ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת האנציקלופדיה התלמודית
איסור האכילה ביום הכפורים
"זונדה" (הזנה דרך הוריד) - האם אסורה ביום הכיפורים?
בליעת מאכל עטוף - האם מותרת ביום הכיפורים?
חמדת האנציקלופדיה התלמודית (84)
רבנים שונים
23 - פרשת תזריע באנציקלופדיה התלמודית
24 - איסור האכילה ביום הכפורים
25 - "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ"
טען עוד
שיעורו. שיעור אכילה ביום כיום הכפורים, לענין חיוב כרת ומלקות וחטאת, היא ככותבת - תמר יבש (הערוך ע' כותבת; המנהיג הלכות צום כפור סי' ל) - הגסה (משנה יומא עג ב; רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"א; טור ושולחן ערוך אורח חיים תריב א וה). ושיעור זה הוא השיעור שבו דעתו של אדם מתיישבת עליו (יומא עט א). ואין שיעור האכילה שחייבים עליה ביום הכפורים בכזית, כשאר אסורי אכילה, לפי ששינה הכתוב בלשון שבה נאמר בתורה איסור האכילה, שלא נאמר איסורו בתורה בלשון "אכילה" אלא בלשון "עינוי", לפיכך שינו חכמים שיעורו של האיסור (ברייתא יומא פ א בשם רבי).
ישוב הדעת ללא מעשה אכילה. אכל פחות מכשיעור סמוך לכניסת יוה"כ - שלא נתיישבה דעתו באותה אכילה (שו"ת בית שערים או"ח סי' עח) - ואחרי שנכנס היום השלימו לכשיעור - ונתיישבה דעתו באכילה זו (שם) - דעת הבית שערים (שם) והלחם שלמה (או"ח סי' קי אות א) ועוד אחרונים שהוא פטור, שאין חייבים ביה"כ על ישוב הדעת, אלא אם בא על ידי אכילה האסורה; שעצם החיוב משום אכילה הוא, וישוב הדעת שאמרו אינו אלא לענין השיעור. אבל דעת הכתב סופר (או"ח סי' לא) וההתעוררות תשובה (ח"א סי' רכט) ועוד, שחייב כרת, לפי שאין החיוב על מעשה האכילה, אלא החיוב על ביטול העינוי שעל ידי האכילה; ובאופן זה, שהאכילה ביום הכפורים מצטרפת לכשיעור, ביטל את העינוי.
אכילה שאין בה הנאת גרון אלא הנאת מעיים בלבד, שאינה נחשבת אכילה, אף ביום הכפורים אין חייבים עליה (אגלי טל מלאכת טוחן אות סב על פי יומא עד ב; שו"ת כתב סופר או"ח סי' קיז; שו"ת לחם שלמה או"ח סי' קט; שו"ת מחזה אברהם סי' קכט; אחיעזר ח"ג סי' סא, ועוד), שאין חייבים ביום הכפורים אלא על אכילה שחייבים עליה בכל מקום (אגלי טל שם; לחם שלמה שם). ועוד, שבאכילה זו אין בה ישוב הדעת (כתב סופר שם; לחם שלמה שם). לפיכך, הכורך מאכל בסיב ובלעו פטור - אבל אסור מדרבנן (כת"ס שם) - שלא נהנה גרונו (כת"ס שם; מנחת חינוך מצוה שיג אות ב). והוא הדין לניזון על ידי צינור המחובר לצוארו למטה מבית הבליעה (שו"ת עמק שאלה או"ח סי' יז; שו"ת מחזה אברהם שם; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכד). וכל שכן הניזון על ידי צינור המחובר למעיו, שאין בזה שם אכילה כלל (מהרש"ם שם סי' קכג; אחיעזר שם).
אכילה ללא ישוב הדעת. אכילה שיש בה הנאת גרון בככותבת, אבל אין בה הנאת מעיים בשיעור זה, כגון שאכל כחצי כותבת והקיאו וחזר ואכלו, או שאכל ככותבת מצומצמת ונשאר ממנה מעט בין החניכיים, שנדבק בחיכו, ונמצא שנהנה גרונו בככותבת אבל לא נהנו מעיו בשיעור זה, נחלקו אחרונים בדבר:
(א) החתם סופר (או"ח סי' קכז) והאגלי טל (מלאכת טוחן ס"ק סב אות ב) כתבו שאף הסוברים, וכן הלכה, ששאר איסורי אכילה חייבים עליהם אפילו אם לא נהנו מעיו מאכילתם, ולא היתה לו בהם אלא הנאת גרון - ביוה"כ שלא נאמר איסורו בלשון "אכילה" אלא בלשון "עינוי", לדברי הכל אין חייבים בו על אכילה אם לא נהנו מעיו בשיעור ככותבת, שאין דעתו של אדם מתיישבת אלא בהנאת מעיו (שו"ת חת"ס שם וחידושי חת"ס כתובות ל ב וחולין קג ב; שו"ת כת"ס או"ח סי' קיז; שו"ת לחם שלמה שם, ועוד).
