ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סוף תקופת הגאונים ;">

דף הבית בית מדרש אמונה וחסידות נושאים באמונה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ז

סוף תקופת הגאונים

כרך ב' שיעור י"ג



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה

הראשון שכתב ספר פילוסופיה יהודית בשפה הערבית היה רב סעדיה גאון, שידיו רב לו גם בהלכה ובפרשנות המקרא 1 .

הבעיה המרכזית שחוזרת בניסוחים כאלה ואחרים בספרי הפילוסופיה היהודית היא ההתאמה בין השכל והתורה. כאשר נתקבלה ההחלטה לכתוב דברי תורה בשיטה פילוסופית ובמינוח פילוסופי, נתקבלה גם הנחת היסוד של הפילוסופיה והיא שהשכל הוא היסוד הראשי שמקיים כל תרבות והוא השורש להבנת כל דבר. הוא מקור העוצמה האנושית והעולמית. הנחת יסוד זו מתנגשת, לכאורה, עם ההנחה היהודית הקדומה והפשוטה שהתורה היא יסוד היסודות של התרבות, היא המקור להתייחסות, מבחינה מעשית, מבחינת המושגים ומבחינת הערכים המוסריים. כלומר, שאלת התבונה והתורה, השכל והמסורת, היא שאלה שטומנת בחובה כמה שאלות: כיצד זה לא מתנגש? איך מוצאים את הניסוח המדויק כדי ששתי התפיסות יחיו בשלום זו עם זו? כל הפילוסופים היהודיים עמדו בפני בעיה: מה יהיה היסוד הראשי ומהו היסוד המשני? מי יוותר על הבכורה?

רב סעדיה גאון מתייחס לשאלה זו בהרחבה. אם הנחת היסוד היא שהשכל משיג את כל מה שיכול להשיג, הרי שאין צורך בנתינת התורה. אם התורה מתאימה אל השכל, הנחה שכל ספר פילוסופי יהודי ינסה להוכיח, אז מדוע לא די בשכל? לשם מה צריך תורה? ואם תאמר שהתורה לא מתאימה אל השכל, הרי שזו בדיוק הביקורת על הדת, שהתורה לא עומדת בביקורת השכל.

רב סעדיה גאון מביא מספר תשובות בהקשר זה. הוא אומר, שאכן נכון, השכל יכול להשיג את הדברים, אלא שהוא משיג את הדברים בפרק זמן ארוך מאד. מתן תורה קיצר את הזמן הזה, הביא את העם, ועל ידי כך את האנושות כולה, לידיעת הדברים הנכונים, מבלי להזדקק לחקירה שכלית ממושכת ביותר, שבינתיים היתה משאירה את העולם בחשכת האלילות והבערות. התוצאה הטובה הושגה אלפי שנים קודם. תשובה כזו, אילו היתה האחת והיחידה, היתה מותירה את התורה מיותרת לאחר זמן מסוים. תוקפן של המצוות כבר לא היה נובע מן התורה אלא מעיון שכלי. לכן מוסיף רב סעדיה גאון תשובה נוספת: השכל יכול להשיג את הדברים באופן כללי - עקרונות של אמונה נכונה, עקרונות של מוסר, של התנהגות, אבל בפרטים נופלים תמיד הספקות. לעומת זאת, התורה, נותנת את ההדרכה המפורטת, המדויקת וההחלטית. כל עקרון מתפרט באופן החלטי וברור לכך וכך פרטים. תשובה זו מותירה את מקומה של התורה מבלי שהשכל יוכל להחליף אותה. מוסיף רב סעדיה גאון: יש הבדל בין השכל האנושי לבין החכמה האלוקית. לעולם לא יוכל השכל האנושי להשיג באופן מלא את החכמה שבהדרכה האלוקית, לא רק לענין הפרטים אלא גם לענין העקרונות והכללים. נכון הוא, שבעולם הזה על האדם להשתמש בשכלו במהלך חייו, כך ראוי לאדם הנעלה. אבל במה שנוגע לתחומים שהם מעבר לעולם הזה לא יוכל האדם להשיג בשכלו. וודאי שמדובר בחכמה, אבל זוהי חכמה עליונה שמעבר לחכמת האדם.

כאן אנו מקבלים מבנה מסוים שמתייחס לבעיה העקרונית של הפילוסופיה והיהדות. למעשה, נמצא שכל אחת מן התשובות הללו הופכת להיות אבן-בנין באחד מספרי הפילוסופיה שבאו לאחר מכן. כל ספר יפתח עקרון מסוים, ידגיש דווקא אותו כאבן יסוד לשיטתו.

