- ספריה
- בן יומו - לפורים
משמעות דין בן יומו
הסבר המשמעות הרעיונית העמוקה לדין "בן יומו"
לאור מה שהוכחנו, שיש לפורים דין מיוחד, ונראה שדבר זה נכון לכל שיטות הראשונים (שעל אף ההבדלים שביניהם, מ"מ יסוד זה עומד לכ"ע בבסיס דין "בן יומו"), שדי ביום אחד להפוך את האדם כתושב קבוע באותו מקום. ויש לעיין מה ניתן ללמוד מכך מבחינה רעיונית, מה זה מלמד אותנו על גדלותו הרוחנית של היום הזה?
לשם כך עלינו להקדים: המהר"ל בהקדמתו לספרו אור חדש מביא את דברי המדרש שלעתיד לבוא כל המועדות יבטלו חוץ מימי הפורים, שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". ומסביר על זה המהר"ל שלפורים יש מדריגה של ימות המשיח, וזאת משום שהתגלתה והתבררה בו הבחירה הנצחית של הקב"ה בישראל, שבכל מצב בו נהיה, אנו עם ישראל, הקב"ה ימציא לנו את הדרך להגאל. וכך גם לעתיד לבוא.
אסתר נמשלה לאיילת השחר, לעלות השחר, שהיא סוף הניסים שניתנו להכתב. לאור זה יש לומר יותר מכך, שיום פורים הוא מעין עולם הבא. שהרי הגמ' בחגיגה יב: אומרת על הפסוק "יומם יצווה ד' חסדו ובלילה שירה עמי" - שכל העוסק בתורה בעוה"ז שהוא דומה ללילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד בעוה"ב שהוא דומה ליום.
כלומר שהעולם הזה דומה ללילה, שכל ההסטוריה שלנו היא לילה. והניסים הם בלילה, בפרט יציאת מצרים, ולכן בפסח זמן המצוות הוא דווקא בלילה - "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו".
לעומת זאת נס פורים הוא בסוף הלילה, בהאיר מזרח, באיילת השחר, והוא משול כבר לעולם הבא, יש בו הארה מהעולם הבא, לכן כל מצוותיו הם דווקא ביום, הפוך מליל פסח! יתירה מזו, הלכתית, בשונה משאר מועדים, הוא אינו מתחיל בבבחינת "ויהי ערב ויהי בוקר" אלא היכן שדעתו של אדם להיות בבוקר - זה מה שמחייב אותו למפרע בקריאה של הלילה. היום הוא העיקרי (לדעת רב עמרם גאון אף אין אומרים "על הניסים" בערבית בליל פורים קודם שקראו את המגילה. ואף שנפסק ברמ"א 1 לא כך, העקרון מוכח מדין "בן יומו", ואין חולק שפורים שונה בזה משאר המועדים).
פורים הוא הארה מיום שכולו ארוך, מהיום ההוא בו "יהיה ד' אחד ושמו אחד". "ואלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". יום של הקב"ה זה אלף שנה כפי שכתוב בגמ' בר"ה לא. א"כ כעת מובן מה עומד מאחורי הדין של בן יומו. יום אחד נחשב לקביעות. כי יש בו מעין עוה"ב, בו יום אחד הוא הנצח והקביעות היותר גדולים. כמו אותו בר בי רב דחד יומא, וכפי שמבאר רש"י בחגיגה ה: שאותו תלמיד שלושה חדשים היה הולך לישיבה ושלושה חוזר בשביל ללמוד יום אחד בישיבה, שאותו יום בישיבה נחשב לו כחצי שנה. כך פורים, בהגיעו, יש בו עוצמה אדירה של חד יומא המבטל את כל המושגים שלפניו.
נמצא שדין "בן יומו" שופך אור ומבט עמוקים על ימי הפורים: ההווה מתגמד, מקום מגורך הקבוע כמעט לא רלוונטי. מתרוממים למבט של ערים פרזות ומוקפות חומה מימות יהושע בן נון. משום כבודה של ארץ ישראל, מתבוננים על ארץ ישראל במבט קביעא וקיימא. כרך שחרב נדון ככרך. והיכן ש"זמן הקריאה" תופס את היהודי, זה מה שמחייב אותו. זה הכי קבוע שיכול להיות. זה לא זמני. מתחברים כאן לנצח. בפורים ורק בפורים "פרוז בן יומו נקרא פרוז". ולעיתים רק הדעת היא זו שמחברת אותך. והיכן ש"זמן הקריאה" תופס את "דעתך" שם אתה נמצא, וזה גם מתאים לעולם הבא, עולם הדעת.
פרק שביעי
בן יומו ומהות ימי הפורים
הרעיון האמוני של "בן יומו"
כחלק ממהלך אמוני מקיף על מהות ימי הפורים
מדוע יש חיוב "לבסומי" דווקא בפורים?
