בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ירון יוסף בן מרים בתוך שאר חולי עמו ישראל

הפסקה לקריאת שמע ולתפילה

אדם שלומד תורה, עוסק בצרכי רבים או עוסק במלאכתו – האם הוא צריך להפסיק לתפילה ולקריאת שמע? שיעור זה דן ביסודות דין זה ובהבדלים בין האפשרויות השונות.

undefined

הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל

תשמ"ט
15 דק' קריאה
מראי מקומות:
דף ט ע"ב "לא ישב" וכו' רש"י, תוספות ד"ה אין מפסיקין, מאירי וספר המאורות;
דף י ע"א "רב אמי ורב אסי" וכו', ותוספות ד"ה אי איכא;
דף יא ע"א "ואם התחילו אין מפסיקין" וכו' תוספות ד"ה כגון, וחידושי הר"ן ד"ה סיפא;
סוכה דף לח ע"א "אמרת נוטלו" וכו', ור"ח שם;
רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב הלכות ה-ו ראב"ד וכסף משנה שם;
שם, הלכות תפילה, פרק ו הלכות ה, ח, והגהות מיימוניות שם;
שו"ע או"ח סימן קו סעיף ג, וביאורי הגר"א שם.

הפסקה ממלאכה ומלימוד תורה לצורך תפילה
שנינו במסכת שבת 1 "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקין. מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה". על דברי המשנה: "ואין מפסיקין לתפלה", שואלת הגמרא 2 : "הא תנא ליה רישא: 'אין מפסיקין'", ומתרצת:
סיפא אתאן לדברי תורה, דתניא: 'חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה'. א"ר יוחנן: לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה. והתניא: 'כשם שאין מפסיקין לתפלה, כך אין מפסיקין לקריאת שמע'. כי תני ההיא בעיבור שנה, דאמר רב אדא בר אהבה וכן תנו סבי דהגרוניא: אמר רבי אלעזר בר צדוק: כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה, לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה.

מבואר בגמרא שיש הבדל בין הרישא לסיפא. הדין ברישא, שאם התחילו בעשיית מלאכה בערב שבת אין מפסיקין לתפילה - עוסק בכל אדם, ואילו הדין בסיפא, שחברים שהיו עוסקים בתורה אינם מפסיקים לתפילה - אינו עוסק אלא ברשב"י וחבריו. ואף בדין יש הבדל ביניהם, וכפי שהעירו התוספות. לגבי הרישא כתבו התוספות 3 שדוקא אם יש שהות ביום להתפלל אחרי גמר המלאכה אין צורך להפסיק, ואילו לגבי הסיפא כתבו התוספות 4 : "'כגון אנו מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה' והא דאמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: 'מסיר אזנו משמוע תורה' וגו', וי"ל: תורתו היתה אומנותו, או עדיין לא היתה שעה עוברת", ואם כן משמע שרשב"י וחבריו אינם מפסיקים לתפילה אף אם השעה עוברת. רשב"י וחבריו יכולים מלכתחילה ללמוד בשעת התפילה, ואילו אנו איננו יכולים אלא לסיים את עסקנו ולימודנו קודם שנתפלל.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין הפסקה לקריאת שמע
הרמב"ם, בהביאו את דיני המשנה, כתב 5 :
היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע, פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בצרכי רבים, לא יפסוק, אלא יגמור עסקיהן ויקרא, אם נשאר עת לקרות. היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקין בדין, גומר ואחר כך קורא קריאת שמע" וכו'.

הרמב"ם כותב שהעוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע, פוסק וקורא, ואילו העוסק בשאר צרכיו והגיע זמן קריאת שמע, גומר את עיסוקיו ורק לאחר מכן קורא קריאת שמע, והשיג עליו הראב"ד וכתב: "לא כי, אלא מפסיק וקורא, ואע"פ שיש שהות לקרות, מפני שהיא מן התורה, ואם אין שהות, אפילו לתפלה דרבנן מפסיק, ואיתא להא מילתא במסכת סוכה, פרק לולב הגזול" וכו'. הגמרא עליה מסתמך הראב"ד מובאת ב"כסף משנה":
בפרק לולב הגזול תנן: 'מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו יטלנו על שלחנו', כלומר, אם שכח ולא נטל קודם אכילה, צריך להפסיק בסעודה וליטול לולב, ובגמרא אמרינן: 'נוטלו על שולחנו? למימרא דמפסיק, ורמינהי: אם התחילו אין מפסיקין. א"ר ספרא: הא דאיכא שהות ביום, הא דליכא שהות ביום. אמר רבא: מאי קושיא? דילמא הא דאורייתא, הא דרבנן" וכו'.

