בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ה אב התשס"ה

מאמר ראשון פרק ט"ו חלק ב'

undefined

בשביל הנשמה

כ"ה אב התשס"ה
5 דק' קריאה
שלושה שורשי "תורה מן השמים"
וְהַשָּׁרָשִׁים הַנִּתְלִים בָּעִקָּר הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא "תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", וְהַמִּסְתָּעֲפִים מִמֶּנּוּ, הֵם שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֵם: יְדִיעַת ה'; וְהַנְּבוּאָה; וּשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ. וְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה, גַּם-כֵּן, מְבֹאָר מֵעִנְיָנָם הֱיוֹתָם מִתְחַיְּבִים לְעִקַּר* "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם". וְזֶה, כִּי אִם אֵין ה' יוֹדֵעַ הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת, לֹא תִהְיֶה-שָׁם נְבוּאָה מֵאִתּוֹ וְלֹא תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם. וְאַף אִם יִהְיֶה יוֹדֵעַ הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת*, אֵינֶנּוּ מְחֻיָּב שֶׁתַּגִּיעַ תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם אִם אֵין-שָׁם נְבוּאָה וּמַדָּע* מַגִּיעַ מֵה' לָאָדָם. וְאַף אִם תִּהְיֶה-שָׁם נְבוּאָה — לְהוֹדִיעַ הָעֲתִידוֹת אוֹ לְצַוּוֹת אֶת הָאָדָם צִוּוּיִים פְּרָטִיִּים שֶׁיַּעֲשֶׂה הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ אַחֲרָיו, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה לְאַבְרָהָם מִצְוַת הַמִּילָה — לֹא יִתְחַיְּבוּ הָאֲנָשִׁים לְהִשָּׁמַע אֵלָיו אִם לֹא יִתְאַמֵּת הֱיוֹתוֹ שְׁלִיחַ הָאֵל לְצַוּוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים צִוּוּיִים אֱלֹהִיִּים. וְלָזֶה הָיָה הִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ עִקָּר כּוֹלֵל לְכָל הַדָּתוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת. כִּי כְשֶׁיִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ — הֵן שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלִיחַ גָּדוֹל בְּמַדְרֵגָה יוֹתֵר מְאֹד, הֵן שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְאוֹתָהּ מַדְרֵגָה — יִהְיֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּתֵן עַל-יָדָיו סִדּוּר אֱלֹהִי כּוֹלֵל וּמַסְפִּיק לְהַגִּיעַ* הָאֲנָשִׁים אֶל הַהַצְלָחָה הַנִּצְחִית. וְזֶהוּ עִנְיַן "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם".

נבואת משה אינה עיקר
וְלָזֶה לֹא מָנִינוּ נְבוּאַת מֹשֶׁה בִּכְלָל הָעִקָּרִים וְלֹא בַשָּׁרָשִׁים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה הָרַמְבַּ"ם זַ"ל. כִּי אֵין רָאוּי לִמְנוֹת עִקָּר אֶלָּא מַה שֶּׁלֹּא יְדֻמֶּה תוֹרָה אֱלֹהִית זוּלָתוֹ, וְלֹא שֹׁרֶשׁ אֶלָּא הַמִּתְחַיֵּב לָעִקָּר בְּהֶכְרֵחַ. וְזֶה אֵינוֹ מִתְחַיֵּב לִשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ בְּהֶכְרֵחַ, אֲבָל הוּא עָנָף נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ. וְאִם הָיָה שֶׁיִּמָּנֶה, הִנֵּה הוּא עִקָּר פְּרָטִי לְתוֹרַת מֹשֶׁה. אֲבָל לְפִי שֶׁהִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ הַמְיֻחָד בְּכָל דָּת וָדָת עִקָּר פְּרָטִי אֵלֶיהָ, וּכְפִי חֹזֶק הִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ תִּהְיֶה חֹזֶק הַהַאֲמָנָה בַּדָּת הַהִיא — לֹא רָאִינוּ לִמְנוֹת נְבוּאַת מֹשֶׁה עִקָּר פְּרָטִי לְתוֹרַת מֹשֶׁה, כִּי אַחַר הִתְאַמֵּת שְׁלִיחוּתוֹ אֵין צָרִיךְ לְאַמֵּת מַדְרֵגַת נְבוּאָתוֹ. וְאָמְנָם אֵיךְ יִהְיֶה הִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל בּוֹ שׁוּם-סָפֵק, זֶה מִמַּה שֶּׁיִּתְבָּאֵר בְּמַה שֶּׁיָּבוֹא [פי"ח] בְּעֶזְרַת ה'. וְאוּלָם לָמָּה מָנִינוּ "תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם" עִקָּר, וְהַנְּבוּאָה שֹׁרֶשׁ נִמְשָׁךְ אֵלֶיהָ — זֶה יִתְבָּאֵר בַּמַּאֲמָר הַשְּׁלִישִׁי [פי"ב] בְּעֶזְרַת ה'.

