בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יבמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

יבמות דף קו ע"א

כוונה בחליצה

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר א תשע"ט
10 דק' קריאה
הגמרא דנה בביאור דברי התוספתא שחליצה מוטעית כשרה. ריש לקיש מפרש שמטעים את החולץ שכלל לא יבין שפעולת החליצה גורמת להתירה לשוק ואומרים לו חלוץ ובכך אותה כונסה. רבי יוחנן דוחה שהרי שנינו בתוספתא אחרת שהחליצה כשרה רק אם שניהם התכוונו אבל אם הוא או היא לא התכוונו החליצה פסולה. רבי יוחנן עצמו מסביר שחליצה מוטעית פירושה שאומרים לו שיחלוץ לה על מנת שתיתן לו מאתיים זוז, ולא מודיעים לו שתנאים אינם תופסים בחליצה, ואז החליצה כשרה למרות שהיא לא תהא חייבת לו את מאתיים הזוז.
אגב, התוספות יום טוב (יבמות ב, ב ד"ה חולץ) שואל מדוע בכל המסכת שנינו לשון חולץ לגבי האיש, הרי האשה היא זו שחולצת את מנעלו של האיש, ומשיב שבגלל שצריך שגם הוא יתכוון כמבואר כאן הרי שגם הוא שותף ומסייע בחליצה ולפיכך שייך לשנות לגביו לשון חולץ.
הראשונים מתקשים מסוגיות אחרות שלכאורה סותרות לסוגיא זו המצריכה כוונה. בדף קד ע"ב אומרת הגמרא שחרש וחרשת פסולים רק משום שאינם ברי קריאה, ואמנם קריאה אינה מעכבת אך הואיל וכלל אינם ברי קריאה פסולים ככללו של רבי זירא שכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבתו. מקשים שם התוס' (ד"ה והא), הרמב"ן (ד"ה הא דאמרינן) וכן הרשב"א בחולין (יב ע"ב ד"ה מאן תנא) מדוע נזקקת הגמרא לטעם זה ואינם נפסלים מטעם שאינם ברי דעת, שהרי אם יש דין שצריך כוונה כל מי שאינו בר דעת פסול. עוד הם מקשים מדף קה ע"ב ששם נאמר שחליצה מועילה גם לקטנה שהגיעה לגיל הפעוטות, וכן נאמר שקטן פסול רק בגלל שיש פסוק הממעט וכותב "איש" אבל בלאו הכי היה כשר, והרי קטן וקטנה אינם ברי דעת.
הראשונים הללו מתרצים שהואיל והחליצה נעשית בפני בית דין הרי שיש גדול העומד על גביהם, וזה מועיל כמו שמצאנו בגיטין כב ע"ב שיש דין שהגט צריך להיכתב לשמה ולכן כתיבת קטן פסולה, ובכל זאת אם גדול עומד על גביו היא מועילה.