הסבר המחלוקת, וההבדל בין קריאת שמע לתפילה
ונראה להסביר שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד תלויה בהבדלי הגרסאות במסכת סוכה 6 . לפי הגרסה שלנו רבא אומר: "מאי קושיא? דילמא הא דאורייתא הא דרבנן", ואילו רבנו חננאל כותב: "ואתה רבא ושני שנויא אחרינא ואמר: לא שני לן בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן? הלא בהדיא שנינן: 'מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה'" וכו'. לפי הגרסה שלנו תירוץ הגמרא אינו אלא בלשון "דילמא", ואילו לפי גרסת רבנו חננאל זהו חילוק ודאי, ואף יש לו סיוע ממשנתנו. וניתן להסביר שהראב"ד סובר כגרסת רבנו חננאל, שתירוצו של רבא הוא תירוץ ודאי, ומקורו הוא במשנה מפורשת, ומכיוון שכן חייב האדם העוסק בעיסוקיו השונים להפסיק לעסוק בהם ולקרוא קריאת שמע. ואילו הרמב"ם סובר כגרסתנו, שדברי רבא לא נאמרו אלא בלשון "דילמא", ומכיוון שאין זה תירוץ ודאי, ויש גם תירוצים נוספים לשאלת הגמרא, לכן אין חובה על האדם להפסיק מעיסוקיו השונים ולקרוא קריאת שמע.

ואם כי רבנו חננאל הביא לדבריו ראיה ממשנתנו, מכל מקום לדעת הרמב"ם אין בכך כל ראיה. רבנו חננאל הבין שהסיבה שמפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה היא, שבקריאת שמע חייבים מדאורייתא, ואילו בתפילה אין חייבים אלא מדרבנן. אולם לדעת הרמב"ם גם חיוב התפילה הוא מדאורייתא, וכפי שכתב בספר המצוות 7 , על פי דברי הספרי: "'ולעבדו' זה תלמוד... דבר אחר: 'ולעבדו' זו תפלה". ואם כי נוסח התפילה וזמנה הוא מדרבנן גם לפי שיטת הרמב"ם, מכל מקום כאשר האדם מתפלל, הרי הוא מקיים מצוה מדאורייתא, ולכן לא היה יכול הרמב"ם להסביר שיש הוכחה לתירוצו של רבא ממשנתנו, ולכן הוא גם לא היה יכול לקבל את גרסת רבנו חננאל. ומה עוד שבגמרא בברכות 8 מצינו שרב יהודה אומר בשם שמואל שקריאת שמע היא מדרבנן, ואם טעמה של משנתנו היה שחיובה של קריאת שמע הוא מדאורייתא, לא היה מובן כיצד רב יהודה אומר בשם שמואל שחיובה הוא מדרבנן. אולם לפי רבנו חננאל ניתן לומר שגם אם חיובה של קריאת שמע הוא מדרבנן, כפי שסובר שמואל, מכל מקום היא עדיפה על תפילה, מכיוון שהנוסח שלה נכתב בתורה, וכפי שכתב רש"י במשנה, ש"'מפסיקין לקריאת שמע' דאיתא מדאורייתא", ולא שחיובה הוא מדאורייתא, בניגוד לתפילה שניסוחה נקבע על ידי חכמים, או מכיוון שזמנה הוא מדאורייתא, וכפי שכתב רש"י בהמשך דברי הגמרא 9 , ש"'חברים העוסקין בתורה מפסיקין' תורתן לקריאת שמע דזמנה דאורייתא", בניגוד לתפילה שזמנה מדרבנן, או מכיוון שמקיימים על ידה חיוב מיוחד של קבלת עול מלכות שמים, וכפי שכתב המאירי 10 , שגם "לדעת האומר תפלה מן התורה, קריאת שמע מיהא חמורה ממנה, שהיא קבלת עול מלכות שמים" וכו'. ולכן לא הייתה בדברי המשנה סתירה לשיטת שמואל, ומאידך ניתן היה להביא מדבריה הוכחה לדברי רבא בסוכה.

