בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נושאים באמונה
לחץ להקדשת שיעור זה

מאמונה לתודעה אמונית

פסיכולוגיה יהודית על פי אדלר והרב קוק.

undefined

הרב יאיר שטראוס

ניסן תשע"ו
10 דק' קריאה
התודעה האמונית
מהי אמונה? האם זו רק הצהרה בנוגע לישות עליונה, או שיש לכך משמעות עמוקה יותר לחיינו? ברצוננו לטעון שאמונה אמורה להוביל את האדם לתודעה אחרת, תודעה אמונית, שהופכת אותו לבעל גישה אחרת בנוגע לחייו, לחינוך ילדיו ולאופן שבו הוא מתמודד עם קשיים ומצוקות. במהלך הגלות היה הקיום הדתי סגור בתוך ארבע אמות של הלכה, טענת הרב קוק היא שיש להרחיב את מושג עבודת ה' והאמונה לרבדים עמוקים יותר בחיי האדם. הקיום הדתי הוא ניסיון לבנות תודעה אחרת אצל האדם המאמין, לתודעה זו נקרא בשם "התודעה האמונית" וננסה להסביר כיצד היא בונה באדם יחס אחר לחייו ולחברה ומשנה את הדרך שבה הוא מגיב למצוקות אישיות או קושי חברתי.
היסוד של התודעה האמונית אומר שאמונה איננה רק הצהרה על ישות עליונה, אלא תפיסה שהמציאות כולה היא הופעה של האלוקות. לפי תפיסה זו כל פרטי המציאות הם חלק ממכלול אחדותי שפועל לאורך אלפי שנים כדי להיטיב ולהתקדם. היחס לאלוקים לפי התודעה האמונית איננו מתרכז בעצמות האל, אלא בתודעה שרואה במציאות כולה גילויים של האלוקים ודרך אותם גילויים היא מתקשרת אל האל המושלם שעומד במקורם. ככל שאדם מגביר את האמון שלו בכך שהמציאות היא הופעה אחדותית והרמונית, כך הוא הופך להיות בעל תודעה פתוחה יותר אל האלוקות.
הרעיון של התודעה האמונית מתנגד פעמים רבות לכל האופן שבו המציאות מתגלה אלינו כלפי חוץ, כמלאת רוע ומפורדת. לכן הנטיה לעסוק במהות האל קלה יותר לבני האדם, אבל התהליך העמוק של בניין האמון במציאות ובחיים, הוא תפקידה האמיתי של האמונה. הריכוז של הדתיות הגלותית בארבע אמות של הלכה, יצר אנשי דת חלשים ומרוחקים מן המציאות, ללא יחס לכוחות החיים. התיקון הוא להאמין במציאות ולראות בה הופעה של האלוקות ולא עולם גשמי ומפורד.
השחרור ממגבלות הדמיון קשה יותר מהשחרור ממגבלות החומר, האדם כלוא בתחושה שהמציאות מפורדת ומלאת רוע ועליו ללמוד להתנהל באמון עם מציאות שבמשך שנים הוא למד לחשוש ממנה. תפקיד האמונה להילחם בעצבות ובפחד ולהביא אותו לאמון במציאות ובבני האדם. המאמין מתרגל את עצמו לחוויה שבה המציאות היא לטובתו, החברה רוצה בהצלחתו, האוויר רוצה שינשמו אותו והצמחים רוצים להיות ירוקים ורעננים למראה, הטבע כולו רוחש חיים ומעוניין בשמחה ובטוב של כל ברואיו. ההרגל של החוויה הזו, בהתחלה באופן מאולץ ולאט לאט בטבעיות הולכת וגוברת, מעורר באדם אמון מחודש וצורת התבוננות אחרת על החיים.