תוכן הכוונה
הדעת הנצרכת בקניינים
אם כן, מבואר בסוגיא שגם החולץ וגם הנחלצת צריכים להתכוון אולם לא מבואר מהו תוכן הכוונה. החכם צבי (סי' א) מעלה שתי אפשרויות, או שמדובר בכוונת המצוות כשיטה שמצוות צריכות כוונה או שמדובר בדעת כפי שנצרך בכל החלת קניינים, כמו שבכל קניין זקוקים לדעת מקנה ודעת קונה וכן בקידושין זקוקים לדעת שניהם הוא הדין בחליצה. הוא עצמו סבור כאפשרות השנייה שזו כוונת קניין. כך נקט גם המנחת חינוך (מצווה תקצט) והוא מעיר שכמובן נצרכת גם כוונת המצוות כמו בכל מצווה 1 , אולם כוונה זו אינה מעכבת את חלות החליצה.
החכם צבי מביא שתי נפקא מינות משאלה זו. הראשונה היא האם יש צורך בכוונה בפועל בשעת המעשה או שדי בהבנה כללית מהי משמעותה של פעולת החליצה. אם זו כוונת המצוות יש צורך בכוונה בפועל ואילו זו הקנאה אין צורך שיכוון בפועל בשעת החליצה שהוא מתכוון להתירה לשוק אלא די בכך שהוא מבין שפעולה זו גורמת להתירה לשוק 2 .
אמנם לאחר מכן הוא מביא תשובת מהרי"ט (אה"ע סי' טז) שכתב שהכוונה הנצרכת היא רק שיבין את המשמעות שהחליצה מתירה אותה ואין צורך שיהא בכוונת הלב בעת המעשה, ודחה אותה ואף הביא סמ"ג החולק, ובקצות (רעה ס"ק ד) הביא דברי הרמב"ן (קד ע"ב ד"ה הא דאמרינן) שכתב כדברי המהרי"ט, וצריך עיון מה ההבדל בין דברי המהרי"ט לדברי החכם צבי שכתב בעצמו שהואיל וזו כוונת הקניינים ולא כוונת המצוות אין צורך בכוונה בעת המעשה.
הנפקא מינה השנייה היא שחליצה מועילה גם לקטנה שהגיעה לגיל הפעוטות. כפי שראינו הראשונים נתקשו כיצד מועילה חליצת קטנה שהגיעה לגיל פעוטות ותירצו שמועיל רק בגלל שבית דין עומדים על גבה. החכם צבי כותב שכל זה נצרך רק אם נאמר שמדובר בכוונת המצוות, אך לדרכו שמדובר בכוונת הקנאות אין צורך להזדקק לתירוץ זה כי כאשר יש דעת מקנה ניתן להקנות לקטן, וכך כאן יש את דעת החולץ. תמיהת התוס' הייתה גם על קטן, מדוע נאמר שקטן פסול רק בגלל שכתוב "איש" הרי בכל מקרה צריך לפסול מצד שאין לו דעת. גם על כך כותב בחכם צבי שלדרכו לא קשה, משום שהחולץ לא עושה שום מעשה אלא האשה היא זו שחולצת ממנו את מנעלו ולכן לולא הפסוק היה מקום לדמות דינו לדין קבלת גט על ידי אשה שלא זקוקים לדעתה. הוכחה זו – אליה וקוץ בה, שכן מוכח מכך שהתוס', הרמב"ן והרשב"א לא הלכו בדרכו של החכם צבי אלא סברו שלא מדובר בכוונת הקנאות או שסברו שדעת אחרת לא מועילה כאן גם אם מדובר בכוונת הקנאות.

כוונת המצוות
הרב יוסף שאול נתנזון , בעל השואל ומשיב, משיג בהגהותיו על החכם צבי וכותב שמדובר בכוונת המצוות "ככל המצוות שצריכין לשמן". כך כותב גם הבית מאיר (אה"ע קסט, מד) המביא את ספיקו של החכם צבי ודוחה את מסקנתו שמדובר בדעת הנצרכת בקניינים ומסיק "אלא ודאי אין צריך אלא כונת מצוה בשעת מעשה שיכוין שע"י מצוה זו תותר". גם הקצות (ערה סוף ס"ק ד) מביא את ספיקו של החכם צבי ודוחה את מסקנתו שמדובר בדעת קניינים, ונראה מכך שגם הוא סבר שזו כוונת המצוות.
הבית מאיר והרב יוסף שאול נתנזון מביאים מקור לשיטתם מלשונו של הרמב"ם (יבום ד, ח) שכתב: "וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו ויתכוון הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן". לשון "לשמן" אינה שייכת לגבי הקנאות אלא רק לגבי מצוות. אולם נראה שאין דיוק זה מוכרח, שהרי אדרבה הרמב"ם פתח בכך שצריך להתכוון לחלוץ ולאחר מכן מוסיף שיעשו המעשים לשמן, ונראה מכך שיש כאן שתי כוונות. הכוונה הראשונה היא לעצם החליצה, והרמב"ם לא מרחיב מהי בדיוק כוונה זו, ומעבר לכך יש לכוון גם לשם מצווה כמו בכל המצוות.

