ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תצא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
יש לשאול, מדוע כתבה התורה "ושבית שביו", היה מן הראוי לכתוב "ושבית" ודיו? ומבאר רש"י וז"ל: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר לא תחיה כל נשמה". ועוד כותב רש"י: "ושבית שביו - לרבות כנענים שבתוכה ואף על פי שהם משבעה אומות". התורה כותבת על שבעה עממים (דברים כ, טז) "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה", לכך כתוב "שביו" - שאם ימצא כנעני אחד וירצה לקחתו לעבד שישמשנו, מותר, כי המלחמה היא לא בארץ ישראל.
כלומר, כל היכא שהגויים נמצאים בארצות הגולה אתה יכול לקחת מהם בשבי, אבל בארץ ישראל כבר כתוב "לא תחיה כל נשמה". ובארץ ישראל כל מלחמה היא מלחמת מצוה. ועוד יש לדעת, התורה היא נצחית, ואם התורה כותבת על עניין של מלחמה הוי אומר שצריכים להיות מוכנים למלחמה תמיד כמו שהתורה היא תמידית (ועיין להלן).
על הפסוק "ושבית שביו", היה דורש גאון עוזנו ותפארתנו מרן רבנו יוסף חיים בעל הבא"ח זיע"א , בא היצר הרע לפני הקב"ה ומבקש ממנו שיתן לו איזה צדיק כדי להכשילו. הקדוש ברוך הוא שולחו לאחד הצדיקים ונותן לו רשות להכשיל אותו. אותו צדיק רגיל לעלות על יצועו ולקרוא קריאת שמע, וגם ללמוד תורה עד שנרדם. והנה הסיתו היצר הרע לקום וללכת לתיאטרון. קם הצדיק והלך לתיאטרון, וראה את השחקנים רוקדים ושרים ואינם מתעייפים כלל. נוקפות להם השעות ומגיעה שעת חצות והם עוד רוקדים עד כלות הכוחות. חזר אותו צדיק לביתו, נפל על הקרקע, קרע את בגדיו ובכה בכי מר. אשתו ששמעה את בכיותיו נבהלה עד מאד ושאלה אותו לפשר הדבר. אמר לה בעלה: "הכיצד לא אבוש במעשי, הרי ראיתי אנשים פשוטי עם ששקועים בהבליהם עד השעות המאוחרות של הלילה, ואני עולה על מיטתי מוקדם"?! מעתה אני מקבל על עצמי להוסיף עוד שעות של לימוד בלילה, כך שאלמד תורה עוד יותר מאוחר, ובכך אסיר קטרוג מעם ישראל - זה נקרא "ושבית שביו".
"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ"
ידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש, כי המקום אשר יתגלה ממנו משיח צדקנו ויבוא לגאול אותנו במהרה בימינו – שמו קן ציפור.
וידוע שיש תשובה מהירה "אחישנה" ללא יסורים, אם רוצים אתם גאולה פתאום במקרה במהרה בבחינת "כי יקרא", עליכם להתעורר בתשובה הנקראת דרך – "יורה חטאים בדרך", וכן עסקו בתורה הקדושה הנקראת עץ חיים, ובזה תזכו לגאולת אחישנה.
"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ"
הגוף הוא הבית של הנשמה השוכנת בו, ואדם שעושה תשובה כראוי נעשה בריה חדשה ממש, וזה שאמר הכתוב כי תבנה בית חדש – שתעשה תשובה שלימה. הזהר לבל תחזור לסורך אלא "ועשית מעקה לגגך" – שתעשה גדרים וסייגים יותר ממה שגדרו לך, כדי שתקדש עצמך במותר לך.
זאת ועוד, "ולא תשים דמים בביתך" – אל תהא מגמתך לדמים, לרכוש ולצבור הון בביתך, וכל אשר יפול ממך – לצדקה, לטוב לך בזה ובבא.
ביומו תתן שכרו
"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"
התורה מלמדת אותנו דין תשלום שכר שכיר בזמנו. בענין זה ישנם כמה מושגים: יש שכיר יום, ושכיר לילה, ויש שכיר שבוע ושכיר חודש, ויש שכיר שנה. ויש קבלן שאינו עובד כשכיר אלא משלמים לו כשמסיים את עבודתו, כגון סנדלר שקיבל נעל לתיקון, או מכבסה שמקבלת חולצה לכבס או לגהץ, או סייד שמסייד דירה וכדו'.