(ב) אבל דעת האמרי אש (סי' יב), האמרי בינה (יומא עט ב), חלקת יואב (ח"א יו"ד סי' ט) והאחיעזר (שם) ועוד, שאין הבדל בין יוה"כ לשאר איסורים, וכשם שהשיעור האמור בשאר איסורים הוא, להלכה, במאכל שבגרונו, כך אף ביוה"כ, שכן מצינו שאמרו בגמרא (שבועות יג ב וכריתות ז א) שמי שאכל ביוה"כ וחנקו המאכל ומת, חייב כרת על אכילה זו (אחרונים שם).
(ג) ובשו"ת עמק שאלה (או"ח סי' יז) ובשו"ת מחזה אברהם (סי' קכט) כתבו יותר מזה, שאף הסוברים בכל איסורי אכילה שאין חייבים עליהם אלא אם נהנו מעיו בשיעור האמור בהם, ביוה"כ האיסור תלוי בהנאת גרון לחוד, לפי שדעתו מתיישבת עליו בכך. ובבית האוצר (מערכת אין איסור חל על איסור כלל עג) כתב טעם אחר, שמהכתוב תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (כאן) למדו בתורת כהנים (אחרי מות פ"ז) שהעינוי הוא ב"בית הנפש", והוא הגרון.
אכילה שלא כדרך הנאתה. אכילת איסור, שאזהרתו נאמרה בתורה בלשון אכילה, אין חייבים עליה אלא אם אכלה כדרך אכילתה (פסחים כד ב), היינו כדרך שנהנה מהאכילה (רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ח ומאכלות אסורות פי"ד ה"י). אבל אם אכל שלא כדרך הנאתו, פטור. כגון שאכל חֵלֶב חי (פסחים שם), או שהמחה את החֵלֶב ושתה אותו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו (רמב"ם מאכ"א שם הי"א), או שעירב דבר מר במאכל האסור ואין בו הנאה לחיך, וכיוצא (רמב"ם יסוה"ת שם ומאכ"א שם).
לענין יום הכפורים נחלקו אחרונים:
(א) השאגת אריה (סי' עו), העולת שמואל (לרש"ל קוידר סי' צב) והישועות יעקב (או"ח סי' תריב ס"ק א בדעת שאר ראשונים) כתבו שחייבים אף על אכילה שלא כדרך הנאתה, לפי שאיסור האכילה ביוה"כ לא נאמר בלשון "אכילה" אלא בלשון "עינוי", ואף האוכל שלא כדרך אכילה מבטל את העינוי.
(ב) אבל בשו"ת נודע ביהודה (תנינא או"ח סי' קטו מבן המחבר), הכתב סופר (או"ח סי' קיא), השואל ומשיב (מהדורא ג ח"א סי' תב), ישועות יעקב (שם בדעת הרמב"ם), עמק יהושע (סי י') ועוד אחרונים, כתבו שפטור. לפי הכתב סופר והבנין ציון (ח"א סי' לה) פטור משום שאין באכילה זו ישוב הדעת; ולפי הישועות יעקב (שם), עמק יהושע (שם) והשואל ומשיב (שם) פטור משום שאף על פי שלא נאמר ביוה"כ לשון "אכילה" אלא לשון "עינוי", אינו חייב אלא בדרך אכילה. ומכל מקום אף על פי שאין בה כרת, יש בה איסור דרבנן או דאורייתא.
פרשת קדושים
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. (יט יג)
בל תלין
האם יש איסור הלנת שכר בשכיורת דירה?
האם אפשר להתנות עם הפועל מראש שלא ישלם לו בזמנו?
האיסור. מצות עשה לשלם שכר מלאכתו של פועל בזמנו, שנאמר (דברים כד טו): בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (רמב"ם שכירות פי"א ה"א; טור ושולחן ערוך חושן משפט שלט א), ו"ביומו" פירושו בזמנו (ב"ח שם). ואם איחרו לאחר זמנו, ביטל את מצות העשה ועבר בלא תעשה, שנאמר (דברים שם): וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, ונאמר לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.
זמנו. איזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, שכיר לילה גובה כל היום (ספרי דברים שם; משנה בבא מציעא קי ב; רמב"ם שם ה"ב; טוש"ע שם ג). הטעם: הפסוק "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר" אינו מדבר אלא בשכיר יום, שהרי שכיר לילה חייב לעבוד כל הלילה עד הבוקר, ולא נתחייבו הבעלים בתשלום השכירות עד שהגיע הבוקר, ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. והפסוק "וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" אינו מדבר אלא בשכיר לילה, שהרי שכיר יום חייב לעבוד כל היום עד הלילה, וקודם הלילה אין כל חיוב על הבעלים לשלם לו (ברייתא וגמרא שם). ונתנה התורה לבעלים זמן של עונה אחת, יום או לילה, כדי שבמשך זמן זה יוכלו להשתדל ולחפש כסף לשלם (רש"י על התורה ויקרא כאן; לבוש סי' שלט; סמ"ע שם ס"ק ה).