מעבר לבעיה זו של היחס בין התבונה לדת מתייחס רב סעדיה גאון לטעמי המצוות, כחלק מן הפילוסופיה היהודית. ישנה התייחסות גם לצדדים הפסיכולוגיים של האדם ושל החברה בכללותה. כדוגמא לכך, בימים הנוראים מקובל להביא את עשרת הטעמים לתקיעת השופר שכותב רב סעדיה גאון ב"אמונות ודעות", של חרדת הנפש, זעקת החברה, הצורך להתריע ועוד ועוד. זוהי התייחסות למצוות ומאמץ להראות שגם המצוות השמעיות הן הגיוניות וטעמן בצידן. יש בהן טעם, נימוק והגיון פנימי. הגיון שמסתמך על המציאות הנפשית והחברתית של האדם. גם תחום זה חוזר על עצמו בספרי הפילוסופיה היהודית לאחר מכן. ב'אמונות ודעות' ישנם שורשים לכל ספרי הפילוסופיה היהודית. הבעיות עצמן כבר סומנו ונכתבו ומשמשות מצע לדיון, אפילו אם אין הסכמה לתשובות שניתנו.

רב סעדיה גאון מתייחס גם לשאלה היסטורית. הוא עונה שם לטענת החכמים המוסלמים, שהגלות היהודית היא מצב קבוע, שהיהודים לא יוכלו לצאת ממנה, אלא אם כן ימירו את דתם. הוא מתייחס גם לשאלה זו במאמץ להראות הגיון פנימי של שכר ועונש מבחינה לאומית כוללת, ומאידך גם את היציאה מן העונש, בהבטחת הקב"ה בתורתו ועל ידי נביאיו לקיבוץ גלויות ולשיקום הממלכתיות היהודית לעתיד לבוא. הוא מנסח את הדברים כתובנה של תהליך היסטורי בציר הזמן. אף שישנם עמים ומדינות שנפסק קיומם, לא כן בני ישראל שמתקיימים בגלות, והיא גם הערובה לגאולתם. רעיון זה חודר וחוזר על עצמו בניסוח כזה או אחר במשך מאות שנים, בכתביהם של חכמי ישראל. עצם המציאות בגלות, אמנם היא עונש, אבל ההישרדות עצמה מתאימה להבטחה האלוקית שלא תהיה כליה, והיא עצמה הערובה להשתקמות מחדש בזמן מן הזמנים.

אם כן, בספר יש התמודדות במישורים שונים: במישור ההגיוני-תבוני, במישור הפסיכולוגי-נפשי של היחיד ושל הקהילה, וגם במישור ההיסטורי. אכן הספר מקיף ומסמן את עיקר הבעיות אליהן התייחסו במשך מאות שנים לאחר מכן.

תקופת המעבר מבבל לאשכנז ולספרד

ספר "אמונות ודעות" חותם פרק מסויים בתקופת הגאונים. רב סעדיה גאון פותח זרם חדש: פילוסופיה יהודית, אבל הוא גם בין חותמי הפרק ההלכתי הגדול של מפעל הגאונים. אמנם, אחריו היו גאונים שחיברו כתבים חשובים, כרב שרירא גאון 2 ורב האי גאון 3 , אבל לא בתחום הפילוסופיה. הם כתבו חיבורים שיש בהם מן הסיכום. "אגרת רב שרירא גאון" שמתארת את יצירת המשנה והתלמוד, תולדותיהם של החכמים ובתי המדרש, היא מעין סיכום נפלא וחשוב לפרק זמן של אלף שנה: מתחילת היווצרותם של קבצים שלאחר מכן הרכיבו את המשנה, הווסדם של בתי המדרש השונים ועריכת התלמוד, הישיבות בבבל והגאונים שעמדו בראשותן ועריכת כתבי התורה שבעל-פה. בסוף המאה העשירית לערך (במאה השמינית לאלף החמישי לבריאת העולם), אנו מגיעים לסיום פרק שלם, הוא סיום פרק הגאונים, ובו בזמן פתיחת עידן חדש בשני מרכזים גדולים. מרכז אחד באשכנז, שיונק מן המזרח, אבל כבר מתפתח לכלל יישות יהדותית עצמאית, באותן שלוש קהילות גדולות: שפיירא, וורמייזא ומגנצא. מרכז שני מתפתח בספרד. האגדה מספרת על חכם בבלי אחד שנתפס על ידי שודדי-ים ונמכר לעבדות בספרד, וממנו החל להתפתח המרכז התורני שם. קשה מאד לדעת את העובדות ההיסטוריות, אבל אכן בספרד מתחיל להתפתח מרכז יהודי גדול.
גדול החכמים התלמודיים של אותה תקופה, רבי יצחק אלפסי, הרי"ף 4 , מן העיר פאס שבמרוקו, עובר לספרד, מפני התמוטטותה של האמפריה המוסלמית הגדולה. בבגדד שלט בית עבאס ובמצרים שלטה שושלת הפטימידים. בצפון אפריקה ובספרד שלטה השושלת שקדמה לבית עבאס, בית אומיה. אלו היו אויבים בנפש. הם שמחו לקבל יהודים כדי להתחרות עם המרכז הקודם בבבל. תלמידו של הרי"ף היה הר"י מגאש ובין תלמידיהם היה גם רבי יהודה הלוי. הוא היה צעיר כשנפטר הרי"ף 5 . הוא זה שחיבר את מילות הזיכרון שעל מצבתו של הרי"ף. כבר אז ניכר בו שהוא "אביר המשוררים". ספרד של אז חצויה: חלקה הדרומי בעיקרו מוסלמי, והצד הצפוני נוצרי. המאבק בין הנוצרים למוסלמים יצר תנאים נוחים יותר לקליטתם של היהודים, מפני שגם אלה וגם אלה חפצו בהם: בכשרונם, בידענותם במדעים ובשפות זרות ובכושר הארגון שלהם. זאת ועוד, היהודים לא איימו על אף אחד. הם מיעוט קטן ולא מתחרה ועל כן נוח מאד להיעזר בהם. ומצד שני, מלחמה היא מלחמה, ומפעם לפעם יש גזירות על היהודים הן בצד המוסלמי והן בצד הנוצרי. ריה"ל, למשל, נודד בין החלק הנוצרי לחלק המוסלמי בהתאם לנסיבות החיים. כך נדד גם רבי אברהם אבן עזרא, שכנראה היה ביחסי קרבה לריה"ל 6 , ומביא את דברי רבי יהודה הלוי בכמה מקומות בפירושיו. ישנן דרכים להעביר מידע, סחורה, ספרים בין שני החלקים. בספרד היהודית יש המשכיות גם בתחום הפילוסופיה וגם בתחום ההלכה. היא הממשיכה את ישיבות בבל.

