בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • לך לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

כרך א' שיעור ג'

אלפיים שנות תוהו

מדוע נקראות אלפיים השנים הראשונות 'שנות תוהו'? בתקופת אברהם העברי מה הייתה המציאות ההיסטורית של אותם הזמנים, מעבר לתרבות האלילית השלטת בכל מקום? לא הייתה שפה קדומה יותר לאדם הראשון ולנח חוץ מהשפה העברית?

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
10 דק' קריאה
מדוע נקראות אלפיים השנים הראשונות 'שנות תוהו' 1 ?
בפשטות ניתן לומר, שכל מה שאין בו תורה הוא תוהו ובוהו, כלומר אי סדר, אי הבנה. אך יותר מכך. בימינו אנו מתייחסים למושג התוהו בהשפעת התרבות האירופית. אנו מתרגמים בחזרה לעברית את מה שהם תרגמו מעברית לשפות אירופיות. המילים 'תוהו ובוהו' שנכתבו במעשה בראשית, תורגמו בתרגום השבעים למילה 'כאוס' - אי סדר. לכן אנו מבינים את המילה תוהו כתרגום של המילה 'כאוס'. אך זה לאו דוקא. משמעות המילה תוהו - זו תהייה. אין זה אי סדר סתם, אלא תהייה ושאלה. 'לתהות על קנקנו של מישהו' פירושו של דבר לשאול שאלה ולנסות להבין, להיות מודע לכך שאתה אינך שולט בדבר, אינך יודע את תוכנו. גם בהִיה זו הסתכלות במשהו לא ברור, זהו מבט שעדיין לא נתבררו בו הצורות.

"והארץ הייתה תוהו ובוהו" - כל המציאות כולה אומרת שאלה. משמעותה של המציאות, ערכה ועניינה עדיין לא נתבררו. על כן התרבות שנוצרת מלכתחילה, תרבות התוהו, היא תרבות אלילית, רבת הישגים מבחינה טכנולוגית, תרבותית וספרותית. אלא שכל ההישגים הללו הם מאמץ להבין את עיקרה ושורשה של המציאות. זוהי התהייה. וככלל צריך לומר, אדם כיצור לא יוכל להבין דבר לאשורו מבלי שיתהה עליו קודם. אלמלא ישאל האדם שאלות הוא לא יבין את התשובות, הן לא יעניינו אותו ולא יהיו חשובות בעיניו. תשובה ללא שאלה היא לא כלום. לעומת זאת פתגם חכמים: "שאלת חכם חצי תשובה". לשני צדדי הפתגם: החכם שואל נכון, הוא חקר ודרש, ועל כן הוא מגדיר במדויק את מה שנשאר בלתי ברור. זו שאלת חכם. ממילא, אם השאלה נכונה הדרך לתשובה קיימת, ולכן שאלתו היא חצי מענה.

אנו יכולים לראות בתקופה הראשונה של אלפיים שנות התוהו לא רק תקופה אלילית, אלא תקופה של הכנה, תקופה של שאלה. האימפריות הגדולות שקמו בתקופה זו, השומרית והאכדית מצפון לנו, והמצרית מדרום לנו בעמק הנילוס, ההישגים הטכנולוגיים החשובים מאוד והתרבות העירונית, שזה הישג בפני עצמו (ועוד נרחיב על כך מפני שאברהם הוא עירוני, שנולד באור כשדים שהייתה עיר ולא כפר או משק חקלאי) - כל אלו הם בבחינת שאלה והכנה למה שצריך לבוא.

אדם במצב פרימיטיבי לגמרי, שאינו יכול לבנות לעצמו בית מחסה, שאינו יודע להזין את עצמו כראוי, שאינו מתמצא בסביבה הפיזיקלית והביולוגית שלו - איננו יכול לקלוט שום רעיון נשגב. הוא אינו מוכן לזה משום שהוא טרוד בדברים אחרים. רק תרבות מפותחת בעלת הישגים יכולה להגדיר לעצמה באופן אינטלקטואלי וקיומי את השאלה הרוחנית המרכזית. רק תרבות שכזו מוכנה להתגלוּת, לאמירה והדרכה של הקב"ה במובן הנכון. רק בתרבות כזו הערך המוסרי של החיים תופש את המקום הראשון, מפני שהערכים הקיומיים הגשמיים כבר באו על סיפוקם פחות או יותר.

