ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש רשב"י

התלמיד שהפך למאור האומה

370
לחץ להקדשת שיעור זה
הבא לציונו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי במירון, מבחין מיד שעל שער הציון מתנוססת כתובת מיוחדת ובה הפסוק – 'כי לא תשכח מפי זרעו'. האותיות האחרונות של כל מילה בפסוק מודגשות, וכך נוצרת המילה 'יוחאי', הרומזת על כך שבזכות רבי שמעון מזרעו של 'יוחאי', לא תשכח התורה לעד מלב זרע ישראל.
כתובת זו רומזת לדברי הגמרא (שבת קלח:), המספרת שכשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, אמרו – "עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר... ומצפון עד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו... עתידה אישה שתיטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין".
ועל דברי רבותינו אלה, מגיב שם רבי שמעון בן יוחאי ואומר "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: כי לא תשכח מפי זרעו... אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו', שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". ועל כך כתבו גדולי הדורות, שרשב"י הוא זה שאומר שהתורה לא תשכח, כי בזכותו התורה לא תשכח. מפעל חייו בו גילה וכתב את תורת הנסתר ישמר לעד את התורה בלב האומה.
עיון בגמרא נוספת ישפוך אולי אור על המאורע המכונן שקרה בתחילת צמיחתו של רבי שמעון, מאורע שגרם לו לבחור בדרכו המיוחדת, הדרך שתשמר את התורה גם בדורות הקץ.
הגמרא (ברכות כז-כח) מספרת מעשה בתלמיד אחד, שבא לפני רבי יהושע, ושאלו – תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו – רשות! אחר כך הלך התלמיד לרבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, ושאלו את אותה שאלה, אמר לו – חובה! סיפר התלמיד לרבן גמליאל, שרבי יהושע חולק עליו וסובר רשות. (דרך אגב, מי ששואל את אותה שאלה הלכתית לשני חכמים שונים, זה נושא הלכתי מורכב, ובוודאי חייב ליידע את השני שכבר שאל את הראשון, כפי שנהג כאן התלמיד – עיין מסכת ע"ז ז. תוד"ה 'הנשאל').
לאחר מכן, התכנסו כל החכמים בבית המדרש, והתעוררה שאלה הלכתית זו בבית המדרש, ורבן גמליאל העמיד את רבי יהושע בזמן דרשתו. התמרמרו שאר הנוכחים על הדרך הקשה בה נהג רבן גמליאל ברבי יהושע, הפסיקו את הדרשה באמצע, הדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה.
רבן גמליאל חש בטעותו, והולך לפייס את רבי יהושע. בביקורו זה הוא מגלה שרבי יהושע מתפרנס מעבודתו כפחמי. ועל כך אומר רבי יהושע לרבן גמליאל – "אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים".
ביקש רבן גמליאל מחילה מרבי יהושע, ומחל לו רבי יהושע. ובעקבות הפיוס, שבו ומינו את רבן גמליאל כנשיא המרכזי, אך השאירו חלק מהתפקיד בידי רבי אלעזר בן עזריה.
ומסיימת הגמרא – "ואותו תלמיד, רבי שמעון בר יוחאי היה". סיום זה תמוה הוא. מדוע לא פתחה הסוגיא מראש וציינה שמדובר במעשה ברבי שמעון בר יוחאי?
נראה, שיש כאן אמירה מאד משמעותית על צמיחת דרכו המיוחדת של רשב"י. באותו שלב הוא היה עדיין תלמיד, אך מתוך אותו מעשה למד צמח ועוצב, עד שבסוף הסיפור הוא הופך לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.
המעשה פותח בשאלה – תפילת ערבית, רשות או חובה. תפילת ערבית מתפללים בלילה, ואף עם ישראל עומד באותו הפרק בראשיתו של לילה ארוך, ליל הגלות המרה. תפילה היא הדרך בה אנו מתחברים לה'. נשאלת השאלה – כיצד נתחבר לה' בגלות?
רבי יהושע אומר בדרך של רשות. עלינו לחפש את המקום הנפשי שבו הכיסופים לה' ינבעו ממעמקי ליבנו פנימה, מתוך בחירה חופשית ולא מתוך הכרח. לעומתו רבן גמליאל מבכר את דרך החובה. בימי הגלות נשמר את הקשר לה' דווקא מתוך הצו החיצוני, ההכרח. ואכן, במהלך הגלות עם ישראל בחר פעמים רבות בדרך – ההכרח, החובה ההלכתית. בתפילה, אנו מתפללים לא רק כשליבנו מתעורר לתפילה, אלא בעיתים ובנוסח הקבוע לתפילה.
הדור שאירע בו מעשה זה, היה הדור הראשון לאחר חורבן המקדש. סכנת התפוררות גדולה איימה על העם, ורבן גמליאל כנשיא העם עשה הכול כדי לאחד את העם. רבן גמליאל חשש שמחלוקות כאלה יפוררו את העם, ולכן נהג בתקיפות כנגד רבי יהושע. (ואכן, יש מקומות אחרים שרבן גמליאל נהג כך כנגד רבי יהושע, כדוגמת מחלוקתם על קידוש החודש שנגעה בקביעת היום בו יחול יום הכיפורים, וחז"ל תמכו בדרכו של רבן גמליאל, ש'חתך' את העניין בתקיפות, מפני שהיה חשש לאחדות העם).
אולם, אחדות לא יכולה להיות מושת רק בדרך חיצונית של הכרח. המנהיג צריך להיות קשוב לכל הגוונים של העם, ולהצריך לאחד את כולם מתוך חשק הלב הפנימי. רבן גמליאל שלא ידע בצערם של תלמידי החכמים כולם, לא הצליח להכיל ולאחד את כולם. דרכו זו הובילה להדחתו, ולהתפוררות עד כדי כך שנוצרו שני נשיאים.
בהמשך, רבן גמליאל שכל כוונתו הייתה בענווה לשם שמיים, מבקש מחילה, ושוב נוצרת אחדות מסוימת. אך אחדות זו לא מספיקה.
התלמיד הגדול, שעמד במוקד האירוע, חש במעמקי לבבו, שבדרך זו עתידה תורה שתשתכח מישראל. הוא מחפש את הדרך שתשמר ותאחד את העם גם בדורות הקץ, ותוציא את העם מהתפוררות הגלות. הדרך היא – גילוי תורת הסוד.
כולנו יודעים, שהוויכוחים קיימים רק כשהעניינים יורדים לעולם המעשי יותר, כי אז יורדים לפרטים, לעומת זאת השורש הרוחני הוא מאוחד. אמר רשב"י – בזכות שנהיה מחוברים לתורת הסוד הפנימית, נתאחד כולנו, התורה תשתמר, ונצא מהגלות המרה. במהרה בימינו אמן!
עוד בנושא רשב"י
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il