בפורים ישנו חיוב מיוחד במינו "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז:) שלא מצינו דוגמתו באף מועד, ורצוננו להבין שני דברים: א'- מדוע דווקא בו מצווה לבסומי? ב'- ומדוע עד כדי כך?
נפתח ונחדד את השאלה הראשונה: הרי הצלה היתה גם ביציאת מצרים? שמחה יש גם בימי חג הסוכות? במה נשתנה פורים? ולחיזוק הקושייה נוסיף: הלוא גם המצב הרוחני בעם ישראל באותה תקופה היה ירוד. חז"ל אומרים שהגזירה נגזרה משום שהשתחוו לצלם ונהנו בשושן מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב.), מה גם שהסיפור מתרחש זמן קצר אחר חורבן בית ראשון, חורבן שנגרם מפני חטאינו, שלושת עבירות החמורות, וטרם אנו רואים את השינוי הגדול לטובה. ולא עוד אלא אף לאחר הנס "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (יד.) ואף לא עלו עלייה המונית לארץ ישראל לאחר מכן ("לא עלו כחומה") ועל כך ריש לקיש תוקף את בני בבל (יומא ט:) א"כ לשמחה מה זו עושה?
איזו מדריגה התגלתה דווקא "בימי אחשוורוש"?
לענ"ד יסוד התשובה טמון בכך שדווקא בתקופה חשוכה של "ואנכי הסתר אסתיר פני ההוא" יכולה היתה להתברר איזושהי מדריגה מאד פנימית, וכיון שהיא פנימית רק יין יכול לבטא אותה שכן "נכנס יין יצא סוד". זהו עומק דברי חז"ל בציינם במסכת שבת 2 "בימי אחשוורוש", שהרי אם כוונתם רק לציין את עיתוי התקופה, למה לא להזכיר את מרדכי "בימי מרדכי"? אלא כוונתם להצפין גם את הסיבה מדוע הדור קבלוה דווקא אז, כי זה היה בימי אחשוורוש. ונרחיב את הדברים: הגמ' שם בשבת אומרת שבמעמד הר סיני "כפה עליהם הר כגיגית" ואעפ"כ הדור וקבלוה בימי אחשוורוש. מה פשר התהליך הזה בקבלת התורה? ומדוע ההשלמה הזו לא היתה יכולה להתרחש כבר אז, במשך שנות השופטים או בבית ראשון?
המהר"ל בספריו 3 מבאר שדווקא "כפה עליהם" מבטא את מעלתה של התורה, בכך שהיא הכרחית ומחוייבת המציאות להנתן לישראל. תורה אינה רק מתנה התלויה במקבל: ירצה - יקבל, לא ירצה - לא יקבל, תורה היא דבר הרבה יותר גדול מזה! מוכרח! אין קיום לעולם אם ישראל לא מקבלים תורה! כל מעשה בראשית תלוי ועומד על כך! ועם ישראל רצה לקבל, אמרו "נעשה ונשמע", אלא שהתורה רצתה ללמדנו שהנתינה נובעת מעניין אמיתי, אלוקי, נצחי, מעל לרצוננו האנושי, ולכן ניתנה באופן של "כפה עליהם". אולם, כנראה, יסוד זה, על אף שזה היה הרצון האלוקי מראש, לא הוברר לישראל ולא היה יכול להתברר לגמרי לישראל כל עוד לא עבר את מבחן ההיסטוריה. כי כל עוד עם ישראל בארץ ישראל ובית המקדש בנוי, למרות שחוטאים לא מאמינים שיכול לקרות משהו לעם ישראל - "לא האמינו מלכי ארץ... כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים". אולם לאחר שאירע החורבן והיתה גלות, וראינו שאין "ביטוח" לכך שלא יקרה כלום לקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל, נתעוררה השאלה השניה: אולי יכול לקרות ח"ו משהו לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל? גם הושע הנביא שאל: החליפם באומה אחרת! 4
כל גאולת פורים ודווקא "בימי אחשוורוש" נתגלגלה בשביל ללמדנו שנכיר בבחירה האלוקית הנצחית בנו וממילא במעלתינו כעם ישראל. שלעולם רבש"ע לא יטשנו ולעולם אנו כאלה שנתעורר ונקשיב ונחזור בתשובה לאיתותים החריפים שרבש"ע שולח אלינו. כאן בדמות הגזירה הרעה של המן. "גדולה הסרת טבעת... שהחזירתן למוטב" (יד.).
יסוד זה אנו למדים גם מדברי חז"ל 5 על הפסוק "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן". מאי "אחר"? אחר שהקדים הקב"ה רפואה למכה. אין הקב"ה מכה את ישראל עד שיקדים רפואה לכך. זה יסוד עצום המלמדנו שאין אפשרות ח"ו של כלייה לישראל. להיפך! כל המכות בישראל נועדו רק להחזירנו למוטב, והראיה שלפני המכה נבראת כבר הרפואה. בסיפור המגילה רואים את זה בשני הפרקים הראשונים, הן בנסיבות כניסת אסתר לבית המלך, והן בכך שמרדכי הציל את המלך מבגתן ותרש. וכפי שהגמ' במנחות 6 דורשת שמשום כך נמשלו ישראל לזית "מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כך ישראל אין חוזרים למוטב אלא ע"י יסורים".