אף שכיר שעות, שאינו לכל היום או לכל הלילה, הוא בכלל האיסור (משנה שם), שנאמר (דברים שם): וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ, דבר שמוסר - הפועל - נפשו עליו (גמ' שם קיא ע"ב), היינו כל ששיעבד עצמו עליו (רש"י שם). ואפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים (גמ' שם), כלומר: שכיר שעות (רש"י ותוס' שם). בזמננו, שהפועלים שהם שכירי יום אין דרכם לעשות מלאכה עד הלילה, אלא גומרים עבודתם מבעוד יום, אין דינם אלא כשכיר שעות; וכיון ששקעה השמש ולא שילם להם, עובר משום בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ ומשום וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (בית יוסף שם בשם נמוקי יוסף; רמ"א בשו"ע שם ג). אבל אם עשו מלאכה עד הלילה, יש לו זמן כל הלילה; ואף על פי שלא התנה בפירוש שיעבדו עד הלילה, ודאי לכך נתכוונו בתחילה, שאם יעבדו עד הלילה שלא יתחייב לשלם קודם (שם).
שכירות חפצים. אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים, יש בהם משום בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, ויש בהם משום לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר (תורת כהנים קדושים פרק ג פרשה ב; משנה ב"מ קיא א), שנאמר (דברים כד יד-טו) "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר וגו' אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" - כל שבארצך, אפילו בהמה וכלים (ברייתא שם). רבי יוסי ב"ר יהודה חולק וסובר שעל בהמה וכלים אינו עובר, שנאמר: וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא - מי שבא לידי עניות ועשירות, היינו אדם; יצאו בהמה וכלים שאינם באים לידי עניות ועשירות (שם). הלכה כדעה הראשונה (רמב"ם שם ה"א; טוש"ע שם א).
אף על שכר קרקע עובר בבל תלין. וכן אמרו בתורת כהנים (קדושים פרק ג פרשה ב והובא בסמ"ג לאוין קפא וביראים השלם סי קכו): שכר קרקע מנין? תלמוד לומר: "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת" - כל דבר. והטור (שם) הביא בשם הרמ"ה שאין עוברים על שכר קרקע, שהרי אנו מרבים שכר בהמה וכלים מ"בארצך", היינו רק מה שנמצא בארצך ולא ארצך עצמה. אך תמהו על זה המנחת חינוך (מצוה רל) והשער משפט (סי' שלט) שהוא נגד התורת כהנים. ולדעת הרמ"ה, הסתפק הקצות החושן (שם ס"ק א) אם בַּיִת דינו כמחובר או כמטלטלין, והעלה שבאיסורים יש להחמיר.
אופנים שאין עוברים. אין עוברים בבל תלין אלא אם הפועל תובע את שכרו; אבל אם לא תבע, אין עוברים (תו"כ שם; משנה ב"מ קיא א וברייתא שם קיב א; רמב"ם שם פי"א ה"ד; טוש"ע שם י), שנאמר: "אִתְּךָ" - מדעתך (ברייתא שם), היינו שהעיכוב מדעתך ולא מדעתו של הפועל (רש"י שם). ומכל מקום, כתב השער משפט (שם ס"ק ב) שאפילו אם לא תבעו, יש איסור לעכב השכירות, אלא שאינו עובר על הלאו.
אפילו אם תבעו הפועל, אם לא היה לבעל הבית במה לשלם, אינו עובר (ברייתא שם קיב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: "אִתְּךָ" - שיש אתך (ברייתא שם). ואפילו אם יש לו מטלטלין הרבה, אלא שאין לו מעות, אינו עובר, ששכרו של פועל הוא במעות (מגיד משנה שם; ריטב"א ב"מ שם; שו"ע הרב שאלה ושכירות סט"ו). ומידת חסידות שאפילו אם אין לו כסף, שילוה ויפרע לשכיר בזמנו (שו"ע הרב שם סי"ח בשם האר"י). והחפץ חיים (בספר אהבת חסד פ"ט סי"א ובפירושו ס"ק כא) מצדד לומר, שאם יכול להשתדל ולהשיג מעות בהלואה, הרי זה כמו שיש "אִתְּךָ", וחייב להשיג ולפרוע, שהרי לכך נתנה לו התורה זמן יום או לילה, שיוכל לחפש מעות.
המַתְנה עם הפועל בשעה ששכרו שלא יתחייב לפרעו בזמנו, הרי זה בכלל ההלכה שכל תנאי שבממון קיים, ואינו בגדר מתנה על מה שכתוב בתורה, ואינו עובר בבל תלין. וטוב להתנות כן עם השכיר, כי שמא יהיה טרוד, או לא יהיו לו מעות בריוח, ונמצא עובר בלא תעשה (ספר חסידים סי' תתרסו; ש"ך ס"ק ב בשמו; שו"ע הרב סי"ח). אבל אם התנה בלשון "על מנת שלא יהיה בזה דין של בל תלין", כתב החפץ חיים (אהבת חסד שם ס"ק כד) שהרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה, והתנאי בטל, שבעל כרחו יש כאן דין בל תלין. אבל דעת השואל ומשיב (שתיתאה סי' א) שאף בלשון זו אינו עובר, כיון שעל כל פנים הפועל לא נכנס על דעת שיקבל בזמנו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