הוכחות וקושיות
קושיות על הדרך של דעת קניינים
א. הבית מאיר מקשה מדוע חליצה מוטעית כשרה, הרי אם היבם חלץ על דעת שתיתן לו מאתיים זוז ובסוף אינה נותנת לו הרי זה כמקח טעות. לכאורה קושי זה אינו תלוי רק בתוכן הכוונה כי גם אם זו כוונת המצוות סוף סוף החליצה עצמה היא מעשה חלות, ואם כן צריך שתהיה גם דעת להחיל ואם החליצה נעשתה בטעות עליה להתבטל כדין מקח טעות. לכן צריך לומר שלהבנת הבית מאיר החליצה אינה מוגדרת כחלות שהיבם מחיל כמו בקניינים אלא כפעולה מציאותית הגורמת להחלת חלות, וכמו מיתה שאינה פעולה חלותית אלא התרחשות מציאותית הגורמת להחלת חלות של ירושה.
ב. הקצות מקשה על החכם צבי, שאם מדובר בכוונת קניין ובקטנה מועיל משום שיש דעת אחרת, מדוע בכלל זקוקים בכל חליצה לכוונה של החולצת, הרי הטעם שבקטנה מועיל מכח הדעת האחרת הוא שכשיש דעת אחרת מקנה לא זקוקים לכוונת הקונה, כמוכח מדברי הראב"ד (הובא בנימוקי יוסף ב"ב כב ע"א מדפי הרי"ף) והרשב"א (גיטין כ ע"ב ד"ה ובא מעשה) הכותבים שדעת אחרת מקנה מועילה לכך שאם הקונה עשה מעשה קניין אך לא התכוון לקנות בכל זאת קנה, ואם כן אפילו בחולצת גדולה אין להצריך כוונה. קושיא זו אינה קשה על עצם הדרך של דעת קניינים אלא רק על התוספת של החכם צבי שדעת אחרת מועילה ולכן אין צורך בגדול עומד על גבי הקטנה. המנחת אשר (דברים סי' מז ס"ק ג) כותב שצריך לומר שהחכם צבי לא סבר כראב"ד והרשב"א. כלומר, לדעתו דעת אחרת מועילה להקנות לקטן משום שמצטרף לדעת קונה המועטה שיש לקטן ויחד זה מועיל אך היא לא מועילה במקום שאין שום דעת קונה.
ג. השערי ישר (שער ז פרק ו) מקשה גם הוא מדוע זקוקים לכוונה של החולצת אך מטעם אחר, שהרי כמו שבגירושין האשה לא קונה שום דבר חדש אלא רק הבעל מפקיע את קניינו ולכן אין צורך בדעת האשה כך בחליצה האשה לא קונה כלום אלא רק היבם מפקיע את זיקתו, ואם כן גם כאן אין צורך בדעתה של האשה. אולי החכם צבי סבר שבשונה מאשה נשואה בה ההגדרה היא שיש לבעל קניין מסויים בה ולכן הוא זה שצריך לפעול ולהפקיע, בזיקת יבמה יש זיקה משותפת שעל שניהם לפעול יחד ולהתירה.

קושיות על הדרך של כוונת המצוות
א. נראה שהקושיא החזקה ביותר על דרך זו היא קושייתו של המנחת חינוך , שביטול כוונת המצוות אינה אמורה לבטל את חלות החליצה. כלומר, גם אם מצוות צריכות כוונה הרי שהאדם לא יצא ידי חובת המצווה, וגם כאן נאמר שהוא לא יצא ידי מצוות החליצה אך אין סיבה לומר שבגלל זה גם לא יחול הצד החלותי של החליצה להתיר את האשה. לכאורה צריך לומר שלדעת החולקים אכן במצווה שיש בה גם החלת חלות כאשר לא יוצאים ידי חובת המצווה מתבטלת גם החלות 3 .
ב. המנחת חינוך מוסיף ומקשה, אם זו כוונת המצוות מדוע גם האשה צריכה לכוון הרי רק האיש מקיים את המצווה כפי שכתב ספר החינוך. אולי החולקים סברו שהמצווה מוטלת גם על האשה.
ג. השערי ישר מקשה מלשון הטור והשולחן ערוך (אה"ע קסט, מד): "צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו". אילו היה מדובר בכוונת המצוות הכוונה הנצרכת היא שיכוונו לקיים את המצווה ולא שיכוונו להתירה. כך גם משמע מפשט סוגייתנו. רבי יוחנן דוחה את ביאורו של ריש לקיש שחליצה כשרה אף כשסבר החולץ שבכך הוא מייבם מכח התוספתא האומרת שהחליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם. אמנם אפשר להידחק ולומר שכוונת התוספתא לכוונת המצוות ובכל זאת ניתן להביא ממנה הוכחה כי אם החולץ סבר שכלל אינו חולץ ודאי גם לא התכוון לשם מצוות חליצה, אך בפשטות התוספתא מדברת ישירות על הנושא המדובר שהוא הצורך בידיעת הצדדים מהי משמעות הפעולה שהם עושים כעת.