לברר את החיים
האדם לא נמצא בעולם במקרה. התודעה האמונית אומרת שהאדם נשלח למציאות כדי לברר אותה, כל סיטואציה וכל מפגש עם המציאות בא אל האדם כדי שיברר את הצד החיובי והשלם שבו, המציאות האלוקית יורדת אל האדם כדי שיחשוף אותה מתוך החומר המפורד כלפי חוץ. על האדם מוטלת המשימה להאמין בחיים, להאמין במציאות ובחברה, לראות את היפה והשלם שבתוך הרע והמכוער. למצוא את עקבות האל בתוך חשכת החיים.
התודעה האמונית מביאה את האדם ליחס אחר אל מצבי חייו, במקום לחשוב על הסיבות לכישלונותיו הוא חושב מה המטרה של אותו כישלון. במקום להאשים את עצמו שאיננו מספיק טוב, הוא מאמין שכך רצה הסדר העולמי שהולך ומקדם את המציאות והצלחתו תבוא אם יירגע וימשיך לנסות. כל חסימה בכביש, כל תור ארוך בבנק, כל טופס אבוד, נועדו לתכלית טובה ומשולבים ביסודם במכלול הסדר האלוקי שמתרחש בעולם.
הגאווה חוסמת את האמון של האדם במציאות, האדם חש שהוא פרט בודד בעולם ומגיע לו להיות מושלם ואין סופי, כל חסימה ועיכוב גורמים לו למשבר גדול בתודעת הקיום שלו. הענווה לעומת זאת, היא ההבנה שהוא פרט אחד בתוך מארג שלם של קיום כללי שפועל בהרמוניה ואחדות זה עם זה. מתוך כך יש לאדם את הסבלנות לחכות עם ההנאה המידית, היכולת להתאפק ולברר מהו הצד הכללי וההרמוני של הכוחות, כיצד כל כח מאוזן על ידי כח אחר וכיצד כל כח תורם בקיומו לשאר הכוחות, כיצד יש מקום לכל דבר ונקודת אמת וטוב בכל מציאות, האדם מוכן להכיר שישנה מציאות רחבה חוץ לקיומו הפרטי ולכן לא מגיע לו כלום מצד עצמו ורק היכולת שלו להתכלל עם שאר המציאות מאפשרת לו לקחת חלק ממנה. הענווה מאפשרת לאדם לחוש סיפוק גם בהצלחות הקטנות ולשמוח באמת בכל שפע המציאות שמגיע אליו, כיון שהוא רואה בו חלק ממכלול שלם ונצחי של כוחות ולא גרגר מפורד של חיים רגעיים שהגיע לקיומו הפרטי ומיד יעלם.
המצוות הם מעשים אשר מכילים בתוכם רעיונות נשגבים של יושר ואחדות בין כל חלקי המציאות, כל פרט במצווה רומז ומבטא ערך מסויים. מטרת קיום המצוות והתפילה אינם רק לקיים את מצוות המלך אלא לפתוח את תודעת האדם ולשחרר אותו ממגבלות הגאווה הפרטית והמבט חסר האמון על החיים. כל מעשה של מצווה מבטא סידור מיוחד של המציאות שמתאים לסדר ההרמוני שעומד בשורשה, המעשים הפשוטים לכאורה, מובילים את האדם להתאמה אל הצד השלם והחיובי של המציאות, האדם הולך ונפתח לאמון בחיים ולשמחה בטוב שבמציאות. המצוות יוצרות באדם אמון בכך שכל פרט במציאות הגיע ממקום שלם ואחדותי וכל זיק חיים נועד להוספת שלמות ובריאות לעולם, גם אם במבט ראשון הם נראים שליליים וסותרים.

