ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וּמַה שֶּׁנִּרְאֶה לִי בָזֶה הוּא, שֶׁעִם* שֶׁזֶּה-הַתּוֹעֶלֶת הָיָה מַגִּיעַ מִלְּשׁוֹן "אֶעֱשֶׂה אָדָם" — כָּתַב "נַעֲשֶׂה", כְּדֵי שֶׁיּוּבַן מִמֶּנּוּ גַם-כֵּן עִנְיָן אַחֵר, יוֹתֵר עָמֹק, וְהֶכְרֵחִי שֶׁיִּכָּתֵב. וְהוּא — כִּי לְפִי שֶׁמְּצִיאוּת הָעֶלְיוֹנִים*, שֶׁהֵם קַיָּמִים-בָּאִישׁ*, יוֹרֶה הֱיוֹתָם נִמְצָאִים מִנִּמְצָא* שֶׁיֶּשׁ-לוֹ כֹחַ וִיכֹלֶת לְהַשְׁאִיר* הָאִישִׁים, כְּמוֹ שֶׁאֵלּוּ קַיָּמִים תָּמִיד בָּאִישׁ; וּמְצִיאוּת הַתַּחְתּוֹנִים יוֹרֶה שֶׁהֵם נִמְצָאִים מִנִּמְצָא שֶׁיֶּשׁ לוֹ כֹחַ לִשְׁמֹר הַמִּינִים בִּלְבַד וְלֹא הָאִישִׁים; וְזֶה מִמַּה שֶּׁיָּבִיא לִטְעוֹת וְלַחְשֹׁב שֶׁהֵם שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁחָשַׁב אֱלִישָׁע-אַחֵר*, כְּמוֹ שֶׁנִּזְכַּר בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה [טו.] — לְכָךְ אָמַר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" — כְּאִלּוּ שְׁנֵי הַכֹּחוֹת שֶׁהִמְצִיאוּ הַנִּמְצָאִים הַמִּתְחַלְּפִים*, שֶׁהֵם: הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, אוֹמְרִים: "נַעֲשֶׂה אָדָם", רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁהֵם מַסְכִּימִים לַעֲשׂוֹת יְצִירָה אַחַת, שֶׁהוּא אָדָם, שֶׁיִּתְאַחֲדוּ בוֹ שְׁנֵי הַכֹּחוֹת: הַכֹּחַ הַכְּלָלִי, הַנּוֹתֵן קִיּוּם-בַּמִּין, וְהַכֹּחַ הַפְּרָטִי, הַנּוֹתֵן קִיּוּם-בָּאִישׁ. וּמִזֶּה-הַנִּמְצָא הָאֶחָד* יוּבַן שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, כֻּלָּם הֵם מֻשְׁפָּעִים מִנִּמְצָא אֶחָד, שֶׁהוּא בַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם. וְלָזֶה אָמַר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם", רָצָה לוֹמַר: אֱלֹהִים — שֶׁהוּא בַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם, הַכְּלָלִי וְהַפְּרָטִי — הִסְכִּים בִּשְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת אֶת הָאָדָם שֶׁיִּתְחַבְּרוּ בוֹ שְׁנֵי הָעִנְיָנִים: הַקִּיּוּם הַכְּלָלִי וְהַקִּיּוּם הָאִישִׁי; הַכְּלָלִי — מִצַּד-הַחֹמֶר, וְהָאִישִׁי — מִצַּד-הַנָּפֶשׁ. וְזֶה יוֹרֶה עַל נִמְצָא אֶחָד שֶׁכָּל הַכֹּחוֹת מִתְאַחֲדִים בּוֹ אַחְדוּת גְּמוּרָה, וְשֶׁהַפּוֹעֵל הַדְּבָרִים הַקַּיָּמִים-בָּאִישׁ וְהַקַּיָּמִים-בַּמִּין הוּא אֶחָד.
