ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- עקב
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אהבת ה' – תכלית כל המידות
פרשת "שמע ישראל" מופיעה בפרשת "ואתחנן", שקראנו בשבוע שעבר, ופרשת "והיה אם שמוע" מופיעה בפרשתנו, פרשת "עקב". ארבעה דברים מתקיימים בשתי הפרשיות הללו: א] הן נאמרות יום-יום, דכתיב בהן: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ב] הן נכתבות במזוזות הבתים, דכתיב בהן: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ". ג] הן נכתבות בתפילין, דכתיב בהן: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ד] אנו מצווים ללמד אותן לבנינו ולתלמידינו, דכתיב בהן: ו"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם"; "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם".
ארבעת הציוויים הללו הכתובים בשתיהן נמצאים רק במצווה זו של אהבת ה' שבה תלויה כל עבודת ה'. וכן כתב רבי אלעזר אזכרי בשם חובת הלבבות על אהבת ה' כי "אין מדרגה למעלה ממנה" (רבי אלעזר אזכרי בספר חרדים - פרק לד).
אהבה לה' – בארץ ישראל
מקור דבריהם בזוהר (ג, רסז) שכתב: "בָעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ בִּרְחִימוּתָא עִלָּאָה, דְּכָל פּוּלְחָנָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִפְלַח בִּרְחִימוּ. דְּלֵית לָךְ פּוּלְחָנָא, כְּמוֹ רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא". צריך אדם להתקשר באהבה העליונה שכל עבודת ה' תהיה באהבה. שאין לך עבודה כמו אהבת ה' (ואחד מענפיה הוא השיר כגון "ידיד נפש" שחיברו רבי אלעזר אזכרי וכולו עוסק באהבת ה').
עוד כותב שם הרשב"י כי אהבת ה' מתגלה דווקא בתקופת הגאולה ודווקא בארץ ישראל. אבל בגלות הקב"ה אומר: "וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם ה'". ולכן בתקופת הגאולה נצטווינו על האהבה שנאמר: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ", ואחר כך: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל). ניתן לראות זאת גם בפרשות אלו שעוסקות באהבת ה' ונאמרות חודשיים לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל.
תפילין – אהבת ה' עלינו
בשונה מקריאת שמע ומזוזה, שיש בהן רק שתי פרשיות, בתפילין יש ארבע פרשיות, שתי אלה שבמזוזה ועוד שתי פרשיות "קדש" "והיה כי יביאך" שנאמרו לעם ישראל ביום יציאת מצרים. "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב".
בשתי הפרשיות האלו מתגלה אהבת ה' אותנו. בהן מתקיים בנו "בני בכורי ישראל", ולכן אנו מצטווים על פדיון בכור. אנו גם מתבשרים בהן כי ה' מקיים בנו את השבועה שנשבע לאבות ומביאנו לארץ ישראל. בפרשות הללו אנו מצווים לספר לילדינו שה' הוציאנו ממצרים לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח, אלא בכבודו ובעצמו מרוב אהבתו. לספר להם ולשים בתודעתנו תמיד גם על היד כנגד הלב וגם על הראש כנגד המחשבה. גם לדעת וגם להרגיש את אהבת העולם שה' אוהב אותנו, ולאהוב אותו חזרה.
תפילה ומזוזה מי קודם?
גם במזוזה וגם בתפילין יש מעלות מיוחדות, ובתלמוד ירושלמי (מגילה לד ע"א) נשאלה שאלה: "תפילה ומזוזה מי קודם?". כשיש לאדם סכום כסף מוגבל והוא יכול לקנות בו או מזוזה או תפילין, מה יקנה? "שמואל אמר: מזוזה קודמת. רב הונא אמר: תפילה קודמת. מה טעמיה דשמואל? שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות. מה טעמא דרב הונא? שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברים". הגמרא בירושלמי מגיעה למסקנה שמזוזה קודמת, שהרי נקבע הכלל: "תפילה שבלת (בלו) - עושין אותה מזוזה. מזוזה שבלת - אין עושין אותה תפילין. למה שמעלין בקודש ולא מורידין".