כעת מובנת השמחה הגדולה, על ההכרה שנתחוורה לישראל שרבש"ע באמת, יהיה מה שיהיה, "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". לכן מתוך ההכרה, התובנה והשמחה הזו, "הדור קבלוה בימי אחשוורוש".
פורים דפרזים ודמוקפים
עם כל העוצמה האדירה של חידוש זה, הוא רק "פורים דפרזים". כי בכל זאת זה התברר בגלות, בתקופה בה זה לא יכול להתבטא ולהופיע בגדלות בכל מרחבי החיים. על אף שזה עצום שזו מעלתינו, מעלת סגולת ישראל. עפ"ז מובן מדוע תקנו "פורים דמוקפין" - כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון, כפי שכותב הרמב"ם 7 "לכבודה של ארץ ישראל". כדי להחדיר בנו שלא נסתפק בשמחה בעצם זה שאנו יהודים, אלא נקווה ונחפוץ בהופעה שלימה של תורה בישראל, בארץ ישראל וביתר תוקף בירושלים (הקוראת מגילה רק בט"ו) ובבית המקדש שיבנה בב"א.
מה מיוחד בפורים, מבחינה הלכתית בשונה משאר החגים?
וכאן נעבור לשאלה השניה בה פתחנו. מדוע לבסומי עד כדי כך? עד כדי כזה בלבול בין טוב לרע, בין ארור המן לברוך מרדכי?
לצורך הבנת העניין עלינו להתבונן, קודם מבחינה הלכתית, במה שונה פורים מכל מועדי ישראל? הרמ"א פוסק (סימן תרצג סעיף ב) שאומרים על הניסים בערבית בליל פורים גם אם עוד לא קראו את המגילה, ומקורו בהגהות מיימוניות על הרמב"ם (סוף פ"ב מהל' מגילה). הוא בא להוציא מדעת רב עמרם גאון, שכתב שאין לאומרו בערבית אא"כ קראו כבר המגילה. שהרי כל חג מתחיל מהערב, כמו בבריאת העולם "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". כך יו"ט, שבת, ר"ח וחנוכה, אז מה נשתנה פורים? באף מקום לא מצינו שתפילת ערבית חלוקה מתפילת שחרית, לכן הגהות מיימוניות סובר שיש לומר על הניסים בערבית. אחר כל זה עלינו לברר מהי סברת רב עמרם גאון?
ראשית נקדים: בכל מצוות הפורים יוצא ידי חובתו רק ביום, "סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו" 8 וכן פסק השו"ע (סימן תרצה סעיף א), ופסק הרמ"א 9 דה"ה מתנות לאביונים ומשלוח מנות. אף בקריאת המגילה אם קרא לפני עלות השחר לא יצא כמבואר בגמ' (כא.). התקנה לקרוא גם בלילה היא לא מדברי הכתובים במגילה עצמה, אלא תקנה דרבנן מאוחרת יותר. תוס' 10 כותב ומאריך שעיקר הקריאה היא קריאת היום לכן פוסק שיש לברך זמן אף בבוקר וכן נוקטים בני אשכנז. כך גם מוכיח הפסוק אותו מביא ריב"ל לראיה שחייב אדם לקרוא את המגילה בלילה "יומם אקרא...ולילה ולא דומיה לי". א"כ עיקר יום הפורים הוא ביחידת הזמן של האור, של היום ולא של הלילה. זה מתחזק לאור העובדה שבדין "בן יומו" פסקו רוב הפוסקים שהרגע הקובע לחיובו הוא דעתו להמצא בהאיר המזרח של יום י"ד או ט"ו (לשיטת רש"י והרי"ף), כלומר שהיום גורר את הלילה שלפניו למפרע, גדר שלא מצינו לו אח ורע באף מקום בתורה. יש פעמים (אכילת קדשים, תפילת הדרך, ברכות התורה) שהלילה נגרר אחר היום שעבר, אולם שהיום יגרור את לילו למפרע זה מיוחד בפורים. א"כ כעת מובן מאד רב עמרם גאון שאה"נ פורים שונה משאר המועדים. דווקא בפורים לא אומרים "אוטומטית" על הניסים בערבית, רק אחר שקראו את המגילה והתפרסם הנס יש להזכירו גם בתפילה. ולולי דמיסתפינא הוה אמינא שגם הרמ"א מסכים עם כל זה, שהרי אלו דברים ברורים, רק שלגבי "על הניסים" סבירא ליה שאין לחלק, שכיון שחייב לקרוא המגילה בלילה, "וגם למחר הוא קרוא לה", יאמר על הניסים כבר בערב.