שורש "השכר והעונש"
וְהָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ", הִנֵּה הַשֹׁרֶשׁ הַקּוֹדֵם לוֹ וְהַמִּתְחַיֵּב אֵלָיו בְּהֶכְרֵחַ הוּא הַהַשְׁגָּחָה. וְזֶה, כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁכְּבָר קָדַם לָנוּ שֹׁרֶשׁ הַיְדִיעָה וְשֶׁהָאֵל יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְנֵי-הָאָדָם וּמְסַדֵּר עִנְיָנֵיהֶם, בְּ"תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", בְּאֹפֶן שֶׁיִּתְקַיֵּם קִבּוּצָם וִיתֻקַּן חִיּוּתָם — כְּבָר הָיָה אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי, לִהְיוֹת הָאָדָם פָּחוּת וְנִבְזֶה בְּעֵינֵי ה', יִהְיֶה הַפְּרָט מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב* וּבִלְתִּי-נִגְמָל* עַל מַעֲשָׂיו הַפְּרָטִיִּים אֲשֶׁר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ אֶלָּא מִצַּד-הֱיוֹתוֹ חֵלֶק מִן הַכְּלָל, לֹא בִבְחִינַת הַפְּרָט מִצַּד-עַצְמוֹ. וְלָזֶה שַׂמְנוּ הַהַשְׁגָּחָה שֹׁרֶשׁ קוֹדֵם לַשָּׂכָר וְלָעֹנֶשׁ — לְהָעִיר שֶׁהַהַשְׁגָּחָה הָאֱלֹהִית הִיא עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט: לָתֵת לוֹ עֹנֶשׁ וְשָׂכָר אַף עַל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם בֵּינוֹ לְבֵין ה', כְּמוֹ שֶׁלֹּא שָׁעָה* אֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ; וְכָל-שֶׁכֵּן עַל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּמַאֲמַר הַנָּבִיא [ירמיהו לב, יט]: "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר-עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל-כָּל-דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו".

שני מיני השכר והעונש
וְ"הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ" — שְׁנֵי מִינִים: אִם גּוּפִי*, וְאִם נַפְשִׁי*; וְעִקַּר "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ" יִכְלֹל שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. אֲבָל לֹא רָאִינוּ לִמְנוֹת הַגּוּפִי שֹׁרֶשׁ בִּפְנֵי-עַצְמוֹ וְהַנַּפְשִׁי שֹׁרֶשׁ בִּפְנֵי-עַצְמוֹ; כִּי הַגּוּפִי, אֵין רָאוּי לִמְנוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ בִּפְנֵי-עַצְמוֹ, לְפִי דַעְתִּי, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מֵרז"ל שֶׁאָמְרוּ [קידושין לט:]: שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֶכָּא*. וְלָזֶה שַׂמְנוּ "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ" עִקָּר אֶחָד בִּכְלָל, לִכְלֹל שְׁנֵי מִינֵי הַשָּׂכָר: אִם הַנַּפְשִׁי — לַחוֹשְׁבִים שֶׁעִקַּר הַשָּׂכָר הוּא לַנֶּפֶשׁ וְלֹא לַגּוּף; וְלָאוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ שָׂכָר נַפְשִׁי וְגוּפִי — יִכְלֹל שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד.
____________________________________
לְעִקַּר – מעיקר. הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת – הברואים הגשמיים. וּמַדָּע – ידיעות וחכמות. וּמַסְפִּיק לְהַגִּיעַ – ביכולתו להביא. מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב – מרוחק ולא מושגח. וּבִלְתִּי-נִגְמָל – לא מקבל גמול. שָׁעָה – קיבל. גּוּפִי – שכר גשמי לגוף. נַפְשִׁי – שכר רוחני לנפש. בְּהַאי עָלְמָא לֶכָּא – בזה העולם אינו.


