הוא עקרונית על שיטת התוס', הסובר שאפילו אין צריך את ידיעתו.
אולם הגר"ש שקופ (סי' יד ס"ק א) כותב שלולא דבריו היה מבאר שנחלקו התוס' והרמב"ם בחידושו של הקצות, אם מעשה העומד בצידה רק גורם לחצר להיות משתמרת, והחצר עצמה עושה את כל מעשה הקניין, או שמעשה האדם יחד עם החצר עושים יחד את הקניין. בכל הקניינים צריך האדם לדעת שעושה מעשה קניין, ואם לדוגמא סתם משך חפץ מבלי ידיעתו ודאי שלא קנאו. רק בחצר התחדש שקונה לו שלא מדעתו משום שהריהי כשליחו וזוכה עבורו מדין "זכין". אולם בחצר שאינה משתמרת, אם האדם נחשב כחלק ממעשה הקניין חזר הדין כשאר הקניינים שצריך להיות מודע לכך שעושה כעת קניין. אולם גם לפי זה לא ברור מדוע נצרכת אמירה מפורשת ולא מספיק כוונה בלב כמו בשאר הקניינים, וכן התקשה ב שיעורי רבי שמואל (ס"ק קעה). לדעת הגר"ש שקופ מטרת האמירה אינה כדי לשמר את החצר אלא נצרכת לעצם הקניין. לכן לדעת הרמב"ם לא יועיל הקניין אם העומד בצידה אינו בר שליחות כגון גוי או כמקרה שבקצות שחב לאחרים 3 .
לבסוף כותב הגר"ש שקופ שאף לדעת התוס' שלא הצריכו כוונה אפשר לומר כקצות שמעשה השימור של האדם כאן הוא חלק מהקניין, ובכל זאת לא נצרכת כוונה הואיל וחצר המשתמרת קונה ללא כוונה, ואם כן גם אם האדם עושה את חלק השימור לא גרע מחצר העושה את השימור ולא צריך כוונה. ומדמה זאת לכך שלדעת התוס' יד האדם גם כן יכולה להיחשב כחצר ולפיכך אם חפץ מונח בידו אינו צריך להגביהה ג' טפחים (שלא כדעת רש"י). כמו ששם מעשה האד יכול לתפקד כחצר כך לגבי השימור מעשה האדם יכול לתפקד כחצר.

דעת אחרת כשלא עומד בצידה – מדוע מועילה?
הגמרא הקשתה על הדין שצריך לעמוד בצד חצר שאינה משתמרת מהסיפור של רבן גמליאל בספינה. ההוא מרבנן תירץ ששם הקנה בקניין אגב ולא בקניין חצר ורב פפא תירץ שדווקא כשיש דעת אחרת מקנה לא צריך, והביא סיוע לדבריו מדברי רבי ירמיה המחלק בין מציאה שבה קונה צבי שבור רק אם יכול לרוץ אחריו ולהשיגו לבין מתנה שזוכה אף אם אינו יכול להשיגו.
בטעם הדבר שדעת אחרת מסייעת נאמרו שיטות שונות בראשונים. רש"י (ד"ה רב פפא) מנמק ש"נוחה מתנה זו להיקנות". משמע שהיות ויש כאן סיוע של דעת אחרת מספיק קניין חלש יותר 4 .
הר"ן מבאר שאי אפשר להיעשות שליח לזכות לאדם אלא אם כן הוא שלוחו של בעל הממון, ולפיכך חצר אינה יכולה לקנות מציאות מטעם שליחות אלא רק מטעם יד. כאשר אדם עומד בחצר יכולה היא לקנות מטעם יד וכן חצר המשתמרת יכולה לקנות אף אם אינו בתוכה משום שהריהי כ'יד אריכתא', לפי שכל מה שבא לידו ורוצה בו נותנו בחצרו המשתמרת. לעניין גט אינה נחשבת כיד אריכתא הואיל ואינה רוצה בו. צריך להסביר שהואיל ואין זו יד אמיתית, רק צירוף של רצון ודעת מסייעים להחשיבה כחצרה.
הרא"ש (סי' לא) מנמק ששמירת הנותן חשובה לו כשמירתו. לפי זה מועיל לכאורה רק כשהנותן נמצא ליד החצר, וצריך עיון מהמעשה ברבן גמליאל ששם גם הנותן וגם המקבל לא היו בצד החצר.
רבנו פרץ (מובא בשיטה מקובצת ד"ה חצר משום יד) מנמק שבמציאה אם אינה משתמרת בחצר יבואו אחרים ויטלוה, אולם במתנה ומכירה בדלים ממנה האנשים כי יודעים ששייכת לו ואף אחד לא יבוא לקחת, וממילא המתנה משתמרת עבורו.