מה בין הלומד תורה לבין האוכל סעודתו?
אולם הקושי העיקרי בדברי הרמב"ם הוא הבנת דבריו, שהלומד תורה חייב להפסיק לקריאת שמע, ואילו האוכל סעודתו יכול לסיימה ורק לאחר מכן לקרוא קריאת שמע, וכפי שהעיר הגר"א 11 על דברי הרמ"א, ש"אם אין השעה עוברת ויש לו שהות עדיין להתפלל ולקרוא קריאת שמע אינו פוסק כלל", וכתב:
תוספות דשבת שם ד"ה כגון כו', וכן כתב הרז"ה, דודאי לא גרע מסעודה ושאר דברים דשם, וכן משמע בירושלמי פ"א דברכות: ול"ל לר"ש הלומד ע"מ לעשות ולא הלומד ע"מ שלא לעשות, שהלומד שלא לעשות כו' זה שינון כו' ע"ש".

הגר"א כותב מסברה, שוודאי תלמוד תורה "לא גרע מסעודה ושאר דברים", וכפי שאין צריך להפסיק סעודה לשם קריאת שמע, כך גם אין צריך להפסיק תלמוד תורה לשם קריאת שמע, אם יש עדיין שהות לקרותה. ולאחר מכן הוא מוסיף, שגם מתוך הירושלמי 12 שכותב שטעמו של רשב"י הוא ש"זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון", ואין הוא סובר ש"הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא" וכו', משמע שרשב"י סובר שאין מפסיקים לקריאת שמע אפילו אם אין שהות לקרותה אחר כך, ואם כן אדם שתורתו אינה אומנותו חייב להפסיק לקריאת שמע רק אם אין שהות לקרותה לאחר מכן, ולא אם יש שהות לקרותה לאחר מכן.

ולמעשה, דבריו של הגר"א, שאדם שתורתו אינה אומנותו חייב להפסיק לקריאת שמע, מכיוון "שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא" וכו', כלולים בשאלתו של המאירי 13 : "ושמא תאמר, והיאך הקלו בתלמוד תורה משאר מצות, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כמו שאמרו במסכת סוכה בכותבי ספרים תפילין ומזוזות וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת", ובתשובתו: "ויש לומר שהתלמוד אינו אלא להביא לידי מעשה, והיאך יפקיע את המעשה, והוא שאמרו בירושלמי על זה: 'הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא', ומכל מקום במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים אינו מפסיק, וכן למצוה שאין שעתה עוברת, וכבר כתבנוה במסכת מועד קטן" וכו', וכן כתבו גם בעל "ספר המאורות" 14 וראשונים נוספים.

מתי אין להפסיק מלימוד תורה?
אולם בדבריו של המאירי אנו מוצאים שני סייגים. הסייג הראשון הוא שאין צריך להפסיק תלמוד תורה לשם קיום מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, וכפי שכתבה הגמרא במועד קטן 15 : "כתיב: 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה', הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב: 'כל חפצים לא ישוו בה', דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים". והסברה שבכך היא שלא ניתן תלמוד התורה אלא על מנת לעשותו, ולכן אם מוטלת על האדם חובה לקיים מצוה, עליו לבטל את תלמוד התורה על מנת לעשותה, אולם אם אפשר לעשות את המצוה על ידי אחרים, שוב אין האדם מחויב בה, וחיוב תלמוד התורה נשאר במקומו.