אמון במציאות
מהי משמעותה המעשית של התודעה האמונית? האמון במציאות מאפשר לאדם לפתח בתוכו את כח הקבלה, כלומר את היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא, כדבר טוב ושלם.
הרבה פעמים אנו נתקלים במציאות שמרגיזה אותנו מאוד, ולמרות שהכעס והעצבים אינם פותרים את הבעיה, בכל זאת אנו מוסיפים להתעצבן ובסופו של דבר רק סובלים יותר מהעניין. אבל אם רק נרפה מעט ונקבל את המציאות כפי שהיא, גם נפסיק לסבול ממה שאין וכנראה שגם נתחיל לראות ולשמוח בטוב שכבר יש.
כאשר אנו נתקלים בבעיה כלשהי שתי אפשרויות עומדות לפנינו, לשנות את המציאות, דבר שפעמים רבות בלתי אפשרי או שגובה מאתנו מחיר כבד של סכסוכים ומאבקים. או לשנות את עצמנו, כלומר לגרום לעצמנו להביט אחרת על המציאות, לשנות את דפוס התגובה הרגיל והידוע שלנו, ולהחליט שגם אם המציאות מעצבנת, זה לא אמר שאני חייב להתעצבן. מה שמעניין הוא שכאשר אנחנו משנים את צורת התגובה שלנו למציאות, פעמים רבות גם המציאות משתנה.
מדוע אנחנו מקבלים את המציאות? כי המציאות כמו שהיא, עם מכלול הבעיות שבה, היא הדבר הטוב ביותר שקיים כרגע. יש לנו אמון במציאות, ויש לנו אמון בעצמנו שיש בנו כוחות כאלו שמסוגלים להתמודד עם המציאות ואפילו להפיק ממנה תועלת ועוצמה רבים יותר. בעומק העניין האמון בבורא עולם כולל בתוכו גם אמון באותו עולם שברא בשבילנו, ואם אנחנו מגיבים למציאות בתסכול, כעסים וייאוש, יש פגם באמון שלנו באותו יוצר גדול שנתן לנו את המציאות הנפלאה שהגענו אליה. לעומת זאת, האמון בבורא עולם ובעולמו נותן לאדם פרספקטיבה אחרת על כל מאורעות החיים, וממלא אותו בכח מחודש לצמוח מתוך הקושי, ולראות כיצד הוא מקבל את הקושי בשלווה ומסוגל להביט עליו פתאום בפרופורציות אחרות לגמרי.
לאחר שאדם מקבל את המציאות ומפסיק לכעוס עליה זה מאפשר לו גם להתחיל לחשוב בהגיון ולמצוא פתרון שיחולל שינוי ממשי במציאות. בעוד שלפני כן כשהיה בכעס, ייאוש או כל מעורבות רגשית אחרת לא יכול היה לבחון בצורה טובה פתרונות וללכת בהם. אם כן כשאנו מקבלים את המצב ואיננו כועסים נלחצים ומתייאשים אנו מצליחים לא רק לא להחמיר את המצב וליהנות ממה שיש אלא גם לחשוב בהגיון ולפעול למזעור הנזק.
הקבלה איננה טכניקה כדי להשיג תוצאות, הקבלה היא שינוי תודעתי של היחס שלנו אל העולם. אדם שניגש לעולם בחשדנות והיסוס, יקבל בחזרה מציאות מהוססת ומבולבלת, מלאת איומים וסכנות. אדם שניגש לעולם במבט מאמין ואוהב, יקבל בחזרה מציאות נעימה יותר, שכן העולם מגיב אלינו באותה צורה שאנו ניגשים אליו. על האדם לשים לב לקשיים והחסרונות במציאות, אבל לא מתוך בהלה וחשש, אלא מתוך אמון שהם נועדו לאתגר אותו או להיטיב עם המציאות באופנים אחרים.