ביאורים
העיקר השני לפי רבי יוסף אלבו הוא 'תורה מן השמים'. מיסודות אמונתנו הוא להאמין שהקב"ה מצווה את בני האדם וקובע מה מותר לעשות ומה אסור, והוא נתן לנו את התורה.
השורשים הנובעים מזה הם:
א. ידיעת ה' : היו פילוסופים שטענו שאמנם הקב"ה ברא את העולם, אך לא באופן ישיר, אלא כתוצאה מקיומו של הבורא נברא גם העולם בלא כוונה ותכלית. אמונתנו בידיעת ה' היא שהקב"ה מכיר אותנו ויודע את הקורות אותנו ופורש כנפו על כל אחד מאיתנו. הוא ברא אותנו בכוונת מכוון ויש תכלית בבריאת העולם. כיוון שכך, הוא נותן נבואה לנביאים ואומר להם מה רצונו מאיתנו.
ב. נבואה : אם אין אמונה באפשרות שה' נותן נבואה, אין הקב"ה מתקשר עם בני אדם. במקרה זה לא יכולה להינתן לנו תורה. אמונתנו בנתינת התורה מחייבת את זה שהקב"ה מנבא את הנביאים.
ג. הוכחה שהנביא הוא נביא אמת – כדי להיחשב נביא, שיוריד לעולם תורה מחייבת, צריך שיוכח לעולם שהנביא הוא נביא אמת. לולא שורש זה, יוכל כל אחד לומר שה' דיבר אליו וציווה עליו כך וכך.
רבי יוסף אלבו מסביר שהוא לא מנה את נבואת משה כאחד מעיקרי האמונה אף על פי שהרמב"ם עשה זאת. דרכו היא למנות את העיקרים שבלעדיהם לא תיתכן דת אלוהית, דת שהגיעה מאלוהים ולא מבני אדם. העיקרים לכך שהיהדות היא הדת האמיתית הם רק ענפים משורשים אלה, ועל כן הם אינם נמנים בעיקרי האמונה של רבי יוסף אלבו.
העיקר השלישי הוא שכר ועונש. כיוון שיש תורה מן השמים, יש לזה משמעות גם לגבי התכלית העתידית שלנו. המקיים את התורה מקבל שכר מאת ה', והעובר עליה נענש. אם לא כן, אין משמעות לציוויי התורה. החידוש בעיקר זה הוא שהקב"ה לא רק מכוון את העולם באופן כללי, אלא גומל לכל פרט ופרט כפי מאמציו ועבודתו.
השורש שנובע מעיקר זה הוא ההשגחה . הקב"ה משגיח על העולם ועל ידי כך הוא מעניש את מי שעובר על דבריו ונותן שכר טוב לשומרי מצוותיו. שורש זה אינו תוצאה של העיקר 'שכר ועונש', אלא להפך – הוא היסוד שעליו בנויה האמונה בשכר ועונש. לולא האמונה בהשגחה לא ניתן להאמין בשכר ועונש.

הרחבות
• העולם הבא
אִם הַנַּפְשִׁי — לַחוֹשְׁבִים שֶׁעִקַּר הַשָּׂכָר הוּא לַנֶּפֶשׁ וְלֹא לַגּוּף; וְלָאוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ שָׂכָר נַפְשִׁי וְגוּפִי — יִכְלֹל שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. מצאנו בדברי הראשונים שתי שיטות בהבנת העולם הבא והגמול בזמן תחיית המתים. בהמשך הספר מציג רבי יוסף אלבו את שתיהן [עיקרים ד, ל]: "בשכר הרוחני שאמרנו שיגיע לאדם אחר המוות נחלקו בו חכמי ישראל האחרונים לשתי דעות: הדעת האחד הוא דעת מי שיאמין שאף אם יש לצדיקים הגמורים בעולם הזה שכר טוב כפי מעשיהם כמו שהיה לאבות, מכל מקום עיקר השכר הוא רוחני ולנפש בלבד בעולם הבא , רצה לומר העולם שהוא בא לאדם אחר המוות מייד, כשתיפרד הנפש מן הגוף ויאמין עם זה שעם היות עיקר השכר הזה לנפש בלבד, עוד יש שכר אחר גשמי בעולם הזה לימות המשיח, וזה בתחיית המתים שיחיו אז הצדיקים הגמורים... אבל מכל מקום ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרן, ויזכו אז הנשמות ההן במה שהשיגו בחייהן השניים ההן להתענג במדרגה יותר גדולה בעולם הבא ממה שהיו בה קודם התחייה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל [איגרת תחיית המתים]". לשיטה זו, עיקר קבלת השכר הוא בעולם הבא – דהיינו לאחר מיתת האדם, והשכר הוא לנפש ולא לגוף. בימות המשיח יחיו הצדיקים לזמן מסוים וימותו ונפשם תחזור למקורה לעולם הבא. " והדעת השני הוא דעת מי שיאמין כי עם היות שיש לצדיקים גמורים שכר גשמי בעולם הזה... ראוי שישולם בעולם הבא שכר אל הגוף עם הנפש ביחד , וזה יהיה אחר תחיית המתים ... זהו דעת הרמב"ן ז"ל ודעת הרמ"ה ז"ל ". לשיטה זו, העולם הבא הוא הזמן שלאחר תחיית המתים והשכר בו הוא לגוף ולנפש יחדיו. עד אותו הזמן תמצא הנפש בגן עדן.

לזרע של קימא והצלחה עבור יוחנן אוריאל בן לאה מרלן ורבקה ג'ואן בת ג'וסלין שמחה הי"ו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il