אמנם בגמרא בבלי (שבת עט ע"ב) נפסק כרב הונא, שקדושת תפילין יותר מקדושת מזוזה. "תפילין שבלו וספר תורה שבלה - אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". כי כנראה יש בהן שתי אהבות, גם ה' אלינו וגם אנחנו אליו. לכן פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד רפ"ה) "ומכל מקום אם אין ידו משגת לקנות תפילין ומזוזה, יקנה תפילין ולא מזוזה דמצוה שהיא חובת הגוף עדיפא".
תפילין – יותר חובת הגוף
"בית הלל" שאל: למה הרמ"א קרא למצוות תפילין "חובת הגוף"? הרי גם מזוזה וגם תפילין הן חובת הגוף וחייבים לקיים בחו"ל. כמו שאומרת המשנה בקידושין (לו:): "כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ". ושם הגמרא אומרת שחייבים בתפילין ובמזוזה בחו"ל כי שתיהן חובת הגוף, שאינן מצוות שתלויות בארץ (וכן תמה הגר"א על טעם זה שמופיע ברמ"א וברא"ש - ביאור הגר"א יורה דעה סימן רפה ס"ק ד).
ובשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן ט) תירץ ששתיהן חובת הגוף, אלא שתפילין יותר חובת הגוף "שכן נוהגת במפרשי ימים, היינו דהחיוב על גופו בכל מקום שהוא, ואין לו מנוס לפטור מזה, מה שאין כן במזוזה דאי בעי מפריש כל ימיו בימים ומדברות, ואין לו בית דירה ופטור ממזוזה".
תפילין ומקדש, שם ה' נקרא עליהם
כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ
עוד על מעלת התפילין אנו קוראים בגמרא (ברכות יח) שאומרת: "וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב (דברים כח) 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ". אולי זאת הסיבה שבגללה ה' מלמד את משה את הלכות תפילין בשעה זו של יציאת מצרים, כיוון שבאותה שעה נהיה על ידן קידוש ה' גדול בעולם. וזה בדיוק עניינה של מצוות תפילין.
גם בית המקדש מחולל קידוש ה' גדול בעולם. על כן אומר שלמה בעת חנוכת בית המקדש, כי גם על המקדש נאמר ששם ה' נקרא עליו. "לְמַ֣עַן יֵדְעוּן כָּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל וְלָדַ֕עַת כִּי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי" (מלכים א פרק ח, מג-מד). וכן אנו אומרים בתפילה: "הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". תפילין הן אפוא כמו מקדש.
תפילין ומקדש - לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ
יש דבר נוסף שבו התפילין הן כמו המקדש, והוא הטמעת התורה בעם ישראל. שעל התפילין נאמר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". ובאמת זה עניינו של בית המקדש, שלידו נמצאת לשכת הגזית שבה יושבים מבחר חכמי ישראל ופוסקים הלכה לכלל ישראל, לחבר את כלל ישראל אל התורה.
ובגמרא נאמרו שתי הבחינות הללו על המקדש (תענית טז ע"א): "מאי הר המוריה? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים". אם כן יש במקדש גם תורה לכל העולם וגם יראה לכל העולם, ואלו שתי הבחינות של התפילין.
וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד
חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִילִין כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה
עוד קשר נמצא בין הציץ של הכהן הגדול לבין התפילין, וממנו למדו כי אסור לאדם להסיח דעתו מהתפילין. "דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ. ומה ציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה על מצחו תמיד - שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה - על אחת כמה וכמה" (יומא ח ע"א).
ובתוס' שם אמר כי איסור הסחת הדעת הוא רק מדרבנן. כי הקל וחומר אינו קל וחומר גמור, שהרי שם ה' בציץ הוא גלוי ובתפילין הוא מכוסה ונסתר. אמנם בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן טו בשם המגן גבורים כ"ח. בשלטי הגבורים סק"א ואלף המגן סק"ב) כתב כי עיקר כדברי הפוסקים שהיסח הדעת אסור מן התורה. וכפי שנראה לקמן כך גם דעת הרמב"ם.
איסור הסחת דעת בתפילין יותר מציץ
חכמינו למדנו שמעלת הציץ היא רק כשהוא על ראש הכהן הגדול. שבגמרא (פסחים עז ע"א) חלקו בזה תנאים: "תניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו – מרצה. דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודיהו על מצחו – מרצה. אין עודיהו על מצחו - אינו מרצה". מחלוקתם היא האם הציץ שכהן גדול נושאו על מצחו מכפר על טומאת הקרבנות, על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה בשעה שהציץ לא על מצחו. דעת רבי יהודה שרק על המצח הוא מכפר, וכך הלכה (הרמב"ם ביאת מקדש פ"ד הלכה ח'). ולכאורה כך צריך להיות גם בתפילין, אבל בגמרא למדנו כי גם כשהתפילין בידו – הן מועילות לאדם.