הידיעה הפרטית באדם
וְיוּבַן מִזֶּה, גַם-כֵּן, שֶׁיְּדִיעַת ה' מַקֶּפֶת בַּדְּבָרִים הָאִישִׁיִּים וּבַדְּבָרִים הַכְּלָלִיִּים. וּלְהוֹרוֹת עַל-זֶה תִּמְצָא כִּי כְשֶׁהקב"ה נִגְלֶה עַל הַצַּדִּיקִים, מַזְכִּיר שְׁמָם שְׁתֵּי פְעָמִים: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם" [בראשית כב, יא]; "יַעֲקֹב יַעֲקֹב" [שם מו, ב]; "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" [שמות ג, ד]; "שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל" [ש"א ג, י] — לוֹמַר, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֶת הַפְּרָטִי מִצַּד-הַפְּרָטִיּוּת שֶׁבּוֹ. וְכֵן אָמַר ה' לִבְנֵי נֹחַ [בראשית ט, ו]: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" — לִרְמֹז עַל שֶׁהַיְדִיעָה הַפְּרָטִית* דְּבֵקָה בָאָדָם; שֶׁאִם לֹא הָיָה בוֹ אֶלָּא יְדִיעָה כְלָלִית, כְּמוֹ שֶׁהִיא בִשְׁאָר בַּעֲלֵי-חַיִּים: לִשְׁמֹר הַמִּין בִּלְבַד — מַה טַּעַם שֶׁיֵּהָרֵג הָרוֹצֵחַ לְפִי שֶׁבְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם? וְכִי הַהוֹרֵג אָדָם אֶחָד הוּא הוֹרֵג כָּל הַמִּין? אֲבָל יֹאמַר: כִּי לְפִי שֶׁנַּעֲשָׂה אָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, הִנֵּה הוּא קַיָּם-בָּאִישׁ, וְהַהוֹרְגוֹ רָאוּי לְעֹנֶשׁ, אַחַר שֶׁהַיְדִיעָה הָאֱלֹהִית הַפְּרָטִית דְּבֵקָה בוֹ* מִצַּד-הַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי אֲשֶׁר בּוֹ, כָּעֶלְיוֹנִים אֲשֶׁר הֵם קַיָּמִים-בָּאִישׁ וְהַיְדִיעָה הַפְּרָטִית דְּבֵקָה בָהֶם מִצַּד-הַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי שֶׁבָּהֶם, וְעַל כֵּן הָיָה הָאָדָם רָאוּי לַשָּׂכָר-וְלָעֹנֶשׁ הַפְּרָטִי הַמְיֻעָד בַּתּוֹרָה.
____________________________________
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
35 - מאמר ראשון פרק י"א חלק ה'
36 - מאמר ראשון פרק י"א חלק ו'
37 - מאמר ראשון פרק י"א חלק ז'
טען עוד
ביאורים
אתמול למדנו על הבעייתיות שבפסוק "נעשה אדם". על פי פשוטו של הפסוק ניתן לפרש שלעולם ישנם שני בוראים, והם כביכול יצרו את האדם יחד. הבורא הראשון יצר את הנבראים שמתקיימים לנצח, כמלאכים וכנשמות, והבורא השני ברא את היצורים המתכלים, כנבראים בעולם הטבע: בעלי החיים, הצמחים והדברים הדוממים. בבריאת העולם התייעצו ה"בוראים" זה עם זה ויצרו את האדם. רבי יוסף אלבו דוחה אפשרות זו וכותב שהפסוק השתמש בביטוי "נעשה" בשביל לבטא רעיון נשגב. אמנם, אכן קיימים שני צדדים – הרוחני והטבעי, אך מקורם אחד הוא – ריבונו של עולם. על מנת להדגיש את עיקרון האחדות בצורה ברורה היה צורך ליצור מעין 'הסכמה' בין שני הכוחות השונים שקיימים באדם. מסיבה זו נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם..." השימוש בלשון 'נעשה' מדגישה את נקודת ההסכמה בין שני היסודות – הרוחני והטבעי-גופני. אלוהים הוא המקור שגורם לשני היסודות להתאחד ולהוות חטיבה אורגנית אחת. בכך מתורץ הפסוק, ומתחדדת בלעדיותו של ריבונו של עולם על כלל הבריאה ויכולתו לרדת לפרטי הפרטים שבה, הן בחלק הרוחני (שבו, כפי שלמדנו, קיימת השגחה פרטית), והן בחלק הטבעי (שבו קיימת השגחה כללית). את העיקרון הזה מוכיח רבי יוסף אלבו משני יסודות המופיעים במקרא: א. הזכרת הצדיקים בשמם פעמיים; מעבר להתייחסות הכללית מודגשת בכך ומובלטת גם התייחסות פרטית המבטאת את מעלתם הרוחנית האישית. ב. איסור הרצח ועונש המוות לעובר עליו. העונש החמור לרוצח הינו ביטוי לכך שבאדם קיים ערך פרטי-אישי ולא רק כללי. קיים ערך בכל אדם, ולא רק בקיומו של המין האנושי באופן כללי.