מהי המשמעות של ייחודיות זו של פורים?
כמו שראינו בפרק הקודם ע"פ דברי המהר"ל, לפורים יש מדריגה של ימות המשיח. איתא בש"ס (חגיגה יב:) שהעוה"ז דומה ללילה והעוה"ב דומה ליום. "יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירה עמי", כל הלומד תורה בעוה"ז שהוא דומה ללילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעוה"ב שהוא דומה ליום. בעוה"ב נגיע למדריגה מאד עליונה של התבוננות על העוה"ז, ואף על הרע בעוה"ז, ונווכח שבעצם אין רע עצמי בעולם, שהרי הקב"ה הוא טוב! אלא שכל מטרת הרע בעולם היתה להוציא את הטוב אל הפועל. כפי שציטטנו לעיל שגזירת המן החזירה את ישראל למוטב, מה שלא הועילו ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות.
א"כ זהו עומק עניין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בפורים בו התגלתה מדריגה של עוה"ב, מידי שנה אנו מחוייבים לבסומי עד שנבין שבעומק אין הבדל ולא ברור מי הועיל יותר, המן בגזירתו או מרדכי בביטולה! כעת מובן מדוע לבסומי עד כדי כך.
עפ"ז נבין עוד כמה תמיהות: איתא ברמ"א 11 שהמזיק מכח שמחת פורים פטור. עוד פסק 12 שאין איסור לגבר ללבוש שמלת אשה דרך שמחה, וכן ללבוש כלאים דרבנן. ולכאורה מה פשר זאת? היכן מצינו שמצווה מתירה איסורים ועבירות! להיפך, אין מצווה באה בעבירה! אלא ניתן לומר שזה נובע מאותה נקודה, כיון שבפורים מגיעים למדריגת עוה"ב בה לא יודע בין טוב לרע, אולי אין חשש ליצה"ר או לקפידא ממונית, כי יתבטל יצר הרע. לכן כבר בזמן הזה ביום פורים מתירם איסורים מסויימים (דרבנן וכיו"ב). עפ"ז מובן להפליא הגדר המיוחד שהגדרנו, שבפורים היום גורר את לילו למפרע. זוהי בדיוק אותה התבוננות שתהיה לעתיד לבוא בעוה"ב נוכל להתבונן על כל הלילה - העוה"ז, ולהבין למפרע איך הכל לטובה.
ויקר - אלו תפילין
וביתר תוקף, מהי המדרגה אליה אנו שואפים? במוסף של שבת ר"ח ישנו ביטוי מיוחד, יקר: "גלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו". כלומר בחורבן מה שקרה הוא שנוטל הכבוד והיקר המיוחדים מבית חיינו. איתא בגמ' חגיגה (יג:) שמיום שחרב ביהמ"ק נתמעטו שתי כנפים מששת הכנפים שיש למלאכי השרת, אותן שאומרות בהם שירה. ואיתא בשם הגר"א שהמלאכים אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וזהו שבח בן שש מילים כנגד שש כנפיים. א"כ בזמן החורבן שתי מילים, כנגד שתי כנפים שהתמעטו, הם לא אומרים. ומהם המילים שאינם אומרים בזמן הזה? "כבוד מלכותו". זה מה שחסר! ויש לומר שבפורים לשעה קלה זה חזר, וזה רמוז במילה "ויקר". השיא של מה שהיה אחרי אורה, ואחרי שמחה וששון, זה יקר. ומהו היקר? חז"ל אומרים (טז:) שאלו תפילין. ולא משום שתפילין נקראו כך באיזה מקום. אלא משום שראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. כשירחשו כבוד אמיתי לישראל אז זה יקרה. תפילין שבראש מסמלים, למעשה, את חזרת השכינה באופן היותר מכובד לציון. עם ישראל הוא ה"איש" אשר ה' הוא המלך "חפץ ביקרו", "וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" כן תהיה לנו. ולא לחינם המושג "יקר" מופיע כחוט השני לאורך המגילה.
איילת השחר
ע"פ זה ניתן להבין את כוונת הגמי ביומא (ל.) שאסתר נמשלה לאיילת השחר - "מה השחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים", ומסיקה הגמ' שהכוונה לניסים שניתנו להכתב. שלכאורה קשה! מדוע ניסים נמשלים ללילה?! אלא אסתר סוף כל הניסים שניתנו להכתב, כי פורים מסמל את סוף הדרך של העוה"ז ומיד לאחריו מגיעים להאיר מזרח, לאיילת השחר. הגמ' 13 אומרת שנבואה שנצרכה לדורות נכתבה, כלומר מאסתר אנו למדים את הגאולה עד לימות המשיח. היא הנס האחרון בתקופה בה נכתבו הכתובים הנצרכים לדורות עד סוף התקופה בה יתיישמו נבואות הנביאים.