בחפירות ארכיאולוגיות של הערים הגדולות שהיו לפני אברהם, בבל למשל, נמצאו ערים גדולות מאד עם מאות אלפי תושבים, עם תעלות מים, עם מבנים גבוהים, תרבות בניה וכו'. כלומר, לכל הדברים האלו היו פתרונות טכניים מצויינים. כך יכול היה האדם למקד ולצמצם את תהיותיו לגבי המציאות לשאלה המרכזית, העיקרית. זוהי תקופת ההכנה ההכרחית, תקופת התוהו.

אברהם העברי
והנה בתוך תקופת התוהו נולד אדם שלא מייצג את העבר אלא את העתיד. בהיסטוריה האנושית בכלל היו גיבורים רבים: מלכים, הוגים, אמנים, מדענים. לגבי כל גיבור, גם אם יהיה ברוך כשרונות ועתיר מעש, צריך לשאול: האם הוא, על ידי תכונותיו ואישיותו, מייצג ומסכם את התקופה שקדמה לו, את המיטב שהיה לפניו, או שהוא פותח תקופה חדשה באישיותו, ומשכיל לשאול שאלה שלא נשאלה לפניו, ליצור מציאות שלא הייתה קודם לכן. האם לגביו העבר כבר מוצה, והנה הוא עומד כעת על הגבול וחוצה אותו לעבר העתיד.

אברהם אבינו הינו מהסוג הזה של הגיבורים ההיסטוריים. אברהם נולד באור כשדים. אור כשדים נחפרה בחפירות ארכיאולוגיות ונתגלתה כעיר גדולה וחשובה עם מקדשים אליליים וארמונות, פקידות מסודרת ובתי מלאכה. המדרש נותן תוספת של מידע לגבי משפחתו. את משפחת אברהם אפשר למקם במעמד הבינוני. תרח היה בעל חנות לפסילי אלילים וכנראה שהתפרנס לא רע 2 . הוא רצה שבנו המוכשר ימשיך בדרכו, אולי אפילו ירחיב את העסק. יתכן שימציא עוד אליל או שניים, דבר שוודאי יועיל לפרנסת המשפחה, כי ככל שיש יותר פסלים כך אפשר למכור יותר... ובתוך הרווחה הכלכלית היחסית הזו של המעמד הבינוני, גדל הילד הזה. הוא גדל בתוך בית מלאכה שיש בו יצירה בעלת ערך רוחני נוסף. סוף סוף לא קדרות חרס מכרו במשפחתו, כי אם פסלי אלילים...

ידועות לנו מספר גרסאות לזמן בו הכיר אברהם את בוראו: בגיל צעיר מאד של ילדותו, בגיל ארבע, בגיל הנעורים או בגיל מבוגר יותר, אולי בגיל ארבעים 3 . סביר להניח שכל גרסא מצביעה על שלב מסויים בהתפתחותו. אפילו לילד קטן ישנו שלב אינטואיטיבי של דחיית הקיים. ילד אינו יכול לומר בדיוק מהי תאוריית החיים שלו, אולם הוא בהחלט יכול שלא להסתדר עם המציאות המסויימת בה הוא חי. בגיל הנעורים נוספת מדרגה של ניסוח ראשוני של השאלות המטרידות שבתוכו. ועל גבי אלו, ישנו שלב בוגר ובשל של משנה סדורה, של חכמה ובינה.