ערכו של מרכז התורה בבבל פחת בגלל המחלוקות הפנימיות, התפוררות האמפריה המוסלמית, צמצום הגבולות ותחרות עם מדינות אחרות שהיו מעוניינות לטפח מרכזים יהודיים אצלם, כדי שלא תהיה זיקה לבבל, ואולי גם בגלל מיצוי מסויים של אותן שיטות הלימוד שהיו נהוגות שם.

לעומת זאת, אשכנז, במקביל, מושפעת יותר מגאוני ארץ ישראל. בארץ ישראל המקום העיקרי של לימוד התורה היתה ישיבת "גאון יעקב", שבאופן מסורתי יחסה עצמה לישיבתו של ר' יוחנן בטבריה. פעמים רבות היו גאוני ארץ ישראל במחלוקת קשה עם גאוני בבל, אלא שגאוני ארץ ישראל לא יכלו להעמיד בתי מדרש גדולים, עשירים ומבוססים כמו שהיו בבבל. על כן היצירה ההלכתית הארץ-ישראלית נפלה בכמותה, ובמידה מסוימת אף באיכותה, מן היצירה ההלכתית הבבלית. מבחינה זו התלמוד הבבלי, שהיה מאוחר יותר, מלא יותר ומובן יותר, הפך למקור לימוד ההלכה. אבל היצירה הארץ-ישראלית בלטה יותר בתחום התפילה והפיוט, והלכות התלויות בארץ, אלו הועברו דרך איטליה, שיחסית קרובה לארץ ישראל ואף בדרך כלל היתה באותו תחום מבחינה מדינית, ומשם לאשכנז. על פי המסורת, ראשוני החכמים האשכנזיים הגיעו מצפון איטליה. לכן אנו מוצאים באשכנז מציאות שונה מזו שהיתה בבבל ובספרד. מובן, שגם הסביבה התרבותית והדתית, כלומר, הנצרות, היתה אחרת לגמרי מזו ששררה בתחום שליטת האיסלם. למשל, באשכנז לא מתפתח הזרם הפילוסופי בכלל. ישנם בתי מדרש גדולים וחשובים בהלכה, כמו בית דינו של רבנו גרשום מאור הגולה, ולאחר מכן בתי המדרש של פרשנות, כרש"י ובעלי התוספות. רבי יהודה החסיד, הרוקח ואחרים, מייצגים בתי מדרש בתחום חכמת הסוד והמוסר. אך אין יצירת פילוסופיה יהודית. מדוע? זאת מפני שגם בסביבה הנוצרית באותן השנים לא היתה פילוסופיה. רק לאחר מכן התפתחה שם פילוסופיה דתית-נוצרית, שלא כמו בתרבות המוסלמית, בה היו אסכולות פילוסופיות לא-דתיות חזקות ובעלות השפעה.