והסייג השני בדברי המאירי הוא שאין צריך להפסיק תלמוד תורה לשם קיום מצוה שאפשר לעשותה לאחר זמן, וכתב הגר"א 16 "דאף אם אפשר כו' כנ"ל, כל שכן על ידי עצמו אחר כך". הגר"א כותב שהמקור לדין הזה הוא קל וחומר, שאם אין מבטלים תלמוד תורה לשם קיום מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כל שכן שאין מבטלים תלמוד תורה לשם קיום מצוה שיוכל הוא עצמו לעשותה לאחר זמן. ולכאורה לא מובן מה הוא הקל וחומר? הרי כאשר יש מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, לומד התורה פטור מלקיימה, ואין הוא מחויב בה כלל, ואילו כאשר יש מצוה שאפשר לעשותה לאחר זמן, לומד התורה מחויב לעשותה, וייתכן שלימוד התורה לא יפטור אותו מקיום המצוה גם בשעה שהוא לומד. ונראה להסביר שכוונת הגר"א היא, שמכיוון שבמצוה שניתן לעשותה לאחר זמן אין מתבטל אלא דין הזריזות שבמצוה שתיעשה רק לאחר זמן, לכן תלמוד התורה דוחה אותה. תלמוד תורה אינו נדחה אלא לשם קיום המצוה עצמה, ולא לשם קיום דין הזריזות שבמצוה. ויותר מזה: כשהאדם לומד תורה ואינו מקיים את דין הזריזות שבמצוה, אין הוא מבטל את דין הזריזות כלל, שהרי הוא מקיים את דין הזריזות לגבי מצוות תלמוד תורה, ולכן אין סיבה שידחה דין הזריזות של המצוה את דין הזריזות של תלמוד התורה. אולם מאידך ניתן לומר, שכפי שהמצוה עצמה דוחה את תלמוד התורה, כך גם דין הזריזות של המצוה דוחה את דין הזריזות של תלמוד התורה. ולכן נראה להסביר שכוונת הגר"א היא שיש קל וחומר, שאם תלמוד התורה מפקיע מן האדם את חיוב קיום המצוה לגמרי, ומוסר אותו לידי אחר, כל שכן שיפקיע את דין הזריזות שבמצוה, וידחה את קיומה לאחר זמן. ברם, יש להעיר, שהר"ן אינו מקבל כלל את שיטת המאירי, המבוססת על דברי הירושלמי, שכן הוא כותב בחידושיו 17 שהסיבה לדין שמפסיקים לקריאת שמע אף ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה", היא "דיכול לקיים את שתיהן", ואילו לפי המאירי אין קיים בתלמוד תורה הכלל ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה" כלל, מכיוון שהתורה לא ניתנה אלא על מנת לקיימה.

הסבר ראשון בשיטת הרמב"ם: דין קדימה שייך רק בין מצוות
ונראה לומר, שביאור דברי הרמב"ם תלוי בהסבר דברי רבי יהושע בן לוי. רבי יהושע בן לוי סובר 18 ש"כיון שהגיע זמן תפלת המנחה, אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה". וכתבו התוספות 19 :
נראה דהכי הלכתא, ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלה, ודוקא סעודה גדולה, כגון סעודת אירוסין ונשואין וסעודת מילה אסור... ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור אפילו סעודה קטנה, ואם התחילו מפסיקין, ואע"ג דהש"ס, אי לאו דר' יהושע בן לוי, הוה מוקי לה בסעודה קטנה וסמוך למנחה קטנה, ואם התחילו אין מפסיקין, ולא קי"ל כר' יהושע בן לוי, כדאמר בפרק תפלת השחר, מ"מ כיון דמסיק סתם הש"ס הכי, משמע דבהא דאם התחילו מפסיקין, קיימא לן כוותיה, ודוקא בהא דאמר דאסור לטעום אפילו פירות לא קיימא לן כוותיה.