אברהם נחלץ מהתרבות שלו במאמץ לא קטן, הוא מורד. המדרש אומר שהוא שבר את הפסלים ולעג למציאותם. הוא שולל את התרבות הקיימת מעיקרה. בהרס האלילים יש שתי פעולות חשובות מאד:

א. התקוממות נגד ההגשמה. כל אדם נוטה להגשמה, ולכן, למשל, בלקסיקון הציוני ערך ההגשמה הוא ערך חשוב. אי אפשר לומר 'אני ציוני' ולהיות מחוץ לארץ ישראל. אדם צריך להגשים. בחינוך קוראים לזה המחשה. מורה שאינו יודע להמחיש לתלמידיו איננו מורה טוב. המעוניין לומר משהו צריך להראות אותו, להגשים אותו, שאפשר יהיה למשש את דבריו, לראות ולשמוע. לכן ישנה נטיה לאדם גם מבחינה דתית לשמוע, לחוש ולראות כדי להאמין. אברהם מורד בנטיה האנושית, הטבעית, רבת ההישגים הזאת. מי שקרא בספרים או ראה בסדרות דוקומנטריות בטלוויזיה את הפסלים בהודו של היום, ראה פסלים אדירים של האלילים. וכך גם אצל הנוצרים - אמנם הם אינם מודים שהם אליליים, אך גם אצלם זה כך. פסלים גדולים מאד ניצבים בכנסיות ומחוצה להן. זוהי הנטיה להצביע, לחוש קרבה, להגיע ולגעת. זו נטיה חזקה מאד עם הישגים רבים של יופי ותחושת אינטימיות. בזה מורד אברהם.

ב. הוא מורד לא רק בהגשמה אלא גם במושג האלילים הרבים. כאשר אביו חוזר לחנותו ורואה את כל פסליו שבורים, הוא שואל את אברהם: 'מי שבר אותם? מה קרה פה?' ועונה לו אברהם: 'הם התקוטטו ביניהם וזאת התוצאה'. והנה אביו כועס עליו 'מה פתאום התקוטטו?' כלומר, כל אדם בר דעת מבין שלא יתכן שפסלים יתקוטטו, כי סוף סוף הם עשויים חימר, חרס, אבן או עץ. לא סביר לייחס להם פעולה, ובכל זאת זה בדיוק הדבר שמייחסים להם.

יש כאן מרידה כפולה: שלילת ההגשמה, וכפירה באפשרות של דבר מה שיש בו כוח חי ופועל, המתחלק לכך וכך פסלים. השלילה הזו מכינה את הנפש לקבלת המושג החדש. המושג העברי-ישראלי של האלוקות האחת הבלתי מגושמת, שאין לה תואר, לא תמונה ולא פסל.

אברהם מדגיש את היחס שלו כלפי המציאות והתרבות הקיימת בכך שהוא עוזב אותה. לעזוב מקום, בית ומשפחה זה דבר קשה מאד. אברהם עוזב את הכל בצורה ברורה ומפורטת, את הארץ, את המולדת ואת בית אבא. ארץ זה המקום שאדם רגיל אליו, שטוב לו בו. המולדת מבטאת קשר רגשי למקום שבו הוא נולד. ובית אבא אף מעבר למולדת, זו המסורת המשפחתית, ההמשכיות של להיות עוד חוליה בשרשרת. הוא עוזב הכל והולך אל ארץ חדשה. בנוסף לכך הוא עוזב את התרבות העירונית עם כל ההישגים שבה, ונעשה רועה צאן. הוא מסגל לעצמו אורח חיים מנוגד. לכאורה זו נסיגה תרבותית, כי תרבות עירונית היא הישג עצום של יצירה אנושית. כל עוד אנשים מסתתרים במערות, מתחת לעצים, בכפרים הקרובים לאדמה וטפלים לה - אין זו יצירה אנושית ממשית, אך בניית עיר - זו יצירה אנושית מובהקת ומיוחדת. בעזיבת התרבות העירונית ישנה נסיגה מסויימת. הוא כאילו קורע את עצמו לחלוטין מן המציאות שקדמה לו.