עפ"ז מובן מדוע המן הטיל את הגורל דווקא בחודש הראשון הוא חודש ניסן, בו נשלחו האיגרות, ואף מפלתו של המן היתה בפסח, ואילו היום בו זמם להשמיד, אשר נהפך לטובה, נפל ע"פ הגורל דווקא בחודש שנים עשר הוא חודש אדר. כי זה הקשר שבין ההתחלה - יציאת מצרים, לסוף - לגאולה העתידית. פורים הוא דווקא בחודש האחרון של השנה, כי זה ביטוי לכך שהוא סמן לגאולה העתידה, בסוף כל הלילה. והכל קשור ומתחיל בחודש הראשון. מיציאת מצרים (כפי שגם פורים השלים את מעמד הר סיני כנ"ל), מליל הסדר בו כל מצוותיו דווקא בלילה, הפוך מפורים שכל מצוותיו דווקא ביום (כנ"ל), כי בפסח התחיל סדר הופעת עם ישראל בעולם הזה, ובעוה"ז לילה הוא לפני היום ("ויהי ערב ויהי בוקר"), אך לעתיד לבוא נגיע ליום. לא לחינם אמרה הגמ' (ז.) שכשיש אדר שני קוראים בו את המגילה, מאי טעמא? "מסמך גאולה לגאולה עדיף". יש לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח. וזה דו-צדדי. פסח "שומר" על פורים שנזכור את יציאת מצרים, שנזכור מה תפקידינו. ומאידך פורים מהווה נק' סיום - "תכלית", לאיזה כיוון אנו צועדים ומתקדמים מיציאת מצרים, לגאולה השלימה!
בשכר צניעות שהייתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר
ומעניין שרעיון זה שכתבנו שוזר את שש המימרות המיוחדות של רבא במקומות שונים: דווקא מתוך שאכתי עבדי אחשוורוש אנן (מגילה יד.) והקב"ה מקדים רפואה למכה (יג:) - הדור קבלוה בימי אחשוורוש (שבת פח.) - ומשום כך חייב איניש לבסומי בפוריא (מגילה ז:) - וכיון שאם לא עתיד לחזור בלילי י"ד קורא עמהן (יט.) - שזה נובע מכך שסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו (ז:) - אנו מבינים מדוע עד דלא ידע בין ארור לברוך מרדכי (שם). אלא שמימרא נוספת של רבא לכאורה מאד לא מסתדרת עם המהלך: על הפסוק "ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני" דורש רבא (יג.) "כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי דלא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן, ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל". יש כאן ביקורת על מרדכי שהתקנא בהמן וגרם לכל הגזירה, ואמנם רש"י פירש "לאידך גיסא - לצעקה ולא לשבח, איש יהודי ואיש ימיני גרמו לי הצער הזה". אולם על פי דרכנו אולי ניתן לפרש כך את הביקורת: הרי בארנו שעם ישראל קיבל שיעור מאד חשוב בהתרחשות המגילה: כי לא יטוש ה' עמו בשום מצב. אולם ברור שעדיף היה לקבל את השיעור הזה בדרך טובה וישרה. הסיבה שכך זה התגלגל נעוצה ע"פ גמ' זו כבר בשורש, בשאול ובדוד, שלמדרגתם יש כאן אולי איזה שהוא נדנוד קל, שאם היו מתנהגים אחרת לא היינו זקוקים ללמוד את השיעור בדרך הקשה. אבל אחרי שהדרדרנו, ודאי שמרדכי עשה את הכי טוב שהיה יכול לעשות על מנת שכל הלימוד הזה יתברר. אע"פ שמכך ששאול שלא הרג את אגג נולד ממנו המן דמצער לישראל, מ"מ במקביל כל הישועה צומחת בזכות שאול - "בשכר צניעות שהייתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר" (טז:). חז"ל דורשים 14 על שאול המלך "בן שנה שאול במלכו" כבן שנה לחטא, ויתכן שאם לא היה חוטא בעניין עמלק המלכות לא היתה נקרעת ממנו (והיה כנראה איזה שהוא שילוב בינו לדוד). ולא סתם מפטירים בשבת "זכור" את קריעת מלכותו נוסף על מחיית עמלק. אעפ"כ אנו רואים שתרומתו לכלל ישראל לא נקרעה! הנס המרמז לגאולה העתידית והשלימה מתחולל דווקא ע"י מרדכי ואסתר מבנימין "איש ימיני". ויתכן שלעתיד לבוא במקביל למלכות בית דוד, ישנו לבנימין תפקיד מיוחד, הרי קודש קדשים והמזבח בחלקו של בנימין, "ובין כתפיו שכן". בנימין הצדיק שלא חטא במכירת יוסף, בנימין שעליו אומרת הגמ' (שבת נו:) שהוא אחד מארבעה שלא היה בהם שום חטא אלא מתו בעטיו של נחש (הקדמוני שהחטיא את האדם), הוא במובן מסויים שיא המדריגה. וזהו "בשכר צניעות שהייתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר". ובין כתפיו שוכן כבוד ה' ויקרתו.