שיטה שלישית – נתינת שם לפעולה
דנו עד כה בשתי שיטות לגבי תוכן הכוונה. השערי ישר , לאחר שדחה את שתי השיטות הקודמות, מאריך לבאר שמדובר בכוונה שלישית, ושורש דבריו מופיע כבר בחידושי הגר"ח מבריסק (יבום ד, טז). הם מבארים 4 שפעולת החליצה שונה מהותית מפעולת קניינים, גירושין וקידושין. בקניינים, גירושין וקידושין החלות נעשית על ידי הבעלים והם האוסרים והם המתירים ולכן צריך דעת בעלים על עצם הגירושין והקידושין ואילו בחליצה לא החולץ עושה את החלות אלא הוא עושה רק את פעולת החליצה ואז ממילא התורה מחילה את החלות ומתירה את האשה לשוק. לכן גדול עומד על גביו מועיל בחליצה ולא מועיל בקניינים וכד', משום שבמקום שהאדם בעצמו יוצר את החלות נצרכת דעת גדולה יותר ולא די בקטן שגדול עומד על גביו.
מתוך כך מבאר השערי ישר שתוכן הכוונה בחליצה הוא לתת לפעולת החליצה את שמה. כלומר, שלא תהא זו פעולת חליצת נעל בעלמא אלא שם הפעולה יהיה חליצה המתרת, כלומר, לא פעולה מציאותית בלבד אלא פעולה עם משמעות הלכתית. לאור זאת מובן מאוד הדימוי של התוס' בין דין הכוונה כאן לדין של כתיבת גט לשמה שגם שם מועיל גדול עומד על גביו. גם שם על מנת שהגט יחיל גירושין יש דין שייכתב לשמה. עמידת הגדול על גביו גורמת לכתיבה להיות כתיבה לשם גט ובכך משווה לכתיבה שם הלכתי של כתיבה כשרה (ומתוך כך משווה לנייר שם הלכתי של גט המועיל לגרש), אחרת זו כתיבה בעלמא והגט הוא נייר בעלמא.
הסבר זה עולה היטב עם פשט הסוגיא ממנה משמע שתוכן הכוונה הוא שיבין שתוכן פעולתו היא חליצה והתרה לשוק, כפי שכבר שכתבנו לעיל, שהרי רבי יוחנן הביא את התוספתא כדחייה לדברי ריש לקיש הסובר שהחליצה כשרה אפילו כשהחולץ סבור שבפעולה זו הוא כונס אותה. כמו כן לפיו מיושבים כל הקושיות שהבאנו לעיל, וכפי שהערנו גם מובן מאוד הדימוי של הראשונים לדין כתיבת גט לשמה.
כך מדוייק גם בלשון הרמב"ן (ד"ה הא דאמרינן) שכתב: "והא דתניא הכא עד שיתכונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה, וכיוצא בה, אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונו".
וכן מוכח מדברי הרשב"א בחולין (יב ע"ב ד"ה מאן תנא). לאחר שמביא את תירוץ התוס' – שחליצה מועילה לפעוטה למרות שאינה ברת דעת בגלל שבית דין עומדים על גבה – הוא מוסיף ומקשה אם כן מה החילוק משוטה ששנינו בתוספתא שחליצתו פסולה ומדוע שם לא מועיל שבית דין על גביו. הוא מתרץ שאמנם חרש נחשב כשוטה לגבי מצוות אך כאן שנצרכת רק כוונה מועטת יש בכוחו של חרש לכוון כאשר גדול עומד על גביו, מה שאין כן בשוטה. הרי שמפורש בדבריו שכאן זו לא כוונת המצוות אלא כוונה מועטת יותר. כמובן לא מדובר גם על הדעת הנצרכת בקניינים שאינה פחותה מזו הנצרכת במצוות אלא להפך שם לא די בדעת אלא נצרכת גמירות דעת. העולה מזה שוודאי גם לדעתו הכוונה היא כדברי השערי ישר וכפי שמדוייק גם ברמב"ן שיכוון שבכך הוא מוציאה ממנו ומתירה לשוק.
למעלה ציינו שהבית מאיר כתב שהכוונה המדוברת היא כוונת המצוות, אולם באמת נראה שאין זה כל כך ברור כי לשונו היא: "אין צריך אלא כונת מצוה בשעת מעשה שיכוין שעל ידי מצוה זו תותר". מצד אחד הוא כותב שמדובר ב"כוונת המצווה", וכן הוא הביא את ספיקו של החכם צבי ודחה את מסקנתו ונקט כצד הראשון שלו, אך מאידך אם כוונתו לכוונת המצוות הפשוטה שקיימת בכל המצוות מדוע הוסיף "שיכוין שעל ידי מצוה זו תותר", הרי אין זו המשמעות של כוונת המצוות?!
משום לשון זו וכן משום הקושי הגדול שהבאנו לעיל בשם המנחת חינוך, שכוונת המצוות לא אמורה לפסול את חלות החליצה, נראה להעמיס בדברי הבית מאיר שגם כוונתו היא כהסברו של השערי ישר וכפשט הסוגיא שלא מדובר כאן על כוונת המצוות אלא שיכוון שעל ידי החליצה היא תותר, וכנראה שכך הבין גם בדברי החכם צבי בצד הראשון, ומידי דוחק לא יצאנו – מדוע כינה זאת כוונת המצוות. מכל מקום בדעת רי"ש נתנזון לא נוכל לומר כך, כי הוא דימה זאת במפורש לכוונה בשאר המצוות וכתב "הוא מטעם כוונת המצוה... ככל המצות שצריכין לשמן".
למעלה הבאנו את לשון הרמב"ם "וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו ויתכוון הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן" שמסופה דייקו רי"ש נתנזון והבית מאיר שלדעתו מדובר בכוונת המצוות והערנו שאמנם כך משמע מסוף דבריו אך אדרבה מהכפילות בדבריו משמע שבתחילה עוסק בכוונה אחרת והיא המדוברת בסוגייתנו, ועל גבי זה הוסיף שצריך גם שיעשו את המעשים לשמן, והכוונה הראשונה היא שהיבמה תתכוון שתחלוץ לו והוא יתכוון שיחלוץ לה – פשט דבריו נראים גם הם כדברי השערי ישר שצריך שיתכוונו לשם חליצה, כלומר להתירה.




