ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מאמר ראשון פרק כ"ד חלק ג'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה ספר העיקרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"ט אלול התשע"ה

מאמר ראשון פרק כ"ד חלק ג'

י"ט אלול התשע"ה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

כוונת הרמב"ם ברמזיו על הדתות
וְאָמְנָם אָמַר כִּי מִבְּחִינַת הַתּוֹרָה מִצַּד-עַצְמָהּ כְּשֶׁתְּכַוֵּן לָתֵת "דֵּעוֹת אֲמִתִּיוֹת בְּהש"י" וכו' — לִרְמֹז אֶל הַדָּת הַמְיַחֶסֶת לָאֵל, יִתְבָּרַךְ, הַגַּשְׁמוּת וְהַשִּׁלּוּשׁ. וְאָמַר גַּם-כֵּן בְּחִינַת מִדּוֹת מַנִּיחַ הַדָּת עַל-הַדֶּרֶךְ הַהוּא — לִרְמֹז אֶל הָאִישׁ הַמִּתְפָּאֵר בַּנְּבוּאָה לַיִּשְׁמְעֵאלִים, שֶׁהָיָה שָׁטוּף מְאֹד בַּתַּעֲנוּגִים הַגּוּפִיִּים וּבַמִּשְׁגָּל, לְפִי מַה שֶּׁכָּתוּב אֵצֶל הַיִּשְׁמְעֵאלִים מִסִּפּוּרָיו. אֲבָל אֵין זֶה מַסְפִּיק לְהַבְחִין הַדָּת הַמֻּנַּחַת מֵהֶחָכָם הַמַּנִּיחַ שָׁרָשִׁים אֲמִתִּיִּים, כְּמוֹ שֶׁרְאוּיִים אֶל הַדָּת הָאֱלֹהִית, וְהוּא בְעַצְמוֹ בַּעַל הַנְהָגָה טוֹבָה — בַּמֶּה יִוָּדַע אִם הַדָּת הַהִיא אֱלֹהִית בֶּאֱמֶת, אוֹ אֱנוֹשִׁית וּמִתְדַּמָּה בֵּאלֹהִית?

בחינת הדת היא הסרת עוול והסכמה עם העיקרים
וְעַל-כֵּן אֲנִי אוֹמֵר כִּי בְחִינַת הַדָּת תִּהְיֶה מֵהַשְּׁנֵי-צְדָדִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב זַ"ל, עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁאֲבָאֵר. וְזֶה, שֶׁיִּבָּחֲנוּ תְחִלָּה עִקָּרֵי הַדָּת הַהִיא אִם הֵם מַסְכִּימִים לְעִקָּרֵי הַדָּת הָאֱלֹהִית שֶׁכָּתַבְנוּ, וְיִבָּחֲנוּ הַשָּׁרָשִׁים הַמִּסְתָּעֲפִים מֵהֶם, עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק חֲמִשָּׁה-עָשָׂר מִזֶּה-הַמַּאֲמָר. וְאִם תִּמָּצֵא הַדָּת הַהִיא מַסְכֶּמֶת אוֹ בִלְתִּי-חוֹלֶקֶת עַל הָעִקָּרִים וְהַשָּׁרָשִׁים הָהֵם, וְעִם-זֶה תִּשְׁתַּדֵּל לְהָסִיר הָעָוֶל מִבֵּין אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה וּלְהַעֲמִידָם עַל דֵעוֹת אֲמִתִּיּוֹת, רְחוֹקוֹת מִן הַדִּמְיוֹנִיּוֹת הַנִּמְצָאוֹת לְנָשִׁים וּלְעַמֵּי-הָאָרֶץ, וּתְעוֹרֵר אוֹתָם עַל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱנוֹשִׁי — הִנֵּה, זֶה אוֹת הֱיוֹתָהּ אֱלֹהִית.

כלל גדול בתורה
וְכַיּוֹצֵא-בָזֶה אָמְרוּ רז"ל בְּ"תוֹרַת כֹּהֲנִים" [על ויקרא יט, יח]: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" [שם] — רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה; בֶּן-עַזַּאי אוֹמֵר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם" [בראשית ה, א] — זֶה כְּלָל גָּדוֹל מִזֶּה. הִנֵּה בֵּאֲרוּ בָזֶה שֶׁהַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית רָאוּי שֶׁתִּכְלֹל שְׁנֵי אֵלּוּ-הָעִנְיָנִים: אִם הֲסָרַת הָעָוֶל וְהֶחָמָס מִבֵּין אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה, הַנִּרְמָז בִּ"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"; וְאִם הֶעָרַת הָאֲנָשִׁים אֶל הַדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַשְּׁלֵמוּת הָאֱנוֹשִׁי, הַנִּרְמָז בַּפָּסוּק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם", שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", שֶׁבֵּאֵר שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם צוּרָה אֱנוֹשִׁית — הִיא בִדְמוּת אֱלֹהִים; וְעַל-כֵּן רָאוּי שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יְבַזֶּה אוֹתָהּ, לֹא בְעַצְמוֹ וְלֹא בַחֲבֵרוֹ, וְשֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בְּהִשָּׁאֲרוּתָהּ וְהִדָּבְקָהּ בָּעֶלְיוֹנִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ חֻצָּבָה*. וְזֶה-הָעִנְיָן רָאוּי שֶׁתִּכְלֹל אוֹתוֹ הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית.

