בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

מסכת כתובות דף מ"ג

undefined

הרב אורי בריליאנט

כ"ו אדר התשע"ה
3 דק' קריאה 22 דק' האזנה



(מג. 6+ עד מד. 3+)


חלק א – בת הניזונת מן האחים – מעשה ידיה למי?


(אגב שהזכרנו במשנה שמעשה ידיה של הבת לאביה.


הקדמה:



  1. האב מאכיל את ביתו - במשנה בדף נב: נלמד שבכתובה הבעל מתחייב שלאחר מותו הבנות יזונו מהנכסים שהוריש עד שיתחתנו או יתבגרו.

  2. מעשה ידי הבת לאביה – ראינו במשנה, וראינו לזה מקור בדף מ: - וכי ימכור איש את בתו לאמה".

  3. מדאורייתא האחים לא יורשים את זכות האב במעשה ידיה – להלן בגמרא: "והתנחלתם אותם (דווקא עבדים, לא בנות) לבניכם אחריכם..."


והגמרא שם שואלת (מג. 7-) -
הרי יש ברייתא שפסוק זה מלמד לגבי כסף שהאב מרוויח מאונס ופיתוי וחבלות (חבלה כזו שהפחיתה מערכה בתור אמה עבריה).


בגמרא אין תשובה, אבל כנראה שהגמרא מבינה שגם כסף עבור מעשה ידיה נכלל בזה.


השאלה היא האם חז"ל תיקנו שכיון שהאחים מאכילים את הבת מהנכסים שירשו, האם כנגד ה מעשה ידיה לאחים?


צדדי הספק:
האם הם נכנסים לנעלי האב (כנגד זה שגם הם זנים אותה),
או שכיון שהם לא זנים אותה משלהם אלא מנכסי האב שמשועבדים לה – אז לא.


א. רב ששת – מעשה ידיה לבנים.


ראיה – מאלמנה.
גם האלמנה ניזונת מנכסי האב על פי תנאי הכתובה, ושם משנה מפורשת שמעשה ידיה לבנים.


קושיות:



  1. לגבי הרצון שיהיה לה הרבה כסף (הרווחה) – בת > אלמנה,
    כדי שיהיה לבת שידוך טוב, ולכן בבת מעשה ידיה לעצמה..

  2. רב יוסף, שתי גרסאות בקושייתו:

  3. משנתנו – מת האב לאחר שעבדה, האחים זוכים במעשה ידיה.
    משמע שדווקא עבודה שהיתה בחיי האב,
    אך מה שעבדה לאחר מכן – לעצמה.

  4. b."מעשה ידיה ומציאתה,אע"פ שלא גבתה (בחיי האב) – הרי הן של אחים".


[אמנם לגבי זלזול בכבודה (אם אין מספיק בנכסים וצריכים לחזר על הפתחים):
אלמנה > בת].


דחייה


שם מדובר שאינה ניזונת מהם (לא השאיר נכסים),
ןלכן מעשה ידיה לעצמה.


קשה – אם כן מה החידוש במשנה?
הרי ודאי שאם לא ניזונת אז מעשה ידיה שלה (אפילו כשהאב היה חי זה כך, כמו שלהבדיל גם בעבד עברי זה כך).


תשובה – נכון שגם בחיי האב מעשה ידיה לעצמה, אך העודף (מה שמרוויחה יותר ממזונותיה) לאב,
וחידוש המשנה שאצל האחים זה לא כך, והעודף גם אליה.


בכל מקרה, זה לא עונה על השאלה מה הדין כשכן ניזונת, האם מעשה ידיה לאחים?


וקשה מה הכוונה "גבייה" לגבי מציאה?
אלא הכוונה שמעשה ידיה כמציאתה,


ולכן לאחר מות האב, גם אם ניזונת מהאחים, כמו שמציאתה שלה גם מעשה ידיה שלה.
שמע מינה
.


(מג. 9-)


ב. דעות אחרות וההלכה:


מעשה ידיה לעצמהר"י-רב, ר' זירא-רב מתנה-רב, שמואל (="שקוד").


ולהלכה – מר בר אמימר כרב ששת (לאחים),


            רב אשי – כרב לעצמה.



(מג: במשנה)


חלק ב – מתי כתובה הולכת לאבא


אם התארסה והתגרשה – היא עדיין ברשות האב, והכתובה לאבא.


אם נישאה


ת"ק - יוצאת ברשות האב והכתובה לנערה.


ר"י – בנישואיה הראשונים – כתובתה לאביה, בנישואיה השניים – כתובתה שלה.[1]



                        טעם ר"י – רבה ורב יוסף, כיוון שהחיוב הראשוני היה לאב:



  1. 1.זה תלוי בשעת האירוסין, שאז הבעל התחייב בכתובה (אפילו שלא כתבו).


דחייה – מודה ר"י בהתארסה קטנה, ובגרה לפני הנישואין שהכתובה לה.



  1. 2.זה תלוי בשעת הנישואין, שאז כתבו את הכתובה.
    (ולכן אם בגרה לפני הנישואין אז כתובתה לה).


(מג: שליש תחתון)


חלק ג – ממתי גובה כתובתה?


מי שרק נתארסה ואז התאלמנה/התגרשה – גובה מנכסי הבעלה כבר מהאירוסין,


            ואפילו שזה "בעל פה", כיון שזה "מעשה בית דין", בכ"ז גובה (אחרונים).


אך אחרי שנישאה, וכתבו כתובה לפני הנישואין עם תאריך הנישואין:


            התוספת כתובה – ודאי רק מכתיבת הכתובה (נישואין).
            אך עיקר הכתובה (100/200) –
            אם לא היתה תוספת אחר כך, אז מהאירוסין,
            אך אם היתה תוספת,


רב אסינישואין, כי כיון שכתבו הכל שוב והוסיפו, זה בעצם כתובה חדשה, ומחלה על הכתובה הקודמת מהאירוסין.


                        רב הונאמהאירוסין, ולא מחלה.


קשה: הוציאה עליו שתי כתובות של 200 ו300 (תחילה כתב כתובה בסיסית, ואז כנראה שינה דעתו וכתב כתובה עם תוספת).
אם גובה של 200 – מהאירוסין
(כדלעיל, שאם אין תוספת אז מהאירוסין),
אם של 300 – מהנישואין.


ולפי רב הונא – הרי אמורה לגבות מתוך ה300: 100 מהאירוסין ו200 מהנישואין!


תשובה – שם מדובר שהבעל כביכול התנה עמה שתמחל,
שהרי למה לא גובה את כל ה500? אלא שהבעל התכוון שאם תגבה את ה300 תמחל על ה200,
ממילא התכוון גם שבתוך ה300 – היא מוחלת על ה200 (העיקר) שהיו מהכתובה וגובה את כל ה300 מהנישואין.


אך במקרה רגיל של כתובה אחת שיש בה עיקר ותוספת, לא מוחלת על הזמן של העיקר מהאירוסין.


                        (דילוג מד. 3+ עד שליש תחתון)


ולהלכה:
חכמים וההלכה – הכל מהנישואין.
ר"י-שמואל – כרב הונא (העיקר מהאירוסין).


 




[1] המשנה עוסקת בנערה שהתארסה/נישאה פעמיים. לת"ק אין הבדל בין הפעם הראשונה והשנייה, וכנראה שזה רק הוזכר בגלל שיטת ר"י, שלדעתו יש הבדל.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il