ואמנם מאז הוא נקרא אברהם ה'עברי'. מהם המקורות לשם המשפחה הזה?
א . אברהם הוא צאצא של עבר. יתכן שכל בני המשפחה נקראו עבריים משום שהסבא הזה עדיין חי.

ב . הוא בא מעבר לנהר. כלומר, קראו לו עברי רק כשעבר את נהר פרת משום שהיה איש מיוחד וזר בסביבה. כפי שליהודים שבאו מגרמניה לתורכיה קראו 'אשכנזי'. ו'מזרחי' הוא זה שבא ממזרח למערב. כשבא מישהו ממקום אחר הוא נקרא על שם אותו מקום ממנו הגיע, כי פה הוא זר ושונה.

ג . חז"ל הדגישו ענין שלישי, את הענין המשמעותי שבמעבר ממקום למקום. "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" 4 . צוין כאן המעבר המשמעותי מתקופה לתקופה ולא רק ממקום למקום. מתקופה של תוהו לתקופה של תורה. מתקופה בה שלטה התפישה האלילית מבחינה רוחנית ומבחינה ערכית מוסרית, לפתיחת תקופה חדשה בתולדות האדם. אברהם הוא היחיד שמעיז וחורג אל העתיד, אל התיקון, וכל העולם נשאר מאחור בעבר הנהר. המהפכנות הזו, המרידה והחיוב, השלילה וגם האלטרנטיבה, זהו הזרע הראשון, הרכיב המשמעותי הראשון של עיצוב אופיו של העם שיבוא אחר כך לידי ביטוי. אברהם, האב הראשון, מייסד את התכונה הזו, את תכונת אופיו של העם.

ארץ כנען
מה הייתה המציאות ההיסטורית של אותם הזמנים, מעבר לתרבות האלילית השלטת בכל מקום?
באיזור שלנו שלטו שתי ממלכות גדולות שביניהן היה מתח מתמיד במשך אלפי שנים, ארם נהריים ומצרים. בארם נהריים הייתה האימפריה השומרית שנכבשה על ידי שבטים שמיים, אכדים ואשורים. כל אחד בתורו קיים ממלכה גדולה ועשירה מאד. ובדרום, בעמק הנילוס, התקיימה הממלכה המצרית הקדומה והחזקה. בתווך שכנה ארץ ישראל בה התגוררו הרבה שבטים קטנים, חלקם שמיים וחלקם לא.

חז"ל רומזים על כך שארץ ישראל, שבימי אברהם נקראה כנען, הייתה נחלתו של שם, אלא שנכבשה אחר כך על ידי כנען 5 . על פי התולדות שבתורה, כנען הוא בנו של מצרים. כנען איננו מגזע שמי. בארם נהריים בצפון ובעבר הירדן שלטו השבטים השמיים. ארץ ישראל שבתווך עברה מיד ליד, משבט לשבט. הדים למאבק על הארץ הנמצאת בתווך, ניתן היה לשמוע אפילו בעשרות השנים האחרונות של המאה ה20-, כאשר שתי מדינות ערביות, מצרים וסוריה, התווכחו למי שייכת האדמה הזאת (כאילו שאנחנו לא נמצאים פה). האם הארץ הזו היא חלק מסוריה הגדולה, דרום סוריה, או שזהו החלק הצפוני השייך למצרים? מפעם לפעם מזכירים את הרעיון הזה בסוריה עד היום. גם בזמנים קדומים, המציאות של כיבוש וכיבוש נגד, הייתה מצויה מאד. לכן, הרמז של חז"ל על כך שנחלה זו, שמלכתחילה הייתה נחלתם של השמיים, נכבשה על ידי הכנענים, איננו מוכרח אך הוא בהחלט סביר מאד במציאות ההיסטורית של אותם הימים.