פרק שמיני
מקרים מיוחדים
העלאת דיון במס' מקרים מיוחדים
והמסקנה לענ"ד לאור הנ"ל (לא למעשה) 15
1. יולדת שמשתחררת לביתה שבפרזים מבית היולדות שבירושלים ביום י"ד. מתי מחוייבת לקרוא את המגילה?
ניתוח המקרה: מדובר כאן בבן עיר שנמצא בי"ד בכרך ועתיד לחזור לעירו לפני ט"ו. שלדעת רש"י ורוב הראשונים עליו לקרוא בי"ד כחובת מקומו ואע"פ שהוא בכרך (וגם על פי הרמ"א צריך לקרוא בי"ד אלא שמדין "רוב העולם"). לכן יקרא לה בעלה או בן פרזי אחר שיבוא במיוחד בלילה. וה"ה ביום, אלא שלמעשה יכולה להמתין עם הקריאה של היום עד אחר הצהריים כשכבר תגיע לפרזים ויקל עליה למצוא שם קורא בר חיובא. גם בשאר מצוות היום היא חייבת, מתנות לאביונים ומשלוח מנות לבני הפרזים וסעודת פורים.
2. חייל ירושלמי שעליו להתייצב במחנה ספר ביום י"ד. מתי מחוייב לקרוא את המגילה?
ניתוח המקרה: מדובר על בן כרך שעתיד לצאת ממנו בי"ד. והשאלה האם יתחייב מדין חובת מקומו בט"ו היכן שיהיה. או שמכיון שיודע זאת מראש עליו לקרוא בי"ד בכרך מדין "רוב העולם", כי לא יהיה משוייך לאף מקום בזמן קריאתו ביום הפורים. לענ"ד כיון שיודע זאת מראש, לפי ערוך השולחן בדעת הרמ"א יתחייב לקרוא בי"ד בכרך מדין "רוב העולם". ודמי ממש לבן כרך המהלך בספינה שקורא בי"ד כרוב העולם כי לא יהיה באף מקום פרזי או מוקף בזמן קריאתו. אמנם אם לא ידע מראש והוצרך לצאת פתאום מהכרך בליל ט"ו יהיה מחוייב בכה"ג בט"ו כחובת מקומו שלא נסתלקה מעליו וגם לא קרא בי"ד. אולם לשיטת רש"י וככל הנראה גם להסבר הרב פרנק בדעת המאירי 16 יקרא בט"ו כחובת מקומו דלית להו דין "רוב העולם" במובן הזה (אלא שמהלך בספינה דינו פשוט כפרוז בן יומו).
3. חייל תל אביבי שעליו להתייצב ליומיים מילואים במחנה שנלר מי"ג אדר ועד לט"ו אדר בצהריים?
יקרא רק בט"ו בירושלים כדין מוקף בן יומו.
4. רופא ירושלמי שיש לו משמרת לילה באיכילוב בליל י"ד עד בוקר י"ד ואח"כ יחזור לביתו?
לכאורה חייב גם בי"ד וגם בט"ו. (כמבואר בריטב"א ובמאירי המובאים לעיל פרק שני, באפשרות הראשונה להתחייב פעמיים).
5. רופא תל אביבי שיש לו משמרת לילה בשערי צדק בליל ט"ו עד בוקר ט"ו?
חייב כמובן בי"ד. לגבי ט"ו חייב רק מספק כיון שזו מח' ראשונים (מאירי וריטב"א), ולכן ישמע הברכה מירושלמי. כמובן שאינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם בקריאה.
6. בן חו"ל שטס מניו-יורק בליל י"ד וינחת בישראל אחה"צ בי"ד, על מנת להגיע לירושלים בליל ט"ו. מתי מחוייב לקרוא את המגילה?