דוגמא נוספת לשוני: מבין תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה, הידועה ביותר היא האיסור לקחת אשה שניה. בארצות הנוצריות זוהי תקנה מחוייבת המציאות, ואילו בארצות האסלם לא היה עולה על הדעת איסור שכזה. אצל המוסלמים המציאות בה יש לגבר אחד כמה נשים היתה שכיחה ביותר. אבל באירופה הנוצרית אסרה הקתוליות מכל וכל לא רק אשה שניה, אלא אפילו גירושין. דוגמא נוספת: ספרות המוסר שבאשכנז הדגישה את הסיגופים והצומות, מפני שהמופת האנושי-דתי בתרבות הנוצרית הוא הקדוש המעונה. לעומת מה שהיה מקובל בחברה המוסלמית שהחשיבה מאד את הפאר, העושר, הנוחות והעונג שבחיים, ולכן לא נוצר בה ממסד דתי מרכזי כמו המנזרים בנצרות.

הנה אנו רואים שבמרחק גיאוגרפי לא גדול מאד, צומחות שתי תבניות שונות של התייחסות תרבותית. כל אחת אופיינית וייחודית שמעמיקה ומגיעה להישגים אדירים, הן בתחום ההלכה, הן בתחום הפרשנות והן בתחום המחשבה, אבל בתבניות שונות אחת מרעותה.


1. רב סעדיה בן יוסף גאון (ד'תרנ"ב-ד'תש"ב, 942-882) - אחד מגדולי הגאונים. נולד במצרים ועבר לבבל. למרות שלא נמנה על חוג משפחות הגאונים מינוהו לגאון, כראש ישיבת סורא. הוא ריכז חיבורים בתחומי הלכה שונים, ובכך קנה מקום של כבוד כאבי הספרות הרבנית. רב סעדיה גאון נחשב גם למדקדק העברי הראשון שנתן כללים, והציע הדרכה מעשית לכתיבה נכונה. ידיו רב לו גם במלאכת הפיוט, כפי שניכר בסידורו וב"בקשות" שלו. ספרו "אמונות ודעות" היה לספר הפילוסופי היהודי הראשון. אל תורתו הפילוסופית יש לצרף גם את פירושו ל"ספר יצירה" והקדמותיו לפירוש התורה.
2. רב שרירא ב"ר חנינא גאון (ד'תרס"ו-ד'תשס"ו, 1006-906) - גאון ישיבת פומבדיתא. נצר למשפחת ראשי הגולה המיוחסים לדוד המלך. למד אצל אביו, חנינא, ואצל סבו יהודה - שניהם גאוני ישיבת פומבדיתא. קיבץ תלמידים הרבה, למרות התפתחות מרכזי התורה בספרד ובצפון אפריקה. רש"ג כתב תשובות רבות, ביניהם "אגרת רש"ג" אודות כתיבת המשנה וסדר חכמי התלמוד והגאונים.
3. רב האי ב"ר שרירא גאון (ד'תשכ"ט-ד'תשצ"ח, 1038-939) - יחד עם אביו נאסר בעקבות הלשנה, ולאחר ששוחרר כיהן (עוד בחיי אביו) כגאון פומבדיתא במשך ארבעים שנה. "הרביץ תורה בישראל יתר מכל הגאונים, ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו... וכמוהו לא היה לפניו בגאונים, והוא היה סוף הגאונים" (ספר הקבלה לראב"ד). סתם "גאון" אצל הרי"ף הכוונה לרב האי.
4. רבי יצחק אלפסי (ד'תשע"ג-ד'תתס"ג, 1103-1013) - גדול חכמי ספרד. חותם תקופת הגאונים, שעדיין כונה "גאון" על ידי כמה מן הראשונים. יליד קלעה חמאד שבאלג'יר, למד אצל רב ניסים בן יעקב ורב חננאל בן חושיאל בקירואן. לאחר מכן היגר לפאס והעמיד תלמידים הרבה. בגיל 75 הוצרך לברוח לספרד עקב הלשנות למלכות מצד שונאיו. גם בספרד לימד תלמידים הרבה ולאחר מות הרי"ץ גיאת עמד בראש הקהילה. ספרו הגדול, ספר ההלכות, הוא אחד מספרי היסוד בספרות הפוסקים, בו הוא מצטט בעיקר מתוך התלמוד את הסוגיות ההלכתיות-משפטיות.
^ 1. לא ברור מה היה גילו המדויק. לפי גירסאות שונות בין י"ג לכ"ח שנים. בענין זה ראה דברי הרב דוד כהן "הנזיר" ב"הכוזרי המבואר", כרך ג' עמ' רכג, רלא-רלב.
^ 2. יש אומרים חתנו ויש אומרים חותנו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il