אמון בחברה
האמון בכך שאנשים הם טובים מיסודם והעולם הוא טוב מיסודו, מביא את האדם לגשת בסבלנות רבה יותר אל כל מריבה או מחלוקת, ללא התלהמות ועם רגיעה פנימית. כאשר אין לאדם אמון באנשים ובמציאות כל סכסוך קטן הופך להיות סלע מחלוקת עצום, באווירה של מתח ולחץ אנשים רק מתחפרים בעמדותיהם והופכים להיות מותשים ללא יכולת תזוזה. השינוי של הקבלה והאמון בטוב הבסיסי של העולם, מאפשר לאדם לנהל את הוויכוח בסבלנות תוך גמישות ורגיעה, ואז מתעוררים בשני הצדדים כוחות של שינוי וויתור והשלמה זה עם זה.
היחסים בין אנשים הם דבר פשוט מאוד בעיקרו של דבר: לכל אדם יש את מקומו באותו רגע, וכל אדם רוצה לעשות טוב ולעזור לחברו. הבעיה מתחילה ברגע שהאדם לא מאמין בכך ולא מקבל את מקומו או את המקום של זולתו במציאות. האדם מתחיל להתבלבל ולהילחץ: העובד מנסה להיות הבוס והאבא מנסה להיות חבר, האימא מנסה להיות כמו השכנה והמורה מנסה להיות המנהל, האדם עסוק במאבקים במקום להיות מועיל ומקדם את המערכת כולה. כמובן שכל אדם שואף לקידום ולהצלחה, אך כאשר שאיפה זו באה מתוך תסכול על מצבו הנוכחי, היא רק מובילה לשאפתנות מוגזמת, תחרותיות והורדות ידיים. ואילו כאשר שאיפת הקידום באה מתוך קבלה של מצבו הנוכחי ורצון לתת לחברה, ולא מאמביציה תחרותית, האדם מתקדם באמת ביכולותיו ובמקצועיותו, ובאופן טבעי הוא מקודם למקום שאליו הוא צריך להגיע, בלי צורך במאבקים ובתחושת מלחמה.
חשוב להבין שמה שלנו מובן מאליו וקל מאד לביצוע פעמים רבות בלתי מובן וקשה מאד לביצוע לשני. קשה לנו להבין זאת אבל " כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". כשאיננו מבינים זאת ומתחילים ללחוץ ולבקר את השני השני המרגיש במתקפה, באופן טבעי לא רק שאיננו נפתח אלא ננעל ומתחפר בעמדתו הישנה, פעמים רבות המצב מדרדר יותר כיון שנדמה לנו שלשני זה כל כך קל, אנו נעלבים ומרגישים שהוא מזלזל בנו , ומתחילים לפתח רגש זלזול כלפיו וכך דבר שהתחיל כהבדל באופי הופך לסלע מחלוקת, מריבה ועוינות חלילה.
הדפוס התחרותי שכל כך חזק באווירה המודרנית, חודר לכל מערכות היחסים בין בני אדם. כל בקשה הופכת להיות מאבק על שליטה, וכל וויכוח הופך להיות מבחן מי יותר חזק. כאשר אחד הצדדים מצליח להתנקות לגמרי מהתחרותיות ולקבל באמת את זה שלכל אחד יש מקום בעולם ואין שום צורך בהורדת הזולת כדי לבסס את מקומי, גם הסביבה מגיבה אליו באופן שונה. האדם לא מנסה לכופף ידיים ופתאום הידיים שהיו קשוחות ועצבניות, מתחילות לשתף פעולה זו עם זו. החברה ביסודה רוצה לשתף פעולה ולעזור, אלא שחוסר האמון שלנו באנשים ובעצמנו גורם לנו להשתמש בתודעה תחרותית שמנסה להוריד את הזולת. אילו היינו משנים את התודעה ומקבלים באמת את המצב כמו שהוא בלי ניסיון לשפוט ולהיאבק בזולת, אז לפתע כל כוחות שיתוף הפעולה והנתינה שהיו חבויים בגלל הלחץ להוכיח את ערכי המוטל בספק והתחרותיות, יעלו אל פני השטח.