אם הוא שכיר, צריך לשלם לו בזמן, וזמן הפרעון הוא כל היום שלאחר סיום העבודה או אחרי שמגיע לו שכרו.
והנ"מ היא, אם אין לאדם כסף לשלם לשכיר, מהו טווח הזמן שבו הוא יכול ללכת ולהשיג כסף: שאם מדובר בשכיר יום – יש לו זמן עד הבוקר, ואם הוא שכיר לילה – יכול לשלם לו עד הערב שלמחרת. והאדם יכין את הכסף מבעוד יום, ואם היום גדול והבנקים פתוחים יכול לתת לו שיק ולא חייב מזומן, אלא אם כן הוא מסכים לקחת שיק שיכול לפורטו במכולת או אצל אחרים.
פעם היה סייד שעבד בבתינו וסייד את הדירה, ואמרתי לרבנית שלא תשלם לו את שכרו עד שתקרא לי, וכשגמר את עבודתו הודיעה לי הרבנית שהוא סיים וצריך לשלם לו. לקחתי את הכסף ולפני שנתתיו לו אמרתי 'לשם יחוד קודשא בריך הריני בא לקיים את מצות התורה של ביומו תתן שכרו וכו'. ואותו סייד נורא התפלא על כך, כי זו היתה בשבילו הפעם הראשונה שהוא רואה דבר כזה, וחשב שאולי אני מברך אותו, ואמרתי לו שזה כדי שאקיים מצות עשה מדאורייתא כדבעי.
ירח ימים – חדש אלול "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (כא, יג)
אומר האר"י הקדוש: "ירח ימים" – הוא חדש אלול. מכאן רמז שבחדש אלול צריך האדם לבכות על עניינים שיש בהם רוחניות ועל עניינים שיש בהם גשמיות, כל דברים שבין אדם לחברו, ועל דברים שבין אדם למקום, ולא ימתין עד ראש השנה או עד יום הכיפורים כדי לבקש סליחה מחברו, אלא יקדים לבקש מחילה כבר לפני כןכל חודש אלול, וזהו שכתוב "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" - שכל החדש צריך לבכות ולא להמתין לרגע האחרון.
סליחות
א. זמן - מנהג הספרדים לומר סליחות מליל ב' באלול עד יום הכיפורים כי המה ימי רצון. והאר"י ז"ל היה נוהג לומר סליחות מלה במלה עם הציבור ג. האשכנזים נוהגים לומר סליחות החל ממוצאי שבת שלפני ראש השנה. \עיין הגאון תקפ"א אות ח' ומשנ"ב ס"ק ו\. אם חל ראש השנה ביום ב' או
ג' מתחילים האשכנזים "סליחות" במוצאי שבת בשבוע שקודם לכן, בכדי לומר סליחות לכל הפחות ארבעה ימים קודם ראש השנה. שבצירוף עם ימי הסליחות שבעשי"ת יהיו סה"כ עשרה ימים. \ויש עוד מספר טעמים לכך\.
ד. אפשר לומר "סליחות" רק אחרי חצות לילה ובשום אופן לא יאמרו "סליחות" או י"ג מידות לפני חצות לילה. \כה"ח שם ס"ק א' ב'\. יש מהאשכנזים שאומרים "סליחות" בלילה הראשון קודם חצות, ומקפידים בזה כיון שיש בו סליחה של "במוצאי מנוחה". וגם מי שהחזיק במנהג זה - טוב שישנה ויאמר "סליחות" אחר חצות הלילה.
ה. הזמן הטוב ביותר לסליחות הוא לפנות בוקר בשעה שהיא עת רצון קודם תפילת "ותיקין". . ואם איחרו - אפשר לומר סליחות אחר כך. \כה"ח שם ס"ק א, ב\. וישתדל עכ"פ בערב ראש השנה לומר סליחות קודם עלות השחר על מנת שיוכל לומר וידוי ונפילת אפים בסליחות.
ו. תיקון חצות וסליחות - תיקון חצות קודם לסליחות ולתלמוד תורה. על כן אם אדם ער אחר חצות, או שקם קודם עלות השחר יקדים לומר תיקון חצות, ואף אם יפסיד בכך אמירת סליחות. \כה"ח שם סק"ד\.
ז. מורים ות"ח - מורים ומלמדים צריכים גם הם להתאמץ לומר סליחות עם הציבור, וראוי להם לישון מוקדם על מנת שלא לפגוע בתלמידיהם וכדו'.