כדברי התוספות כתב גם הרא"ש. ואילו ה"הגהות מיימוניות" 20 הביא את שיטת בעל "ספר התרומה" שפסק שאם התחילו אין מפסיקים אף על פי שהתחילו באיסור, אם יש עדיין שהות ביום להתפלל. התוספות סוברים שאף על פי שאין אנו פוסקים כרבי יהושע בן לוי, שאסור לטעום אפילו פירות בשעה שהגיע זמן תפילת המנחה, מכל מקום אנו פוסקים כמותו שאם התחילו בסעודה סמוך למנחה קטנה מפסיקים ומתפללים, מכיוון שלפי דעת התוספות אין שייכות בין שני הדינים. ואילו בעל "ספר התרומה" סובר שכפי שאין אנו פוסקים כרבי יהושע בן לוי בדין הטעימה, כך אין אנו פוסקים כמותו לגבי החיוב להפסיק בסעודה. והסבר הדבר הוא, שלפי בעל "ספר התרומה", הבינה הגמרא בתחילת דבריה מתוך דינו של רבי יהושע בן לוי, ש"כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה" שיש איסור של טעימה בזמן תפילת המנחה, מעין איסור מאכלות אסורות, ולכן כתבה הגמרא שאם התחילו מפסיקים, שהרי קיים איסור לאכול זאת, והאיסור נשאר בעינו. וניתן להוסיף עוד יותר. הגמרא בברכות 21 אומרת ש"כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל, עליו הכתוב אומר: 'ואותי השלכת אחרי גויך' אל תקרי 'גויך' אלא גאיך" וכו', וניתן לומר שרבי יהושע בן לוי בא לחדש שהאיסור הזה קיים לא רק לגבי תפילת שחרית, אלא גם לגבי תפילת מנחה, ומכיוון שכן אם התחילו מפסיקים. אולם למסקנה דוחה הגמרא את דברי רבי יהושע בן לוי, וסוברת שאין איסור לטעום קודם תפילת מנחה, והדין של "ואותי השלכת אחרי גויך" אינו אמור אלא בתפילת שחרית ולא בתפילת מנחה, ובתפילת המנחה יש רק דין של קדימה לכתחילה, ולכן אם התחילו אין מפסיקים. ברם, גם לפי שיטת בעל "ספר התרומה", יש שדין אחד דוחה את משנהו אף על פי שמדובר בדין קדימה בלבד, וכפי שמצינו בגמרא בזבחים 22 , שהגמרא מסתפקת האם תדיר עדיף משאינו תדיר ומקודש, או שמקודש ושאינו תדיר עדיף מתדיר, אף על פי שתדיר ודאי עדיף משאינו תדיר, ולפי זה מובן גם שתלמוד תורה נדחה מפני תפילה אף על פי שאין מדובר אלא בדין קדימה בלבד.

ולפי היסוד הזה, שמדובר כאן בדין קדימה, ניתן יהיה להבין את דברי הרמב"ם. הרמב"ם כתב שהלומד תורה צריך להפסיק מלימודו ולקרוא קריאת שמע, ואילו האוכל את סעודתו אינו צריך להפסיקה באמצע, ויכול לסיימה ולאחר מכן לקרוא קריאת שמע, והתקשינו מה היא הסיבה לחילוק בין הדינים. ונראה להסביר זאת על פי דברי ה"שאגת אריה". ה"שאגת אריה" 23 כתב, שכל דין הקדימה במצוות אינו אמור אלא לגבי שתי מצוות, שאחת מהן קודמת לחברתה, אולם כאשר יש מצד אחד דבר מצוה ומצד שני דבר חולין, לא שייך דין קדימה. ולפי זה מובן שאמנם כאשר מדובר בקריאת שמע ותלמוד תורה, קריאת שמע קודמת, אולם כשמדובר בקריאת שמע ודבר חולין, אין קיים דין הקדימה, ואם אין איסור לעשות את דבר הרשות, אין הוא נדחה מפני דבר המצוה.

הסבר שני בדעת הרמב"ם: לימוד תורה מתחדש בכל רגע
והנה, הר"ן בסוגייתנו 24 מחדש, שדין משנתנו לא נאמר אלא לגבי מי שהתחיל בסעודתו סמוך לזמן החיוב, או לאחר מכן, אולם אדם שהתחיל בסעודתו זמן רב לפני חלות החיוב, אינו צריך להפסיק מסעודתו לדבר מצוה, ואפילו אם הוא חיוב מדאורייתא, וזאת בניגוד לדברי התוספות בסוכה 25 . ולפי דבריו אלו של הר"ן ניתן להסביר גם את דברי הרמב"ם בדרך נוספת, ולומר שדברי הרמב"ם, שהאוכל את סעודתו אינו צריך להפסיק לקריאת שמע, נאמרו לגבי מי שהתחיל בסעודתו זמן רב לפני התחלת החיוב, ולכן אין הוא צריך להפסיק, וזאת בניגוד לתלמוד תורה, שחייבים להפסיקו לקריאת שמע גם אם התחילו בו זמן רב קודם לחלות החיוב, מכיוון שיש בו חיוב מחודש בכל רגע ורגע.