שומרות על האדם גם אם הניחן בצד ולא הניחן
בגמרא (ברכות כג ע"א): "ואמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבית הכסא כי הוה נקיט ספרא דאגדתא הוה - יהיב לן, כי הוה נקיט תפילין - לא הוה יהיב לן. אמר: הואיל ושרונהו רבנן ננטרן. אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - יהיב לן. כי הוה נקיט תפילין - לא יהיב לן. אמר: הואיל ושרונהו רבנן ננטרן".
הגמרא מספרת על רבה בר בר חנה ורבא שהלכו אחרי רבותיהם, וכשהיו רבותיהם צריכים להיכנס לבית הכיסא והיה להם ספר קודש ביד, היו נותנים להם לשומרו. אבל כשהיו להם תפילין ביד או בראש, לא נתנו להם לשמור אותן אלא נכנסו אתן ביד מכוסה לבית הכיסא, ואמרו: הואיל וחכמים התירו להיכנס אתן לבית הכיסא – ניקח אותן אתנו שישמרו עלינו. אם כן תפילין מגינות גם כשהן בידיו של האדם ולא דווקא על ראשו.
והטעם שחכמים התירו הוא כדי שלא יניח אדם את התפילין מחוץ לבית הכיסא, שהיה בימיהם מקום ציבורי, ויבוא מישהו ויגנוב אותן או יעשה בהן שימוש גרוע (כמו שמספרת שם הגמרא על כמה מקרים שהיו). לכן התירו חכמים להיכנס עמהן כדי לשמור על התפילין שלא ייגנבו. ואומרת הגמרא כי אמרו אותם חכמים: כיוון שחכמים התירו – ניקח את התפילין שישמרו עלינו.
יוֹצֵא אָדָם בִּתְפִילִּין עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה
ולפי הבית יוסף התפילין לא רק שומרות, אלא צריך להיזהר לא להסיח מהן את הדעת. שכך כתוב בגמרא (שבת יב): "תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, יוֹצֵא אָדָם בִּתְפִילִּין עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, מַאי טַעֲמָא? כֵּיוָן דַּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִילִין כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה - קַל וָחוֹמֶר מִצִּיץ, מַה צִיץ שְׁאֵין בּוֹ אֶלָא אַזְכָּרָה אַחַת, אָמְרָה תּוֹרָה, (שמות כּח) 'וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד' - שֶׁלֹּא יָסִּיח דַּעֲתוֹ מִמֶּנוּ, תְּפִלִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אַזְכָּרוֹת הַרְבֵּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הִלְכָּךְ מִידְכַּר דַּכִיר לְהוּ". כיוון שצריך למשמש בתפילין הללו כל שעה - אין חשש שהוא ישכח וילך עם התפילין בשבת באיסור.
ושאל על כך הבית יוסף שאלה גדולה: האם מדובר באדם שלובש את התפילין על ראשו, או שמחזיק אותן בתוך ידו או בתיקו? אם מדובר באדם שמניח תפילין על ראשו, הרי גם אם ילך עמהן בשבת אין בזה איסור תורה אלא דרבנן. ואם היינו אוסרים בערב שבת ללכת אתן על ראשו, הרי זו גזרה לגזרה. שהרי למדנו כי המוצא תפילין בשבת במקום שאין בו עירוב, ילבש את התפילין שמצא ברשות הרבים וילך עמהן ברשות הרבים כדרכו, ויעבירן כשהן על ראשו וידו מרשות הרבים לרשות היחיד ואין בכך איסור תורה. אמנם לכתחילה לא מניחים תפילין בשבת כיוון שהן "אות" והשבת "אות", ולא צריך את "אות" התפילין כדי שתשרה על האדם "אות" הקדושה של ה' בשבת.