^ 1.ראה בסוגיית "בגדרי חליצה" דיון אם החליצה מוגדרת כמצווה או כ"היתר".
^ 2.נעיר שיש הבדל קטן בניסוח בין הטור והשולחן ערוך (אה"ע קסט, מד) לבין הנוסח בסדר החליצה. הטור והשולחן ערוך כתבו: "צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו" ומשמע קצת שכוונה זו צריכה להיות בעת החליצה, ואילו בסדר החליצה שינה וכתב: "צריך שידעו היבם והיבמה שבחליצה זו היא מותרת לשוק" ומלשון זו ודאי משמע שאין צורך בכוונה בעת החליצה אלא די בכך שמבינים מהי משמעות פעולתם.
^ 3.אולי החולקים יסבירו שבכך נחלקו רבי יוחנן ורב בחולין לא ע"א לגבי נידה שנפלה מן הגשר למים או שטבלה עצמה להקר ולא נתכוונה לשם טבילה, שלפי רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ולפי רבי יוחנן גם לביתה אינה טהורה, ונחלקו הראשונים כיצד לפסוק. אולם גם אם נאמר כך סוף סוף בשולחן ערוך (יו"ד קצח, מח) שם פסק כרב וגם הרמ"א כתב שכיוון שיש פוסקים כרבי יוחנן יש להחמיר לכתחילה אך מעיקר הדין פוסק כרב. ועוד שהרמב"ן שם (לא ע"ב) כתב במפורש שהמחלוקת שם אינה תלויה כלל במחלוקת אם מצוות צריכות כוונה, וזו לשונו: "והא דפליגי רב ור' יוחנן בטבילה שלא בכונה ופליגי תנאי בשחיטה דוקא במצות הללו שהן מתירין ויש בהם הכשר לדבר אחר, טבילה מתרת אשה לבעלה ושחיטה מתרת בשר לאכילה ואינן בעצמן דבר שבחובה, אבל בשאר מצות של חובה אי בעו כונה לצאת ולעבור לא מיירו כלל אלא פלוגתא דתנאי ואמוראי אחריני היא בפסחים ובראש השנה ולא שייכו בהנך דשמעתין כלל, אלא בין לרב בין לר' יוחנן בלצאת ולעבור אי כמר אי כמר, דלמר מכשירין קילי טפי דבמעשה תלנהו רחמנא והא אתעביד ליה, תדע דהא נפלה מן הגשר טהורה לביתה לרב ואלו מתעסק בתקיעה לדברי הכל לא יצא כיון דלא מיכוין לתקיעה כלל, ולמר אפי' ירדה להקר לא טהרה ודילמא בתוקע לשיר סבירא ליה יצא, כנ"ל".
^ 4.ראה בהרחבה בסוגיית "בגדרי חליצה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il