הכתב העברי
סוגיה נוספת חשובה מאד היא סוגיית הלשון העברית והכתב העברי. שתי התרבויות, המצרית והשומרית, הגיעו להישגים גדולים גם בתחום הספרות והכתב. היו אלה סוגי כתב שונים לגמרי:

הכתב המצרי , הנקרא כתב חרטומים או הכתב ההירוגליפי, מבוסס על רעיון פשוט מאד שהשתכלל במצרים, הוא רעיון הציור. כל ציור מבטא מילה. למשל, אדם הרוצה לכתוב ציפור מצייר ציפור. זהו היסוד של הכתב ההירוגליפי. דרך אגב, כתב זה היה מקובל לא רק במצרים הקדומה, עד היום כותבים הסינים בכתב ההירוגליפי, שונה כמובן מן הכתב המצרי, אולם העיקרון זהה.

בהתחלה, המילים היו מעטות, ולכן כולם פחות או יותר, הבינו אותן. אך ככל שהתרבות השתכללה, כך נוצרו יותר ויותר מילים שיש לכותבן ונעשה קשה מאד לזכור את כל הציורים ואת כל הסימנים. ברור שלא ניתן לצייר ממש כל דבר, הנטיה הייתה לבטא בקווים ספורים את הרעיון הכללי של הציור, אך כמובן שיש לזכור את כל הסימנים, אחרת הכתב הוא חסר משמעות. בעיה זו יצרה מציאות חברתית מסויימת, שרק מעטים ידעו קרוא וכתוב, שהרי רק למעטים יש פנאי ללמוד את סדרת הציורים הארוכה על מנת לקרוא ולכתוב. לא בכדי במצרים העתיקה נוצר מעמד הפקידים, מעבר לפרעה וכהני הדת. במידה מסויימת נוצר מעמד זה גם בגלל הכתב המסובך שדרש הרבה מאד אימון וזכרון. היה זה מעמד חשוב ומיוחס מאוד. אותו תהליך התרחש גם בסין העתיקה.

לעומת זאת הכתב האכדי והאשורי (לא מה שאנו מכנים היום כתב אשורי, שאלו האותיות המרובעות שלנו) נקרא כתב יתדות. הוא קצת יותר מתוחכם. הסימן אינו מבטא מילה שלמה אלא הברה. אין צורך להמציא לכל מילה ציור, אלא לכל הברה. זה קל בהרבה, וכן מצמצם באופן משמעותי את מספר הסימנים, מאלפים למאות. הוא נקרא יתדות מפני שהסימנים עצמם הם כמו יתד, והם קלים לפיסול.

הכתב העברי שונה משניהם. הוא מבוסס על סימן לצליל אחד, לאות אחת. לא למילה ולא להברה. על כן אפשר היה בפשטות ובקלות לצמצם אותו לעשרות סימנים בלבד. בכתבים מסוג זה, הנקראים אלפא-ביתים, ישנם מעט סימנים, למשל: בכתב העברי יש עשרים ושתיים אותיות, בכתב היווני - עשרים ושמונה אותיות, ובכתב הרוסי היו שלושים ושש אותיות שלאחר מכן צומצמו לשלושים ושלוש. בסך הכל מדובר על מספר לא גדול של סימנים, על ידם ניתן לבטא מאות אלפי מילים. זהו הישג עצום ומהפכני מבחינת הרעיון. יש צורך במידה רבה מאד של חשיבה מופשטת, כדי שלא להתפתות לדחף הראשוני לצייר מילה שלמה. לכאורה ציור מילה הוא חיסכון, שכן בציור אחד אפשר לרשום מילה, שכאשר מבטאים אותה יש בה צלילים רבים, אך כאשר מתרבות המילים נוצר מצב הפוך. עלינו להבין את המהפכה בתבנית החשיבה. הקורא סימן שהוא רק אות אחת, צליל אחד, לא משמעותי כשלעצמו, צריך לחפש את המשמעות במכלול האותיות, ולא ברכיב האחד. החשיבה מיד עוסקת במכלול האפשרי ולא במה שיש עכשיו ומיד. קשה מאד לעבור לחשיבה כזו.