אמון בעצמו
מהיכן צומחת ההצלחה? מתוך האדם. בכל אחד מאתנו יש כוחות רבים של התגברות עשיה ויכולת. הבעיה היא שהמתח הפנימי, הכעסים והייאוש לא נותנים לכח הטבעי והבריא של האדם לפרוץ ולהתממש. כאשר האדם מקבל את עצמו ואת המציאות, מאמין שיש בתוכו כוחות רבים, אף על פי שכלפי חוץ עדיין לא רואים אותם בפועל, אז התסכול והלחץ יורדים, ולפתע מתגלה שבעצם ההר לא כל כך גבוה, וצעד אחר צעד האדם חוזר להתמודד עם משימות החיים.
היצר מפיל את האדם על ידי כך שהוא מפר את האמון שלו בעצמו, ואדם חסר אמון הוא אדם חלש. פעמים רבות האדם לא מקבל את זה שיש לו חסרונות ושנדרשת ממנו עבודת תיקון, הוא חש שהעולם דפק אותו והוא שוקע במערכת של תסכולים. הקבלה שזה בסדר להיות חסר, שההתמודדויות בונות את האדם, מביאה את אותו למצב רגוע יותר, ללא כעסים על עצמו ועל המציאות. האדם משיב לעצמו את האמון שבכוחו להצליח אם יתמיד, ולא נבהל מכל נפילה זמנית. הקבלה וההשלמה עם החסרונות כחלק מאתגרי החיים ולא כמשהו מתסכל וכ"פגם בייצור", יוצרת אמון מחודש בכוחו ומאפשרת לאדם להתחיל להתמודד באופן רגוע עם אותו קושי. כאשר ההתמודדות מתבצעת מתוך תחושת קבלה, פורצים כל אותם כוחות עצומים שהיו חבויים באדם בעת שהיה לחוץ ומתוסכל.
תשעים אחוזים מהחוויה של הקושי נובעת מתחושות נלוות של חוסר ערך, השפלה או ספק בשייכות של האדם. כאשר אדם מקבל את מצבו בעולם ומוותר על הצורך הבלתי פוסק לבחון את ערכו (שהרי מצד האמת ערכו של האדם הוא בנשמתו ולא זקוק לשום מבחנים וספקות) אז המציאות הופכת להיות בהירה וחברותית הרבה יותר. לא כל צפירה של הרכב ליד מבטאת זלזול במקומי בעולם ואפילו השכן שזורק את הזבל בדיוק מול הדלת שלי לא מפריע לי אם אני בטוח בערכי ומקבל את מקומי במציאות. החיים, בסך הכל, הם דבר טוב ועשיר, ורק המבחן התמידי שלנו את ערכנו והלחץ להוכיח אותו בכל רגע, גורם לנו לנפח בלי פרופורציה כל חיסרון קטן שיש במציאות, וכל סכסוך חסר חשיבות.

אמון בזוגיות
הוא חושב שהוא זריז והיא איטית ואילו היא חושבת שהוא פזיז והיא שקולה ויסודית. הוא חושב שהוא חסכן והיא בזבזנית והיא חושבת שהוא קמצן והיא יודעת ליהנות מהחיים . מי צודק? שניהם ואף אחד . לא במקרה ההפכים נמשכים זה לזה ומתחתנים זה עם זה. אנו נועדנו להשלים אחד את השני והדרך לכך עוברת על ידי שנשלים אחד עם מציאותו של השני ונכבדה באמת . מותר להתווכח ולא חייבים להסכים אבל אף פעם לא מתוך שנאה וטינה חלילה וכך בסופו של דבר תצא האמת. כשנקבל את המקום של השני, מתוך אמון בכך שבן או בת הזוג לא במקרה הגיעו אלינו, אלא נועדו כדי לעזור לנו לעבוד על המידות ולקבל עוד נקודת מבט על החיים, באופן טבעי גם בן הזוג יקבל את מקומנו וישתף עמנו פעולה .
גם בתוכנו פנימה ישנם ניגודים בין שכל לרגש בין תאווה לחשיבה, בין תכנון לזרימה ואנו נמצאים כל הזמן במלחמה פנימית. כשנרגע ולא נכעס על הכוחות הנמוכים בתוכנו, מתוך אמון שיש להם תפקיד בבניית האישיות שלנו ובאתגר של החיים, כשנבין שגם להם יש מקום, הם יקבלו את הכוחות השכליים וישתפו עימם פעולה. כשמבינים את סוד החיים הזה וגם מתנהלים בהתאם, אנחנו בעצם לא מפריעים לחיים לזרום בהרמוניה הפנימית שקיימת בהם- ובכך אנו נעשים שותפים בהשלמת הבריאה לקראת עולם טוב רגוע ושמח יותר.