הסבר שלישי בדעת הרמב"ם: קריאת שמע היא חלק מתלמוד תורה
ודרך נוספת להסברת דברי הרמב"ם ניתן לומר על פי דברי הרמב"ם בהמשך ההלכה. בהמשך הלכה ה כותב הרמב"ם: "היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק, אלא יגמור עסקיהן ויקרא, אם נשאר עת לקרות". וכתב ה"כסף משנה": "נראה לי שלמד כן מדמקשינן בגמרא אהא דתנן: 'מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה' 'והתניא: כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לקריאת שמע', ומשני: 'כי תניא ההוא בעיבור החדש', וסובר רבינו דטעמא הוה לפי שהם עוסקים בצרכי רבים" וכו'. ולכאורה אין זה מובן מדוע עיסוק בצורכי רבים שונה ממצוה רגילה, ואין מפסיקים אותו אפילו לקריאת שמע? ונראה להסביר זאת על פי דברי התוספות בהמשך. התוספות 26 כתבו, שמדברי הגמרא: "רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי: אי איכא דאית ליה דינא, ליעול וליתי", "משמע דעדיף דין מתלמוד תורה", ולכאורה אין זה מובן כיצד הסיקו התוספות שדין עדיף מתלמוד תורה? הרי ההלכה הנקוטה בידינו היא שמפסיקים לכל המצוות, ואין בכך ראיה שדווקא דין עדיף מתלמוד תורה. ונראה להסביר שכוונת התוספות היא, שדין אינו מוגדר כמצוה רגילה, אלא זהו חלק ממצוות תלמוד תורה. אמנם יש מצוה לדון, אולם זהו חלק ממצוות תלמוד תורה, ולכן אין שייך כאן הכלל הרגיל שתלמוד תורה נדחה מפני כל המצוות. ומתוך כך שמצינו שדין דוחה תלמוד תורה על אף שאין כאן הדין הרגיל של כל המצוות, הסיקו התוספות שדין עדיף מתלמוד תורה, והסברה שבכך היא שדין הוא תלמוד תורה שיש בו צורך מיידי. ולפי זה ניתן להבין גם את דברי הרמב"ם. ה"כסף משנה" הביא בהמשך דבריו (בהלכה ה) את דברי הירושלמי: "אמר ר' ירמיה: כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה", וניתן להסביר שמכיוון שעיסוק בצורכי ציבור מוגדר כמצוה של תלמוד תורה, אלא שהוא חלק מיוחד של מצוות תלמוד תורה שיש בו צורך מיידי, לכן עדיף הוא מכל המצוות, וכפי שמצינו שדין עדיף מתלמוד תורה, ולכן דוחה הוא אפילו קריאת שמע.

ולפי זה יהיה ניתן להבין גם את דינו של הרמב"ם, שקריאת שמע דוחה תלמוד תורה, ואינה דוחה את שאר עיסוקיו של האדם. שכן קריאת שמע היא חלק מתלמוד תורה, אלא שהיא עדיפה מתלמוד תורה רגיל, מכיוון שיש בה צורך מיידי לאומרה בזמנה, ולכן היא דוחה תלמוד תורה. מה שאין כן לגבי שאר עיסוקיו של האדם, שלגביהם אין לה עדיפות אם ניתן לאומרה גם לאחר זמן, שהרי גם בהם יש צורך מיידי, ולכן אין היא דוחה אותם. נמצאנו למדים שתלמוד תורה שאין בו צורך מיידי נדחה מפני תלמוד תורה שיש בו צורך מיידי, כגון קריאת שמע ודין, גם אם ניתן לעשותו לאחר זמן, אולם תלמוד תורה ועיסוקים אחרים שיש בהם צורך מיידי אם ניתן לעשותם לאחר זמן, אין הם נדחים זה מפני זה, ואם אין ניתן לעשותם לאחר זמן, הם נדחים זה מפני זה, מלבד עיסוק בצורכי ציבור, שהצורך בו מיידי ביותר, ולכן דוחה הוא את שאר המצוות אף אם לא ניתן יהיה לעשותן לאחר זמן.