שאלה: האם לא הייתה שפה קדומה יותר לאדם הראשון ולנח?
תשובה: תלוי במה המדובר. חז"ל אומרים שאדם הראשון דיבר עברית. השאלה היא האם גם כתב עברית? ישנו הבדל גדול בין כתב לשפה. יכול להיות שהדיבור העברי הוא הקדום ביותר אך לא כך היא שפת הסימנים. שפת הסימנים איננה קשורה בהכרח לשפה העברית, עובדה היא שבימי הביניים חלק מהיצירות החשובות, למשל מורה נבוכים של רמב"ם או אמונות ודעות של רס"ג, נכתבו באותיות עבריות ובשפה הערבית. באופן תיאורטי אפשר בסימנים אלה המבטאים צליל אחד לכתוב את כל השפות. לכן, כאשר חז"ל אומרים שאדם הראשון דיבר עברית אינני בטוח שמדובר גם על הכתב. סביר להניח שמדובר על השפה והלשון עצמה, ולאו דוקא על הסימנים הגראפיים.

שאלה: אבל אלה הן אותיות אלוקיות שבהן נברא העולם? ואם הכתב אכן היה עם בריאת העולם הרי שאין זו מהפכה כלל?
תשובה: יש להבחין בין דבר לדבר, בין מהויות מופשטות למציאות הגלויה. בפועל חייבים לומר שזו מהפכה, משום שאילו הכתב הזה היה ידוע מלכתחילה, מדוע אחרים לא השתמשו בו? הלא זהו כתב נוח מאוד, מדוע לא נעשה בו שימוש 6 ? ברור לגמרי שעל פני השטח מבחינה היסטורית, בתקופה כלשהי זו הייתה מהפכה ממשית, הן מבחינה שימושית והרבה יותר מבחינה קונצפטואלית, כלומר מבחינת תבנית החשיבה, בה נתפש הפריט האחד כחלק אינטגרלי מהמכלול. החשיבה המיידית היא על המכלול וממנו נגזרות הצורות הגראפיות. איננו יכולים לומר שיש לנו מכתב הכתוב בסימנים אלו מאברהם אבינו עצמו, אולם המהפך הזה מתרחש באותה תקופה.


^ 1. עבודה זרה ט, א: "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח..." ומבואר בגמרא שאלפיים תוהו נמשכים עד היות אברהם בגיל חמשים ושתים, שאז החל לעשות נפשות לתורה בחרן.
^ 2. בראשית רבה, לח, יג: "תרח עובד צלמים היה. חד זמן נפיק לאתר, הושיב לאברהם מוכר תחתיו, הוה אתי בר אינש בעי דיזבן והוה א"ל בר כמה שנין את? והוה א"ל בר חמשין או שיתין, והוה א"ל ווי ליה לההוא גברא דהוה בר שיתין ובעי למסגד לבר יומי, והוה מתבייש והולך לו. חד זמן אתא איתתא טעינה בידה חדא פינך דסולת, אמרה ליה הא לך קרב קודמיהון, קם נסיב בוקסלא בידיה ותבריהון לכולהון פסיליא, ויהב בוקסלא בידא דרבה דהוה ביניהון. כיון דאתא אבוה א"ל מאן עביד להון כדין? א"ל מה נכפר מינך אתת חדא איתתא טעינה לה חדא פינך דסולת ואמרה לי הא לך קריב קודמיהון, קרבת לקדמיהון הוה דין אמר אנא איכול קדמאי, ודין אמר אנא איכול קדמאי. קם הדין רבה דהוה ביניהון נסב בוקסלא ותברינון. א"ל מה אתה מפלה בי, וידעין אינון? א"ל ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?!..."
^ 3. עיין בראשית רבה פרשה ל"ח. רמב"ם הל' עבודת כוכבים א, ג.
^ 4. עיין בראשית רבה מב, ח.
5. בהקשר למלכיצדק מלך שלם. מלכיצדק הוא שם. נדרים לב, ב. רש"י בראשית יב, ו.
^ 5. עיין סנהדרין כב, א, ילק"ש תרומה רמז שעה, ושופטים רמז תתקיד.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il