חייבים אפוא לומר, כי מה שהגמרא אמרה שמותר ללכת עם תפילין בערב שבת בין השמשות כיוון שממשמש בהן כל שעה, אלה תפילין שבידו או בתיקו. ושם יש באמת חשש כי אם ילך עם תפילין בידו או בתיקו בשבת יעבור על איסור תורה, שאין זו דרך לבוש אלא דרך משא. ועל התפילין הללו אמרו בגמרא שמותר לקחת אותן בידו בערב שבת ואין חשש כי ממשמש בהן כל שעה. מכאן שגם מתפילין שבידו צריך לא להסיח את הדעת (בית יוסף רנב).
ויש הוכחה לפירושו מלשון הרמב"ם שכתב: "חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה שמא יהיה שם דבר שכוח ויצא בו בשבת, ומותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת אינו שוכחן. שכח ויצא בהן לרשות הרבים ונזכר שיש לו תפילין בראשו מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש" )רמב"ם שבת יט כו(. מכאן רואים שכאשר הרמב"ם דיבר על יציאה בערב שבת הוא כתב "לצאת בתפילין", ולא כתב "תפילין בראשו". ומכאן מוכיח כי גם מתפילין שבידו אסור להסיח דעתו.
הציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם
וכתב עליו הב"ח: "תימה רבה לרב גדול כמוהו להוציא דברים כאלו מתחת קולמסו שהלא הקל וחומר מציץ אינו נלמד (שבת יב א) אלא מדכתיב והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה והא פשיטא דבציץ אם אינו על מצחו אינו בדין שלא יסיח ממנו וכן בתפילין כשאינן על ראשו".
הלא כל הלימוד לאיסור הסחת הדעת בתפילין הוא בלימוד מהציץ. ובציץ - רק כשהוא על ראשו הוא מכפר, אם כן איך אפשר ללמוד מציץ על תפילין דבר שלא קיים בציץ עצמו? אלא ודאי כל הדיון על תפילין בערב שבת מדבר בתפילין שבראשו (וכן פסק המשנ"ב רנב ס"ק נד).
וצריך ליישב את קושיות הב"ח ולומר כי באמת קדושת התפילין נלמדת מציץ, אבל היא יותר ממנו. שהרי כך אומר הרמב"ם (תפילין מזוזה וספר תורה פרק ד יד): "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד. שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד". הרי שכתב כי קדושתן גדולה משל ציץ. ואם בציץ אינו מכפר כשהוא בתיקו, בתפילין אינו כן ומכפר גם אם הוא בתיקו.
תפילין והפצת תורה – עד מסירות נפש
לכן חכמינו השוו את לבישת התפילין למצווה החשובה של הפצת התורה. שבגמרא (ע"ז יח) מובא מעשה: "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹסִי בֶן קִסְמָא, הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן אֶצְלוֹ לְבַקְּרוֹ, אָמַר לֵיהּ, חֲנִינָא אָחִי, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאוּמָה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ, שֶׁהִחְרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ, וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו, וְאִיבְּדָה אֶת טוֹבָיו, וַעֲדַיִן הִיא קַיֶימֶת, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּמַקְהִיל קְהִילוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר מוּנַח לְךָ בְּחֵיקֶךָ. אָמַר לֵיהּ: מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. אָמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי מִן הַשָּׁמִים יְרַחֲמוּ?. תְּמֵהָנִי אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה בָאֵשׁ".
בסופו של סיפור שרפו את רבי חנינה בן תרדיון עם ספר התורה: "לֹא הָיוּ יָמִים מוּעֲטִים עַד שֶׁנִפְטַר רַבִּי יוֹסִי בֶן קִסְמָא, וְהָלְכוּ כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְקוֹבְרוֹ, וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל, וּבְחַזְרָתָן מָצְאוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּמַקְהִיל קְהִילוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח לוֹ בְחֵיקוֹ, הֶבִיאוּהוּ וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהִקִיפוּהוּ בַחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת, וְהֵצִיתוּ בָהֵן אֶת הָאוּר, וְהֵבִיאוּ סְפוּגִין שֶׁל צֶמֶר, וּשְׁרָאוּם בְּמָיִם, וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ" וכו'. והביא בשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן קכא) מי ששאל גם אם רבי חנינא בן תרדיון מוכן למסור נפשו על הפצת התורה, מי התיר לו לסכן את ספר התורה שיישרף? וענה כי הפצת התורה היא כל כך חשובה, עד שמותר לסכן ספר תורה שיישרף בשביל ללמד תורה לעם ישראל. כי זה עיקר עניינה של התורה ולא שתהיה "חמדה גנוזה".