י. ברכות השחר - מי שקם לפני עמוד השחר לאמירת סליחות, יטול ידיו ויברך "על נטילת ידים", ברכות השחר וברכות התורה, ואחר כך יאמר סליחות. ואם קם כחצי שעה קודם עמוד השחר יאמר אחרי הברכות הנ"ל "תיקון חצות", ואחר כך "סליחות".
בהלכה ובאגדה – באור פניך
סיפר הרב על הגאון רבי בן-ציון קווינקה ע"ה, עורך ירחון "המאסף" (קובץ חידושי תורה מגאוני אותו הדור, משנת התרנ"ו ואילך), שהגיע פעם לבגדד לדרשתו של הבן איש חי ושמע אותו דורש בהלכות פשוטות של נטילת ידיים עם סיפורי מעשיות, ולא התפעל מגדולתו. לאחר זמן שמע את דרשתו של הבן איש חי ביום י"ז באלול, יום השנה של אביו רבי אליהו ע"ה, שם היה דורש הבן איש חי לפני החכמים בפילפולא דאורייתא, קושיות ותירוצים חילוקים דקים וסברות, ולא האמין רבי בן-ציון שזה אותו חכם מהדרשה לציבור, ומאז היה מבקש מהבן איש חי כל שנה את דרשת י"ז באלול, מדפיסה ב"המאסף" והיו כל השנה דנים גדולי הדור בחידושיו של הבן איש חי באותו שיעור (שיעורים מופלאים אלו נלקטו ונדפסו בספר "הוד יוסף").
בהקדמתו של רבנו יוסף חיים לספרו הנודע "בן איש חי", הוא כותב במפורש שצריך הרב הדורש ללמד הלכות פסוקות לציבור להודיעם חוקי האלוקים ותורותיו, וגם למשוך את לבם בדברי אגדה ומוסר, משלים וסיפורים, ענייני פרשת השבוע וההפטרה. (ומי שהכיר את שיעורי רבנו בי"ג אלול ראה שזה היה כך גם אצלו)
הוכח תוכיח את עמיתך
סיפר הרב, שפעם אורגן כנס סליחות גדול בשוק של תל-אביב, ובאו לשם, בנוסף לרב, גם חכם סלמאן מוצפי ע"ה ורבנים אחרים. הרב הקדים לבוא למקום, ולתמיהתו הוא רואה באטליז בהמה שלמה תלויה, ואנשים באים והקצב חותך ומוכר להם חתיכות! לפי המראה השלם של הבהמה, הרב ראה שהיא לא עברה ניקור כדין. ניגש הרב לקצב, התבונן בו ושאל אותו: אתה מוכר בשר כשר? הקצב הוציא לרב "תעודה" שכתוב בה שהבשר כשר, ומייד אמר לרב בתקיפות שילך ויעזבנו לנפשו, שכן חשב שהרב בא לפקח על הכשרות. שאל אותו הרב: ואתה אוכל מהבשר הזה? ענה הקצב לרב: וכי אני אוכל טרף?! למכור לאחרים לא אכפת לו, אבל לעצמו... אשריהם ישראל. הרב הסביר לו על חומרת האיסור להכשיל את הרבים באכילת איסור, ובינתיים התאספו כל הקצבים מסביב וסכיניהם בידיהם, והיה שם פחד גדול, כי הזהירו אנשי המקום את הרב שמוטב לו ללכת ולא להתעסק עם אנשים אלו, כי כל העומד בדרכם לא יבחלו לנקוט בשום אמצעי נגדו. אבל הרב אמר: לא מפחד, לא יעשו לי דבר, אם יתקרבו אדחף אותם. והאריך אתם בדברי מוסר הנכנסים ללב להשיבם מדרכם הרעה, ונכנסו בלבם הדברים, ומאז היה שם הכשר אמיתי. לאחר כשעה הגיע אותו בעל האטליז לבית הכנסת שנאמרו בו הסליחות, פתח את קופתו לפני הרב וכיבד אתו לקחת כמה כסף שהוא רוצה. הוא פנה אל הרב ואמר: אתה לא הראשון שדיברת עמנו, אך אתה הראשון שלא פחד מאתנו! כמובן, הרב לא לקח מאנשים כסף, ובטח לא כסף של נבלות וטריפות.
