ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איסור טומאת מת לכהנים

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים חמדת האנציקלופדיה התלמודית Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשע"ז

איסור טומאת מת לכהנים


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ו
ַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. (כא א)


למה אסור לכהנים להטמא למתים בזמן הזה, הרי בלאו הכי כולנו בחזקת טמאי מתים?
כהן ישן, ונפטר אדם בבית - האם חייב לצאת החוצה מיד, או שרשאי להתלבש קודם?

האיסור. הכהנים מוזהרים שלא להטמא למת בלא תעשה (משנה סוטה כג א וגמרא שם ב ומשנה קדושין כט א וגמ' שם לה ב; רמב"ם גזלה ואבדה פי"א הי"ח ואבל פ"ג ה"א וספר המצוות לא תעשה קסו) ובעשה (ב"מ ל א; רמב"ם גזלה ואבדה שם). בלא תעשה - שנאמר כאן: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וגו' לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (סוטה שם וקדושין שם ורש"י ורבנו חננאל ב"מ שם; רמב"ם אבל שם וסהמ"צ שם ופירוש המשנה ב"מ שם), ונאמר: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא ד. רמב"ם גזלה ואבדה שם); בעשה - שנאמר: קְדֹשִׁים יִהְיוּ (ויקרא שם ו. רש"י ור"ח ותוס' ב"מ שם; רמב"ם גזלה ואבדה שם), ונאמר: וְקִדַּשְׁתּוֹ (ויקרא שם ח. רי"ף ופירוש המשנה לרמב"ם ב"מ שם). עבר וטימא עצמו - לוקה (משנה מכות כא ב ורש"י ד"ה כהן; שמחות פ"ד; רמב"ם אבל פ"ג ה"א), אחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא (רמב"ם אבל שם).
בזמן הזה. עבירת הלאו, כתבו ראשונים שהוא משום קדושתו של הכהן (תשובת הגאונים חמדה גנוזה סי נה ועוד גאונים הובאו באוצר הגאונים ברכות עמ' 17), ומשום מעלתו (רמב"ן על התורה שם; החינוך מצוה רסג). ואפילו בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים ואין עבודה, מוזהר הכהן מן התורה שלא להטמא למת, לפי שקדושתו קדושת עולם; ואם נטמא, חייב מלקות (תשובת הגאונים שם, וכעין זה בהאשכול ריש הלכות טומאת כהנים, וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש הלכות טומאה, והטור והשולחן ערוך שהביאו להלכה הלכות טומאת כהנים). אבל הראב"ד (בהשגות נזירות פ"ה הט"ו והובא ברמב"ן סוף מכות) סובר שהכהנים בזמן הזה - שכולנו טמאי מת - אין עליהם עוד חיוב משום טומאה למת, אלא שמכל מקום אסורים הם להטמא (רמב"ן שם בשמו) מדרבנן (מנחת חינוך מצוה רסג; שיירי קרבן לירושלמי נזיר פ"ז ה"א. ועי' דגול מרבבה יורה דעה שעג ב שאולי יש בו איסור של תורה). וכתב רבי עקיבא איגר (שו"ת תנינא סי יח) לדעה זו, שאפילו מדרבנן אינם אסורים. ומה שמצינו שהיו אמוראים מציינים את הקברות מפני הכהנים (עי' ב"ב נח א), הוא לפי שבימיהם עדיין היה להם אפר של פרה אדומה להטהר (משנה למלך אבל פ"ג ה"א). לדעת הסוברים שאין הכהן מוזהר על הטומאה אלא מדרבנן בזמן הזה, כתב השיירי קרבן (שם) שלצורך מצוה מותר להטמא אף בטומאה של תורה.
האיסור שאסרו על הכהן לצאת מארץ ישראל לארץ העמים משום טומאתה, כתבו הרש"ל (על הטור יו"ד שסט), הב"ח, הפרישה, הט"ז והש"ך (שם) שאינו אלא בזמן שארץ ישראל היתה בטהרה, והיו בה טהרות. וכן כתב ר"י קשטרו (שם והובא בהגה' ר' עקיבא איגר שם) שעכשיו לא נהגו להזהר בזה, לפי שכולנו טמאי מת. אבל השבות יעקב (ח"א יו"ד סי' פה וח"ב סי' צח הובא בפתחי תשובה יו"ד שם) כתב שאף על פי שכהן הנמצא בארץ העמים, ויש לו פרנסה במקומו, אינו חייב לעלות לארץ ישראל, מכל מקום הנמצא בארץ ישראל אסור לו לצאת לארץ העמים אף בזמן הזה.
במקום כבוד הבריות. מת מצוה אף כהן גדול נטמא לו, שנאמר: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא (ויקרא כא יא), ודרשו (משנה נזיר יז א וגמ' שם ב; רמב"ם אבל פ"ג ה"ח): לאביו אינו נטמא, אבל נטמא למת מצוה.
יש ראשונים ואחרונים שסוברים שלמדים ממת מצוה שחייב כהן להיטמא לו משום כבוד הבריות, שכל איסור שאינו שוה בכל, כגון האיסור שעל הכהן להטמא למת - שאינו נוהג אלא בכהנים זכרים - נדחה מפני כבוד הבריות (עי' תורת האדם לרמב"ן שער ההוצאה בדעת רב האי גאון ותוס' ותוס' הרא"ש ברכות כ א; ספר המאורות ברכות שם; שו"ת נודע ביהודה קמא אורח חיים סי' לה, ותומים סי' כח סוף ס"ק יב, בדעת הרמב"ם כלאים פ"י הכ"ט). ולדעתם כתבו הפנים מאירות (שו"ת ח"ב סי' נז) והנודע ביהודה (שם וצל"ח ברכות שם) ועוד, שכהן השוכב בבית על מיטתו ערום, ומת שם מת, אינו חייב לצאת מן הבית מיד בלי בגדים, אלא מתלבש ויוצא, שכבוד הבריות דוחה את האיסור של טומאת מת שאינו שוה בכל. ויש חולקים וסוברים שאף איסור שאינו שוה בכל אינו נדחה מפני כבוד הבריות (עי' רש"י ברכות שם ד"ה שב ואל תעשה, וכן מסיק הרמב"ן בתורת האדם שם, ועי' ישועות יעקב או"ח סי' יג ס"ק ג, שכתב שנראה שכן דעת הרמב"ם ורוב הקדמונים). ואין למדים מטומאה שהותרה למת מצוה, ששם לא כבוד הבריות הוא שדוחה את האיסור, אלא שאיסור טומאה לא נאמר כלל על מת מצוה (רש"י ברכות שם; מאירי יבמות ג ב). ולדעה זו כתבו תרומת הדשן (סי' רפה), הרמ"א (יו"ד שעב א) והנודע ביהודה (שם) ועוד, שכהן ששוכב בבית בלי בגדים, ומת שם מת, חייב לרוץ ערום ולצאת מן הבית, כדי שלא יעבור על איסור תורה של טומאה למת, שאין כבוד הבריות דוחה איסור תורה של טומאה למת.
מותר לכהן להטמא בטומאה של דבריהם לכבוד הבריות (רמב"ם אבל פ"ג הי"ד). לפיכך, כשחוזרים מקבורת המת, ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה בטומאה דרבנן, כגון בית הפרס - אם העם הלכו בטמאה, אף האבל הולך עמהם, אפילו אם הוא כהן, מפני כבודם (שמחות פ"ד וירושלמי ברכות פ"ג סוף ה"א והלכות גדולות סוף הלכות טומאה).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il