יש לו כנפי רוח
ובגמרא (שבת מט ע"א) יש סיפור דומה על אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִים: "שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי שְׁמַד עַל יִשְׂרָאֵל - שֶׁכֹּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין עַל רֹאשׁוֹ, יִקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ. וְהָיָה אֶלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְיָצָא לַשּׁוּק. וְרָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, וְרָץ מִלְּפָנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ - נָטְלָן מֵרֹאשׁוֹ וְאָחְזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לֵיהּ, מַה בְיָדְךָ? אָמַר לוֹ, כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ, וְנִמְצְאוּ בָהּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ, 'בַּעַל כְּנָפַיִם'". וגם פה שואלים, גם אם אלישע "בעל כנפיים" מוכן לסכן את עצמו, מי התיר לו לסכן את התפילין שיישרפו? וצריך לומר כי הנחת תפילין חשובה לא פחות מהפצת תורה ברבים. שכל עניין התפילין הוא להטמיע בעם ישראל את התורה, ולכן הפצת התורה היא כמו תפילין ומותר לסכן אותן שיישרפו בידי הרומאים.
וכותב בעל המשנה הלכות כי בשנות השואה במחנות ההשמדה הלכנו עם תפילין למרות סכנת הנפשות ולמרות החשש שהתפילין יישרפו. "ועשינו כל מה שבידינו להניח תפילין ככל האפשר באותן המקומות וברור הי' כברור השמש בצהרים שאם תפשו התפילין מאתנו שרפו אותם באש ואפילו הכי כל מי שהיה יכול - הביא אתו תפילין וחפשנו להניח תפילין וכמה לקינו עליהם ולא היה פוצה פה ומצפצף שלא להניח תפילין משום בזיון התפילין או משום שישרפם".
וכנראה שטעם הדבר הוא כי תפילין הם חיים. וכשם שאומר רבי עקיבא לפפוס שבלעדי הפצת התורה אנחנו כמו דגים בלי מים, כך בלי תפילין אנחנו בלי חיים. עם ישראל לא יכול לחיות בלי תפילין, כדכתיב. "אֲ-דֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי". ובגמרא במנחות הפסוק הזה נדרש על תפילין: "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין - מַאֲרִיךְ יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לח) 'אֲ-דֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי'". ובזה התפילין הן ממש כמו הפצת התורה.
ויהי רצון שנזכה לקריאת שם ה' עלינו בגאולה שלמה, כדכתיב (יחזקאל לו, כג): "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל וכו' וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". אמן ואמן.
סיפור
הנחת נשיקה
מנהגו הקבוע של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה לכבד מאוד כל ילד שהגיע פעם ראשונה להניח תפילין, אע"פ שעדיין לא הגיע לגיל מצוות. בדרך כלל זה היה קורה כחודש לפני התאריך, והרב היה מורה כי באותו יום לא יאמרו תחנון, כי זה יום טוב שלו. וגם שלנו.
מנהג הרב היה להושיב את הילד לידו במקום המכובד, ולידו היה מושיב את אביו של הילד. הרב היה מניח לו תפילין של יד, ובשעה שהילד היה מברך על התפילין היו משתיקים את כל המתפללים ומקשיבים לברכת הילד ועונים לו כל הקהל "אמן". אחר כך הוא היה מכבד את הסבא, אם היה נוכח במקום, לסייע לילד להניח תפילין של ראש. בסוף התפילה היה מכבד הרב את הילד לקרוא את ההלכה היומית, ואחר כך הרב היה מסביר אותה. הכול בשביל לכבד ולייקר את נער בר המצווה, שיבין שהוא חשוב ויקר ומוערך, כדרכו של מרן הרב אליהו זצוק"ל.