הרמב"ם (זכייה ומתנה ד, ט) כותב שבחצר שאינה אינו קונה עד שיעמוד בצידה ויאמר זכתה לי שדי, ואינו מציין שגם בדעת אחרת מקנה יכול לקנות אף אם אינו עומד בצידה, ומשמע מכך שלא פסק את תירוצו של רב פפא אלא את תירוצו של 'ההוא מרבנן' שבמעשה ברבן גמליאל מדובר בקניין אגב אך בקניין חצר אכן אין דרך לקנות כשאינה משתמרת ואינו עומד בצידה. אולם בהלכות גזלה ואבדה (יז, יא) פסק את דברי רבי ירמיה שאם היה צבי שבור שאינו משיגו אינו יכול לקנותו אולם במתנה כן קנה. ולכאורה קשה, הרי רב פפא הוכיח את דינו מדברי רבי ירמיה. עוד קשה, שלאחר מכן מוסיף הרמב"ם שאם היה צבי רץ כדרכו לא קנה, ומשמע שאף במתנה לא קנה, וצריך להבין מדוע, הלא אם דעת אחרת מועילה במציאה שאינה משתמרת מה לי צבי שבור שאינו משיגו מה לי רץ כדרכו.
רבי עקיבא איגר (גיטין עט ע"א ד"ה והנה) מיישב את הקושיא הראשונה, שהרמב"ם הבין שדברי רבי ירמיה מתיישבים גם לשיטת 'ההוא מרבנן', ויש לחלק בין דבריו לדברי רב פפא. רבי ירמיה עסק בחצר המשתמרת אלא שיש בתוכה חפץ שאינו משתמר כמו צבי שאינו משיגו, ובכך דעת אחרת מסייעת וקנה, אולם במקרה של רב פפא שהחצר מצד עצמה אינה משמרת לא קנה אף כשיש דעת אחרת. בפשטות הטעם לכך הוא שלחצר שמצד עצמה אינה משתמרת כלל אין שם שליח.
הברכת אברהם (בעניין חצר המשתמרת ס"ק יא) מתרץ את הקושיא השנייה, שהרמב"ם סבר כנימוק רבנו פרץ שהטעם שדעת אחרת מועילה הוא שהאנשים בדלים מהחפץ. טעם זה מסייע למקרה שהצבי שבור אלא שאינו משיגו בתוך שדהו, משום שאנשים מחוץ לשדה לא יתפסוהו עבורו או שעל כל פנים לא יתפסוהו לעצמם ולבסוף יצליח לתופסו, אולם בצבי הרץ כדרכו אין זה מועיל משום שגם מחוץ לשדה אף אחד לא יצליח לתופסו.



^ 1.עדיין קצת קשה מדוע לגבי אשה נקט דווקא בטעם של יד, טעם הנכון רק לגבי אשה, ולא בטעם שכעת זו חצר משתמרת, טעם הנכון גם כלפי איש וגם כלפי אשה.
^ 2.כאמור למעלה, הנתיבות לא התייחס לנקודה זו בפירוש, ויתכן שגם לדעתו קונה גם מטעם יד וגם מטעם שליחות.
^ 3.אמנם הגר"ש שקופ עצמו סבור שהמקרה שחב לאחרים שונה ואף הרמב"ם יודה שיכול לבצע את הקניין, והאריך לבאר מדוע.
^ 4.אמנם בהמשך (יב ע"א ד"ה גבי) לאחר תשובת רב אשי המחלק בין גט בה חצר קונה מטעם יד לבין מציאה בה קונה כשאינה בצידה מטעם שליחות, מבאר רש"י באופן אחר וכותב שלגבי שליחות צריך דעת שולח או דעת שליח, ולפיכך צריך דעת אחרת מקנה, ואם אין לא ניתן לרבות משליחות. אמנם דבריו אינם בהירים, שכן רק בחצר שאינה משתמרת צריך דעת אחרת ובחר המשתמרת אין צריך, וקשה כיצד נתרבתה משליחות. ואולי סבר כר"ן, שבמשתמרת נחשב כיד אריכתא, אולם דוחק לומר כך כי היה לרש"י לכתוב זאת. ועוד צריך עיון, אם אכן חזר בו מהסברו הראשון, שנוחה להיקנות, מדוע נזקק לומר שלמסקנת רב אשי חזרנו בנו מהטעם הראשון. ואולי הבין שטעם זה צריך להועיל גם בגט למרות שניתן בעל כרחה וחוב הוא לה, ולכן בחר במסקנה בטעם השייך רק בשליחות ולא ביד, ולכן אינו תקף בגט, וצריך עיון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il