הסבר רביעי בדעת הרמב"ם
ויש דרך נוספת, שניתן להבין בה את דברי הרמב"ם. הגמרא אומרת בהמשך דבריה 27 : "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה; אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. והוא סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד". ומתוך דברי הגמרא משמע שבניגוד לרב המנונא, הסובר ש"זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד", רבא סובר שזמן התפילה הוא זמן התורה, ולכן "תפלתו תועבה". ומתוך דברי הגמרא הללו עולה יסוד חדש, ולפיו הדיון בגמרא איננו בשאלה האם תפילה עדיפה מתורה או להיפך, אלא בשאלה האם זהו זמן התורה או זמן התפילה. הגמרא מניחה שיש זמן לתורה ויש זמן לתפילה, ואם אדם מתפלל בזמן התורה הרי הוא כמי שהתפלל שלא בזמנו, והדיון הוא אם זהו זמן תורה או זמן תפילה. הדיון אינו בשאלה האם תפילה עדיפה מתורה, אלא האם זמן התורה נעקר ממקומו ונהפך להיות זמן תפילה. ולכן רש"י שהבאנו מדגיש ש"'חברים העוסקין בתורה מפסיקין תורתן לקריאת שמע, דזמנה דאורייתא". הדגש הוא על הזמן, שהזמן הוא זמן קריאת שמע, מכיוון שחיובה הוא מדאורייתא. אין זה דין קדימה, כדין תדיר ומקודש, אלא דין הפקעה, כדין תשעה באב, שהופקעה בו מצוות תלמוד תורה. ולכן כותב הרמב"ם, שהעוסק בצורכי ציבור אינו מפסיק לא רק לתפילה, אלא אפילו לקריאת שמע, ואפילו אם לא יוכל לאחר מכן להתפלל ולקרוא קריאת שמע, מכיוון שבשעה שהוא עוסק בצורכי ציבור, פקעו ממנו כליל כל שאר המצוות, וגם אם יתפלל או יקרא קריאת שמע הוא לא יקיים בזה שום מצוה. ולפי זה יהיה ניתן להבין את ההבדל שבין תלמוד תורה לבין שאר העיסוקים. כאשר אדם לומד תורה ומגיע זמן קריאת שמע, הרי פוקע ממנו חיוב לימוד התורה, ולכן הוא חייב לקרוא קריאת שמע. אולם כשהוא עוסק בעיסוקים אחרים ומגיע זמן קריאת שמע, אין פוקע ממנו שום חיוב, שהרי לא היה מוטל עליו שום חיוב לעסוק בעיסוקים האחרים, ולכן אם יוכל לקרוא קריאת שמע גם לאחר מכן, אין הוא חייב להפסיק עתה את עיסוקיו ולקרוא קריאת שמע.

ההבדל בין רשב"י לשאר אנשים
ועל פי היסוד הזה יובן ההבדל בין רשב"י וחבריו לבין מי שאינו מגיע למדרגתם. לגבי אדם רגיל, אין מופקע זמן התפילה, ובשעה שמגיע זמן התפילה, חייב האדם להתפלל גם אם הוא עוסק באותה שעה בתלמוד תורה. ואילו לגבי רשב"י וחבריו, אמנם זמן קריאת שמע שהיא מדאורייתא אינו מופקע בשעה שהם עוסקים בתורה, אולם זמן התפילה שהיא מדרבנן מופקע בשעה שהם עוסקים בתלמוד תורה, ולכן אין הם חייבים להפסיק מלימודם בשעה שהם עוסקים בתורה.