הרחבות
• חומרת איסור רציחה
מַה טַּעַם שֶׁיֵּהָרֵג הָרוֹצֵחַ. את לשון התורה "כי בצלם אלוהים עשה האדם" כנימוק לחומרת איסור רציחה, הסביר הרד"ק : "כי הוא נכבד מכל הנבראים השפלים עד שהאל בראו בצלמו בשכל שנתן בו, לפיכך יש לשאר הנבראים שיראו ממנו, וגם איש את אחיו שלא ישחית גופו וצלמו, כי אם יהרגהו הנה השחית מעשה האל, הנכבד שבשפלים, והוא עשה אותו בצלמו והוא השחיתו" [בראשית ט, ו]. כלומר לאדם ישנה מעלה עליונה, בכך שהוא בעל שכל שבו הוא דומה לבורא, ולכן צריך להיזהר מאוד שלא להשחיתו.
הרב אביגדור נבנצל מבאר צד נוסף בפסוק: "פעולת הרצח פגעה אנושות באדם אחר – בעצמו. "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" – את הרוצח, אלוהים עשה אותך בצלמו ואתה השחת והשפלת עד עפר את צלם האלוהים שבקרבך. על המעשה הנורא של הרס שגרירות האלוהים שבקרבך – יוכל רק צער המוות לכפר" [שיחות לספר במדבר, עמ' ק]. במעשה מתועב כרצח, מלבד הנרצח נפגע גם הרוצח, בכך שהשחית במעשיו את המדרגה הרוחנית שבה נברא, את צלם האלוהים שבו.
לעילוי נשמת אלי אקוקה בן מזל וחביב ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים בין סדר חברתי לתיקון עולם
אסור לפגוע בערבים או ברכושם כדי להרתיעם מלפגוע ביהודים או כדי לגרשם | אסור לשום אדם לעבור על החוק ולעשות דין לעצמו | כשהוא עושה זאת במסגרת מלחמה, חומרת מעשיו גדולה יותר | כתחליף לתרומות ולמעשרות ולמתנות העניים הורו חכמים להפריש מעשר מרווחי כל הפרנסות - כדי להחזיק את מלמדי התורה ולסייע בפרנסת העניים | הרוצה לקיים את המצווה במידה טובה, צריך להפריש חומש מרווחיו | העיסוק בחוכמות העולם אינו נחשב ביטול תורה, מפני שחוכמת הבורא מתגלה בבריאה על כל מרכיביה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ראה
מה הטעם שהכהן הגדול היה צריך לגור בירושלים גם בלילה , ואינו יכול לגור מחוץ לירושלים. מה מיוחד במצוות הצדקה אחת מתרי"ג מצוות שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר - הלא באמת בתורה כתיב תְּעַשֵּׂר בשין שמאלית, ואם כן איך למדו חז"ל מזה 'בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר', שהוא בשין ימנית. מה הטעם שהציפורים של המצורע שנטהר - כשהיא שחוטה נאסרה והמשולחת שהיא חיה מותרת.
ראה פרשת ראה – תזיז את עצמך
העליה לרגל לחגוג בירושלים מלמדת אותנו שעם כל אי הנוחות המטלטלת אנו צריכים לשמוח בהזדמנות שניתנה לנו לתקן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