אימות עצמי של השליח
אֲבָל עֲדַיִן אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה מֻנַּחַת מֵחָכָם אוֹ חֲכָמִים, עַד שֶׁתִּבָּחֵן מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי; וְזֶה, כְּשֶׁיִּבָּחֵן דֶּרֶךְ הָאִמּוּת שֶׁנִּתְאַמֵּת בּוֹ שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ שֶׁתִּנָּתֵן הַדָּת עַל-יָדָיו: אִם נִתְאַמֵּת אִמּוּת עַצְמִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שְׁמוֹנָה-עָשָׂר מִזֶּה-הַמַּאֲמָר — הִנֵּה הִיא אֱלֹהִית; וְאִם לָאו — הִנֵּה הִיא מְזֻיֶּפֶת וּמִתְדַּמָּה בֵאלֹהִית, אַף אִם הִיא תוֹדֶה בְּכָל הָעִקָּרִים וְהָשָּׁרָשִׁים, וְכָל-שֶׁכֵּן אִם תַּחְלֹק עֲלֵיהֶם אוֹ עַל שׁוּם-אֶחָד מֵהֶם.
____________________________________
חֻצָּבָה – משם מקורה.


ביאורים

אחרי שרבי יוסף אלבו הסביר שישנה הסכמה על כך שתורת ה' היא התורה האלוהית, הוא פונה לסכם ולהסביר את הקריטריונים הנצרכים לדת אלוהית, וכיצד היהדות עונה עליהן. הוא מסביר שהיהדות מתאימה לעיקרים הנצרכים לדת אלוהית, בהם הוא עסק בפרקים הקודמים, ויחד עם זה היא מיישרת את החשיבה של בני האדם לחשיבה אמיתית, מוסרית וישרה. לדבריו זוהי כוונת חז"ל באומרם שהציווי על אהבת הזולת הוא 'כלל גדול בתורה', כמו גם בירור מעלתו של האדם, הנרמז בפסוק "זה ספר תולדֹת אדם". בפסוק זה ובפסוקים שאחריו העוסקים ב'תולדֹת אדם', התורה עוסקת בבריאת האדם בצלם אלוהים ומלמדת אותנו על מעלת נפש האדם כנפש אלוהית, וממילא על מחויבותו להיות נאמן ליעוד שניתן לו כבעל נפש כזו.
לזה מצטרפת העובדה שלעם ישראל ישנה מסורת ברורה מדור לדור על השליחות שניתנה ביד משה רבנו למסור להם את התורה. משה רבנו היה אדם גדול ורוחני מאוד, שבודאי היה הראוי ביותר לשמש כמוֹסר התורה. אולם, הקב"ה לא הסתפק בידיעתם של עם ישראל על גדלותו, ונתן להם לראות בעיניהם איך התורה ניתנת ישירות מאת הבורא אליהם. ממילא לא נותר כל ספק שהתורה שבידם היא תורה אלוהית.
הוא מסביר שהרמב"ם רמז לכך שבהשוואה בין היהדות לבין הנצרות והאסלאם יש פער תהומי ביחס אל הבורא. הנצרות עיוותה ושיבשה את היחס אליו: היא נתנה מקום של הגשמה אל הבורא, וכן ביטלה את יחודו הגמור, והאמינה במציאויות אלוהיות נוספות ('השילוש'). תורת האסלאם העידה על מסירת הנבואה והוראת דרך ההנהגה על ידי שליח שאינו מתאים מבחינה מוסרית למסירת דת אלוהית – על ידי נביא המשועבד מאוד לתאוות החומריות.

הרחבות
• האמונה בנבואת משה רבנו
אִם נִתְאַמֵּת אִמּוּת עַצְמִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שְׁמוֹנָה־עָשָׂר מִזֶּה־הַמַּאֲמָר. בפרק י"ח רבי יוסף אלבו מסביר שהאמונה בשליחותו של משה רבנו נובעת מחלקו במעמד הר סיני ולא מאישיותו של משה רבנו.
רעיון זה מופיע גם בדברי הרמב"ם: "ובמה האמינו בו (במשה רבנו)? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה, משה! לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר: "פנים בפנים דבר ה' עמכם" [דברים ה, ד]... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" [שמות יט, ט], מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם" [יסודי התורה ח, א]. האמונה במשה רבנו נובעת ממעמד הר סיני. שם, במעמד נורא ההוד הזה, משה רבנו נכנס לתוך הערפל והביא לעם ישראל את התורה. ומכוח זה אנו מאמינים בשליחותו.
אמנם, אף על פי שאין צורך ברמה כזו של הוכחה, אלא כל איש חכם ופרוש מהעולם הזה יכול להיות נביא ונאמין לו בכך, ריבונו של עולם רצה לחזק בקרבנו את האמונה בשליחותו של משה רבנו, לכן הוא דאג שיהיה חלק מרכזי בהבאת ובהעברת התורה לעם ישראל [ע"פ פירוש שם טוב על מורה נבוכים ב, מ].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il