ניתוח המקרה: מדובר בבן עיר שדעתו להיות מוקף בן יומו ובס"ד יגיע לירושלים. אלא שביום י"ד אינו נמצא בשום מקום יישוב, כמהלך בספינה. לפי ערוך השולחן בדעת הרמ"א חובת מקומו הסתלקה מעליו, 17 ואף אינו במקום פרוז שיתחייב מדין פרוז בן יומו. א"כ הגורם היחיד לחייבו בי"ד שנשאר לדון בו הוא "רוב העולם". אילו הוא היה ירושלמי החוזר בטיסה לירושלים מפורש בערוך השולחן (המצוטט לעיל בהערה 23) שיקרא רק בט"ו. ולכן מה שיש כאן לחקור זה בדין מוקף בן יומו. האם להפטר מקריאה בי"ד כרוב העולם עליו להמצא כבר בי"ד בכרך ורק אז יחשב למוקף בן יומו או שדי בכך שדעתו להגיע לכרך בליל ט"ו? ונלענ"ד שמכיון שדעתו להיות במוקף בט"ו סגי בדעתו כדי להחיל עליו שייכות למוקף, וכבר אין דינו כמהלך בספינה לכל היומיים (שאז באמת נסתלקה מעליו חובת מקומו לגמרי ומחוייב מדין "רוב העולם"). משא"כ הכא שדעתו משייכת אותו למוקף בט"ו. שרואים שבפורים יש משקל לדעתו. כמו מי שדעתו לחזור למקומו שאינו מתחייב, לרוב הראשונים, כשנתעכב שלא מדעתו. כך יש מקום לומר גם להיפך שכיון שדעתו להיות במוקף אין הוא נחשב כלא שייך לשום מקום. ולמרות שבבן יומו בעינן שיגיע בפועל ולא סגי רק בדעתו, שלא כמי שדעתו להיות במקומו הקבוע שם סגי בדעתו בלבד (כמו לרא"ש בבן עיר שדעתו לחזור בליל י"ד רק שנתעכב בכרך בי"ד שקורא בי"ד בכרך כדעתו). זה רק לגבי חיוב הקריאה בפועל. אך לפוטרו מדין "רוב העולם" נראה לי פשוט דסגי בדעת ואפי' לדעת רש"י וכנ"ל בהערה. ואין לומר שנחייבו בי"ד שמא יקרה אונס ולא יגיע לבסוף ויפסיד את חיוב הקריאה כי יצא קרח מכאן ומכאן. דלא מצינו בשום מקום בסוגיין שחוששים להכי. וגם לא מסתבר שמן הדין אדם מחוייב לחשוש כך. אם אכן יקרה לבסוף, הרי אונס רחמנא פטריה, שהרי בדרך הטבע אמור להגיע.
לכן נראה לענ"ד שיקרא רק בט"ו בירושלים. וכך עדיף טפי שישתייך לתקנת מוקפים. וזה הידור על פני לקרוא רק כרוב העולם. אמנם אם נאמר שחייב בי"ד מדין "רוב העולם" הרי שלכאורה אם קרא יצא ידי חובתו, ולא יתחייב שוב אפי' לריטב"א כדין בן כרך שקרא בטעות בי"ד. שהרי אינו קורא מדין פרוז. אלא מדין רוב העולם. שמקורו בירושלמי "הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה". אולם ככל הנראה לרב פרנק בדעת הרמ"א יש לספינה דין פרוז בן יומו וממילא חייב בי"ד, מה גם שזו חובת מקומו ולכן יהיה פטור מט"ו לגמרי, למאירי לשיטתו.
חרוזים לסיכום הסוגיה
1. כתושב קבוע נחשבים אורחים וגרים
משום האי יומא דקא גרים
ולכן בשובם לכרכם מחוייבים בזאת
לקרוא בשנית את אגרת הפורים הזאת
2. נחלקו הראשונים היש בה עץ אם אין
משום שבא רק היום אל העין
לריטב"א, מחוייב על העץ אשר הכין לו
ולמאירי, אם פעלת, מה פעלת לו?
3. יולדת האמורה להשתחרר לביתה בי"ד מבית היולדות
תקרא בי"ד ואע"פ שהיא בירושלים, לכל הדעות
אולם יורדי הים באוניות
דינם בזה כהולכי מדבריות
4. למאירי, אם מבני הפרזים הם
חובת מקומם לא נסתלקה מעליהם
ואם מבני הכרכים הם
הרי הם כפרזים ביומיהם
5. אולם לכל-בו משניהם נסתלקה חובת מקומם
ולכן מחוייבים לקרוא כרוב העולם
אא"כ בן הכרך לשוב למקומו ערוך ומוכן
אזי יקרא רק בט"ו כדעת ערוך השולחן
6. ואף אם במטוס יגיע מחוצה לארץ
יקרא רק ביום השני בארץ
כיון שעל ירושלים נתן דעתו
הרי הוא כמוקף בן יומו כפשוטו
7. עיירות המסופקות בזכותו מברכין
מכוחו מחוייבין לקרוא המפליגין והמהלכין
לכן בן כרך יכול להוציא בן עיר
אף אם כשהמזרח האיר לא היה בעיר
פרק תשיעי
לכבודה של ארץ ישראל
אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את טעם התקנה המיוחדת והנפלאה הזו שאין כמוה בשום מצווה אחרת בזמנים השונים, שהרי שושן נחלקה ביום שנחו מאויביהם משאר הערים ועשתה דווקא את ט"ו ליום משתה ושמחה, ולכבודה של ארץ ישראל תקנו שכל המוקפות מזמן יהושע יקבלו דין של שושן, כפי שכותב ומנמק הרמב"ם 18 :
ולמה תלו הדבר בימי יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן כדי שיהיו קוראין כבני שושן ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה אף על פי שהן עתה חרבין הואיל והיו מוקפין בימי יהושע ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה.