בעניין זה סיפר מי שהיה פעם נער בר-מצווה: הגעתי עם אבי שיחיה ועם סבי לבית הכנסת, כולי נרגש. היום הוא היום הראשון שבו אני מניח תפילין. הייתי נרגש כמובן מהתפילין, אבל גם מכך שידעתי שביום הזה אהיה ממש קרוב לרב אליהו, שכל כך אהבנו אותו. ידעתי שאקבל ממנו תשומת לב מיוחדת, וזה ריגש ושימח אותי במיוחד. הרב הושיב אותי לידו, ואני פתחתי את תיק התפילין בידיים רועדות, הוצאתי אותן ממנו והתכוונתי להתחיל להניחן. אלא שאז רמז לי הרב בשקט שמשהו לא תקין. לא הבנתי, הרי אבא לקח את התפילין לבדיקה, והכול נראה בסדר גמור. מה לא עשיתי בסדר? הרב ראה את המבוכה שלי, חייך ואמר: לא נישקת את התפילין. כשמוציאים את התפילין מהשקית צריך לנשק אותן, ורק אחר כך להניח. עכשיו חייכתי גם אני, נישקתי את התפילין בהקלה, והרב הוסיף ואמר: בתפילין כתוב "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". כך אנחנו מגלים את אהבתנו לה' ולמצוותיו.
מאז, בכל פעם שאני מוציא את התפילין מהתיק על מנת להניח אותן, אני מנשק אותן בחיבה ונזכר ברב זצוק"ל, שחיבב עלי את המצווה הזאת במיוחד.
תשובה כהלכה
הורדה להנחה. כתוב בבן איש חי שאם לאדם יש רק תפילין ואין לו טלית, מניח את התפילין ואח"כ כשמביאים לו טלית צריך להוריד את התפילין, לברך על הטלית ואז אח"כ להניח את התפילין בלי ברכה. וכתוב שאם נפלה הטלית באמצע התפילה צריך לברך עליה שוב. אם כך, אם הטלית נופלת באמצע התפילה, האם צריך להוריד את התפילין כדי לברך עליה?
להלכה לא מברכים שוב אם הטלית נפלה, ובכל אופן במקרה זה לא צריך לחלוץ את התפילין. אלא שאחרי לבישת הטלית יזיז מעט את התפילין ויחזירן למקומן.
הנחה כפולה. אני איטר ומניח תפילין על יד ימין. האם אני צריך לקנות תפילין גם ליד שמאל, כמו שאומר הבן איש חי?
אם אתה עושה מלאכה וגם כותב ביד שמאל, אין צורך במשהו נוסף. הרב אליהו זצ"ל היה מורה במקרה זה, למי שירא שמים הרוצה לצאת לכל הדעות, להניח אחרי התפילה גם ביד שמאל. אבל אם יש פיצול בין מלאכה וכתיבה, תניח כמו כולם בשמאל.
רבה אמונתך. לאחרונה עולים בי הרהורי כפירה. אני דוחקת אותם ולא נותנת להם מקום. אני אוהבת את ה' ומאמינה בו יתברך באמת. מאיפה מגיעים ההרהורים האלה, ומה אפשר לעשות כדי שלא יגיעו?
הרבה מהאנשים שבאמת רוצים להאמין באלוקים מרגישים בשלב מסוים בחיים הרהורי כפירה כואבים. המחשבות הללו נועדו להביא אותנו לאמונה יותר גדולה. שלא נהיה חלילה "קטני אמונה". כשיש לאדם הרהורי כפירה, הוא צריך לבדוק היטב את כל האמונות שלו, אולי יש בהן טעות. אולי הן נתפסות באופן קטן ומצומצם. בשעה זו צריך אדם לא לפחד כלל משאלות הכפירה, לא לברוח מהן ולא להיבהל מהן. להקשיב להן ולחפש את התשובה האמיתית לשאלות אלו. כשאדם ימצא את התשובה - האמונה שלו תהיה יותר גדולה ויותר אמיתית.
כעבור כמה שנים או חודשים, כשהוא יגדל עוד ועוד, הוא ימצא את עצמו שוב בקושיות אמונה. שוב הוא יחפש תשובה, ושוב הוא ימצא תשובה שלא תניח את דעתו, ויחפש תשובה שנייה ושלישית עד שימצא את התשובה האמיתית. מהתשובה הזאת תגדל האמונה שלו למדרגה יותר גבוהה. וכך האדם הולך וגודל במדרגות האמונה ואהבת ה' שלו, בשמחה ובטוב לבב.
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת.
בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו האור גדול של ל"ג בעומר
עוּלוּ וְאָתוּ, וְאִתְכְּנָשׁוּ לְהִילּוּלָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