אלא שבזה יש הבדל בין התוספות לרמב"ם. התוספות כתבו 28 לגבי דינו של רשב"י וחבריו: "והא דאמר לקמן: 'כי הוה מטי עידן צלויי לביש ומכסי ומצלי', ההוא 'מצלי' היינו קריאת שמע", ומדבריהם משמע שרשב"י וחבריו לא התפללו אף פעם אחת. ואילו הרמב"ם כתב 29 : "ואם היתה תורתו אומנותו... והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו, אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה" וכו', ומדבריו משמע שהפקעתם של רשב"י וחבריו מן התפילה לא הייתה מן התפילה עצמה, אלא משעת התפילה, אולם כשסיימו את לימודם, הם היו חייבים להתפלל. ונראה שהוא התקשה בקושיתם של התוספות, וביאר שהגמרא בהמשך עוסקת בתפילה שהתקיימה לאחר שהם סיימו ללמוד, והיה להם פנאי להתפלל. ולפי זה ההבדל בין רשב"י וחבריו לבין מי שלא הגיע למדרגתם הוא, שלגבי אדם רגיל יש זמן קבוע לתפילה, שמפקיע את זמן הלימוד, ואילו לרשב"י וחבריו אין זמן תפילה, אלא כאשר הם מסיימים ללמוד מגיע זמן התפילה שלהם, ואז הם חייבים להתפלל. אין זה שהלימוד קודם לתפילה, אלא שבשעה שהם לומדים פוקע מהם חיוב התפילה, והוא מתחדש בשעה שהם מסיימים ללמוד.

ונראה שאף הר"ן מודה ליסוד הזה. הר"ן כותב 30 : "ואיכא למידק, אמאי מפסיקין לקריאת שמע? דהא קיימא לן דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה... ויש לומר דשאני הכא דיכול לקיים את שתיהן" וכו'. אולם אם הסיבה שמפסיקים לקריאת שמע היא שניתן לדחות את לימוד התורה לאחר מכן ולקיים את שתיהן, אין זה מובן מדוע אין מפסיקים לתפילה? הרי גם שם ניתן לקיים את שתיהן! אלא על כורחנו חייבים אנו להסביר שהר"ן הניח שאין מדובר כאן בדין קדימה, אלא בדין הפקעה, ושאלתו הייתה מדוע מפסיקים לקריאת שמע? הרי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ובשעה שהם עוסקים בתורה מופקעת מהם חובת קריאת שמע. ותשובתו הייתה שמכיוון שאפשר לקיים את מצוות תלמוד התורה לאחר מכן, לכן אין סיבה להפקיע את חובת קריאת שמע, שזמנה קבוע מדאורייתא, ומפסיקים לקריאת שמע.

------------------------------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא" בעריכתו של הרב בנימין רקובר.
כל הזכויות שמורות לרב בנימין רקובר © ירושלים תשמ"ט.


^ 1 ט ע"ב.
^ 2 יא ע"א.
^ 3 ט ע"ב, ד"ה אין מפסיקין.
^ 4 יא ע"א.
^ 5 הלכות קריאת שמע פרק ב, הלכות ה-ו.
^ 6 לח ע"א.
^ 7 מצוות עשה ה'.
^ 8 כא ע"א.
^ 9 יא ע"א ד"ה חברים.
^ 10 בביאורו למשנה ד"ה המשנה השניה.
^ 11 סימן קו, סעיף ג.
^ 12 ברכות, פרק א, הלכה ב.
^ 13 בביאורו למשנה ד"ה ושמא.
^ 14 בד"ה לא ישב.
^ 15 ט ע"ב.
^ 16 בביאוריו ליורה דעה, סימן ר"מ, סעיף קטן כ"ד.
^ 17 יא ע"א ד"ה סיפא.
^ 18 בדף ט ע"ב.
^ 19 בד"ה בתספורת.
^ 20 על הרמב"ם הלכות תפילה, פרק ו הלכה ה' סעיף קטן ח'.
^ 21 י ע"ב.
^ 22 צ ע"ב.
^ 23 סימן כ"ב, ד"ה וא"ת.
^ 24 דף ד ע"א מדפי הרי"ף, ד"ה ומיהו.
^ 25 לח ע"א ד"ה מאי.
^ 26 י ע"א ד"ה אי איכא.
^ 27 י ע"א.
^ 28 יא ע"א ד"ה כגון.
^ 29 הלכות תפילה פרק ו, הלכה ח.
^ 30 בחידושיו לדף יא ע"א, ד"ה סיפא.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il