כלומר יש כאן תקנה מיוחדת ליום מיוחד לכבוד ארץ ישראל (חוץ משושן שאף היא קוראת בט"ו כי בה התרחש הנס) ולמעשה, בגלל הגלות והשתכחות מיקום הערים המוקפות חומה בארץ ישראל, התקנה מתמקדת בכבודה של ירושלים עיר הקודש, היחידה שקוראת בוודאות רק ביום ט"ו. (גם אם היא לא הייתה היחידה, היא בוודאי הקדושה ביותר מבין הערים המוקפות חומה). ונראה שזה מבטא את ציפייתינו לבניינה של ירושלים.
על אף שבפורים התגלתה נצחיות קיומו של עם ישראל, שלעולם באף מצב יהיה מצבו הרוחני אשר יהיה, אפילו בימי אחשוורוש (בהסתר בתוך הסתר), הקב"ה לא יפר את בריתו אתנו ותמיד יושיע אותנו וזה דבר עצום: פורים דפרזים. מכל מקום עלינו לזכור שלא די לנו רק בקיומנו הנצחי בגלות, אנו שואפים לגילוי מלכות ד' בשלימות בירושלים הבנויה, וזה אולי מה שמשדרת לנו התקנה לקרוא בט"ו דווקא בכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון וזהו פורים דמוקפים, ונסיים בפתגמו של מרן הרב זצ"ל לחודש אדר "המזכירין מוקפין מימות יהושע בן נון לא יוכלו להשאר עבדי אחשוורוש".
^ 1.. סימן תרצג סעיף ג. אמנם הגהות מימוניות (סוף פ"ב מהל' מגילה לרמב"ם) מקשה על רב עמרם גאון: לא יתכן, הרי כל חג או שבת בישראל מתחילים מהלילה, וכך גם פורים! ע"פ דברינו ניתן ליישב את רב עמרם גאון ולומר: היא הנותנת, פורים שונה, הבוקר מחייב למפרע את הלילה שקדם לו.
^ 2.. שבת פח.
^ 3.. הקדמה לאור חדש עמוד מו, נצח ישראל פרק יא ותפארת ישראל פרק לב.
^ 4.. פסחים פז:
^ 5.. מגילה יג:
^ 6.. מנחות נג:
^ 7.. רמב"ם הלכות מגילה פ"ב.
^ 8.. מגילה ז:
^ 9.. שם סעיף ד ומשנ"ב סקכ"ב.
^ 10.. מגילה ד. ד"ה 'חייב אדם'.
^ 11.. סימן תרצה סעיף ב.
^ 12.. סימן תרצו סעיף ח.
^ 13.. מגילה יד.
^ 14.. יומא כב:
^ 15.. מי שנתקל בשאלה למעשה יכול לראות כאן את הכיוון. ע"מ לקבל פסק הלכה יש לשאול פוסק הלכה למעשה (בפרט בשאלות 2 ו-6 שהן שאלות מורכבות).
^ 16.. ואם השו"ע פליג על הרמ"א אזי לשו"ע יקרא בט"ו.
^ 17.. ואפי' לרש"י ולמאירי שיש חובת מקומו בכה"ג, הכא שדעתו להיות במוקף בט"ו, אפי' לרש"י מהניא דעתו לכך שאינו צריך לקרוא בי"ד, כמפורש ברש"י על הסוגייה. אולם ע"פ הרב פרנק בדעת הרמ"א אם נגדיר ספינה כפרוז בן יומו ממילא יתחייב בכל מקרה בי"ד.
^ 18.. רמב"ם הל' מגילה פ"א ה"ה, ומביאו הר"ן. אמנם הרמב"ן נימק שההבדל בין פרזים למוקפין נבע מרמת הסיכון, שהמוקפים בשל היותם מוגנים יותר לא היו כל כך בסכנה, ובכל זאת לאחר מכן קבעו להן חכמים שגם הם יציינו ויקיימו את ימי הפורים.
הרב אלקנה ליאור
ר"מ בישיבת בית-אל.
מדרכם של בני העלייה לשמחתם של רבים
שיעור ממדורת ל"ג בעומר בישיבת בית אל
י"ז אייר תש"ע
גילוי הפנימיות על ידי בסומי בפוריא
שיעור לקראת פורים
י"א אדר התשע"ג
הכנה לחג מתן תורה
ג' סיוון התשע"ג
פיקוח נפש עתידי- הקל תחילה?
מתוך יום עיון בישיבת בית אורות
ל' חשוון תשע"ו
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
אנחנו בצד של החזקים!
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
מתנות בחינם
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
למה עובדים כל כך קשה לפני פסח?
איך עושים קידוש?
משמעות המילים והדיבור שלנו