להרגיש בבית
הציפיה התת מודעת של האדם שהמציאות תמלא את כל משאלותיו באופן מידי, מובילה לכעסים ותסכול רב, כאשר יש אמון בכך שהמציאות היא לטובתו, האדם מסוגל להרגיע את הרצון שלו לשלמות מידית ולחכות בסבלנות שהמציאות כולה תתפתח ושהרצונות שלו ישתלבו אם שאר הצרכים של המציאות והחברה. הוא מבין שהמחסומים והקשיים שלו הם חלק מתהליך ההתפתחות של מכלול המציאות שהולכת ומתקדמת למען השמחה והאושר שלו ולא נגדם. האגו שם את האדם לבדו במערכה אפלה נגד המציאות, הענווה איננה באה לבטל את קיומו אלא לשים אותו שכם בשכם עם שאר המציאות בריקוד שבו כולנו מאזנים זה את זה ומתקדמים ביחד.
האפשרות להשתחרר מהשאיפה למימוש רצונות נעוצה בהבחנה בין 'מבחן התוצאה' ו'מבחן התהליך': תרבות של בהלה למימוש מיידי של הרצונות באה כאשר מעריכים רק את התוצאה ורואים בתהליך "רע הכרחי" שצריך לסבול ממנו. לעומת זאת בתפיסה שמתמקדת בתהליך, מתוך אמון שכל עיכוב נועד כדי שנעבוד על האישיות שלנו או לשפר דברים אחרים, מבינים שהעקר היא הדרך שאתה עובר ומה שהיא מחוללת בך ולא התוצאה שאליה שואפים.
ננסה להבהיר את העניין על ידי משל, כשאדם הולך לבדו ביער עבות, הוא דרוך ,ערני ומוכן להתמודד עם כל סכנה, ולכן כל רחש מפחיד אותו וכל תנועה בלתי צפויה מעוררת חשד. לעומת זאת כאשר הוא נמצא בביתו הוא רגוע ונינוח יותר, הוא מרשה לעצמו לשקוע בספר טוב ואפילו להירדם, ולכן כשהוא שומע רעש אינו נבהל, שהרי הכול כאן בשליטתו, הוא ניגש ובודק בנחת ולפעמים גם אינו בודק כלל.
הנמשל הוא בעצם סוד החיים. ישנם אנשים שחיים בתחושה שהעולם הזה הוא יער או ג'ונגל. ישנם בני אדם שונים מערכות חיים שונות זו מזו ואפילו באדם עצמו יש כוחות שונים ונראה שכולם סותרים זה את זה. למי שחי בתחושה זו כששני כוחות שונים נפגשים מיד נוצר מאבק שבו נכנסים רגשות שליליים של כעס טינה שנאה וכו' ובדרך כלל לא יוצא ממנה שום דבר טוב. והאדם כמו ביער נמצא בכוננות כל הזמן ,לחוץ ומפוחד.
לעומת זאת מי שגילה את סוד החיים מבין שהעולם הזה הוא בית ולא יער. בבית הזה יש סדר מופתי ובעל הבית, ריבונו של עולם, ברא מראש את הכל כיחידה אחת, ולכן כל הניגודים שיש בו שנובעים מאותו שורש, נועדו להשלים זה את זה וליצור שיתוף פעולה.

יאיר שטראוס – ר"ם בישיבת נתיבות דרור ורב בית ספר קשת התקווה
המאמר מבוסס על סדנא ורעיונות של הרב מאיר בזק מישיבת מעלות, מכון משכן.




^ 1.יאיר שטראוס – ר"ם בישיבת נתיבות דרור ורב בית ספר קשת התקווה
המאמר מבוסס על סדנא ורעיונות של הרב מאיר בזק מישיבת מעלות, מכון משכן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il