והיו מלכים אומנייך
כשאירע הפיגוע הנורא בבית הכנסת בטורקיה, שבו נהרגו עשרים-ואחד יהודים הי"ד, נסע לשם הרב לחזק את הקהילה היהודית. אורגן גם כנס גדול שבו נכחו נשיא טורקיה ושר המשפטים הטורקי. הרב היהודי המקומי אמר לרב: פה בטורקיה אי-אפשר לדבר דברי תורה, הנשיא לא אוהב את התורה. אמר לו הרב: מה אני יודע לדבר, רק דברי תורה, לא יודע דברים אחרים. כשהרב קם לדבר החל לומר: יש דברים שמברכים עליהם "בורא פרי האדמה", ויש דברים שמברכים עליהם "בורא פרי העץ". והרגיש הרב איך הרב מטורקיה דוחק עם רגלו את רגל הרב, לרמז לו שיפסיק לומר דברי תורה. והרב ממשיך: פרי האדמה זה צמח חד-פעמי, אבל פרי העץ, גם כשאכלת את הפירות, העץ נותן בשנה הבאה עוד פירות ופירי פירות לימים רבים. אז המשיך ואמר הרב: היהודים שנהרגו פה, כל אחד זה אסון נורא של דמו ודם זרעו אחריו. עץ שלם שנותן פירות ופירי פירות הרגו! ופנה הרב לנשיא ואמר לו: בנו פגעו! אבל בכם גם פגעו! שבמדינה שלכם המחבלים ימ"ש עשו כאלה דברים ועושים כרצונם ומורדים בשלטון שח"ו לא עושה כאלה דברים, זה פגיעה בכם, בך, בשלטון הטורקי. המתורגמן מתרגם, והנשיא כולו רווה נחת. כשיצאו אמר הנשיא לרב: אתה מעכשיו האורח שלי. לאחר מכן, כשהרב נסע לנמל התעופה, הנשיא בעצמו ליווה את הרב למטוס והורה לקברניט המטוס להושיב את הרב במחלקה הראשונה. הקברניט בטיפשותו אמר, שצריך להוסיף לכך מאה דולר, והנשיא התקשר מייד לשר התחבורה ואסר על המטוס להמריא, מטוס כזה שאנשיו פגעו ברב של היהודים, האורח של הנשיא. כשהרב ראה שפרצה מהומה, הוא אמר לקברניט: תעלה אותי למחלקה הראשונה לחמש דקות, אחר כך אכנס פנימה. תיכף כשעלו למטוס, נכנס שליח של הנשיא לבדוק היכן הושיבו את הרב, ואמר שישלח את השגריר הטורקי בארץ לבדוק שאכן הרב יושב במחלקה הראשונה עד סיום הנסיעה. אמר על זה הרב: זהו שנאמר "והיו מלכים אומנייך... אפיים ארץ ישתחוו לך".
ברצות ה' דרכי איש
עוד סיפר הרב על אותו ביקור, שבחזרתם מבית העלמין נכנס הנהג בטעות לשטח של ה"כודנים" שונאי ישראל, צמאי דם ואכזריים. כשהבחינו בטעות, השגריר הישראלי שהתלווה אל הרב נלחץ מאוד ואמר לרב: קח, תלבש את השכפ"ץ שלי. הרב מסרב, והשגריר מתחנן אל הרב שלפחות יוריד את הגלימה. אבל הרב עומד בסירובו. בינתיים נחסם הכביש על-ידי מאה כודנים, והשגריר אומר לרב שהוא מזמין חילוץ צבאי. הרב משיב: לא! והשגריר מתחנן ואומר: יהרגו אותנו. אבל הרב בשלו, משיב: לא! אז ניגש ראש הבריונים לרכב של הרב, וממש תלש את הדלת של הרכב ממקומה. השגריר כבר אמר לרב לומר "שמע ישראל", והרב אמר לבריון בערבית: אני פוחד מה', ואתה פוחד מה', היה ראוי שאבוא לבקר אותך, אבל אצלנו אחרי לוויה כשהולכים לבית של מישהו זה סימן לא טוב לו. ראש הבריונים נסוג כולו לאחור ואמר לרב: ככה אתה מכבד אותי ודואג לי שלא יהא לי סימן רע, חכם ראשי ישראל. מייד השתחווה לפני הרב וסימן שמנשק אותו בשתי ידיו, סגר בעדינות את הדלת, ניגש לכל המתגודדים שחסמו את
הכביש והורה להם לתת מעבר לרכב ושכולם ישתחוו לפני הרב כשהמכונית תעבור וינשקו את ידיהם לכבוד נסיעתו ביניהם. אמר על זה הרב: זהו שנאמר "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו". אבל הרב אמר לנהג שבדרך חזור לא יעבור משם שוב, כי לא כל פעם הקב"ה עושה נס.
שופר
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
למה ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
