ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך פקודי

פקודי התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
גבורת ה' בידי בשר-ודם
חכמינו אמרו, שאחרי שבני-ישראל תרמו את תרומתם ברוחב לב לבניית המשכן, היו אנשים צרי עין שהייתה קשה להם ההתגייסות הרחבה לצורך השראת השכינה בישראל. אותם אנשים חיכו לשעת כושר כדי לתקוף את משה ואת הקמת המשכן, ושעה זו אכן לא איחרה לבוא.
ציוויו של משה על המשכן, נאמר מיד אחרי יום כיפור, בהיותם עוד לרגלי הר-סיני. וכעבור חודשיים מתחילת ההתרמה למשכן, מלאכתם של בצלאל ואהליאב הושלמה, כך שלקראת סוף כסליו המשכן וכליו היו מוכנים להקמה. אך בארבעת החודשים שאחר כך, מאמצע החורף עד ראש חודש ניסן – היו חלקי המשכן עומדים בחלקיהם, מבלי שהורכבו, מבלי שהקימו אותם וכמובן מבלי ששכינה שרתה בהם. "שלא היו יכולין להקימו". ומדוע לא הוקמו?
עמודי המשכן היו כבדים מאוד. גובהו של כל עמוד היה עשר אמות (חמישה מטרים), רוחבו – אמה וחצי (שבעים-וחמישה ס"מ), ועומקו – אמה (חצי מטר) (עיין "מעם לועז"). בסך הכול, רק העץ של כל עמוד היה בערך טון. כל זה מלבד ציפוי הזהב שהיה עליו. כך שכאשר משה רצה להקים את המשכן, הוא היה צריך להקים עשרות עמודים יחד, ועוד לחבר אותם על-ידי הבריחים והבריח התיכון, משמע משימה שנראית כבלתי אפשרית.
ראו דתן ואבירם כי הגיעה שעת הכושר, ויחד עם חבריהם הליצנים פנו בהתרסה כלפי כל ישראל: "לשווא תרמתם, משה לא יכול להקים משכן כזה כבד! אי-אפשר להקים אותו! חבל על כספכם שהלך!". ועוד ריכלו הליצנים ואמרו: "משה זה מתרים ומעביד את כולם, אבל הוא עצמו לא עושה דבר ולא תורם דבר!".
מה עשה הקב"ה? הניח את עיקר המלאכה בידי משה. "ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא את הקמתו. שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה יכול היה להעמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אפשר להקים את כל זה על ידי אדם? ענה לו הקדוש ברוך הוא: עסוק אתה בידך, וזה יהיה נראה כאילו שאתה מקימו והוא נזקף וקם מאליו. וזהו שנאמר 'הוקם המשכן' – הוקם מאליו" (רש"י שמות לט לג, בשם מדרש רבי תנחומא).
הגמרא במסכת שבת (צב ע"א) אומרת, שתכונותיו של משה רבנו הן שנתנו לו את הזכות להקים את המשכן. הוא היה חכם, גיבור, עשיר ובעל קומה. בזכות זה הוא יכול היה להקים את העמודים הגבוהים ולפרוס עליהם את האוהל. להקים את המשכן, שתשרה שכינה בישראל. "דאמר מר, אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה". ובגמרא נדרים (לח) אמרו: "גיבור ועשיר וחכם ועניו".
למרות שכל התכונות האלו היו קיימות במשה, אמר משה בענוותנותו: "איך אפשר הקמתו על ידי אדם?", כמי שיודע שהקמת המשכן והמקדש לא נעשית רק בידי אדם, אלא "מקדש ה' כוננו ידיך". אנחנו עושים את שלנו והקב"ה עושה את העבודה. "אקרא לאלוקים עליון – לאל גומר עלי"
כשמדובר במשכן או במקדש, קל להבין שאם ה' לא ישרה את שכינתו בבית הזה – הרי הוא סתם בניין של "עצים ואבנים". רק כששורה עליו שכינה הרי הוא "מקדש ה'." החידוש הוא, שגם את בניין העצים אלוקים עושה דרך ידיו של משה.
על זה נאמר (כתובות דף ה): "דרש בר קפרא, גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיה מח): 'אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם', ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (שמות טו): 'מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנַנוּ יָדֶיךָ'." והגמרא עוד אומרת, שהמקדש הוא "מַעֲשֵׂי צַדִּיקִים" ואף אומרת כי מה שכתוב בפסוק "כּוֹנַנוּ יָדֶיךָ", מדובר על שתי "ידיו" של הקב"ה. ולפי המדרש, הדברים מבוארים.
מכאן נוכל להבין יותר לעומק את דברי רש"י ותוספות שאומרים (סוכה מא) כי "מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים שנאמר: 'מקדש ה' כוננו ידיך'." במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

"וּפִי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ"
פשט הכתוב הוא, כפי שמסביר רש"י, שהמעיל היה ארוג ולא תפור. ובדרך הרמז: ידועים דברי חז"ל (זבחים פ"ח:) כי המעיל מכפר על עוון לשון הרע, והוא תיקון לכח הדיבור. יש כאן רמז למעלת הענווה, לאותם הבולמים את פיהם בשעת מריבה, בעלי הענווה אשר נעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, שעליהם אומר הכתוב (שופטים ה', ל"ה): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (עיין שבת פ"ח:).
וכבר שאלו: הרי "הנעלבים ואינם עולבים", הם בעצמם "שומעים חרפתם ואינם משיבים", ולכאורה יש כאן כפל לשון!
וביארו, כי פעמים בעל הגאווה פוגע בעניו ומעליבו, אך העניו שותק. יש שבעל הגאווה פוגע בעניו בצורה נוספת ואומר לעניו כי הוא בעל גאווה, וגם אז העניו שותק. הרי שהוא שומע חרפתו ואינו משיב, על אף שהיה יכול להשיב. כך מצינו במשה רבינו ששמע את חרפתו מקורח, האומר לו (במדבר ט"ז, ג'): "מדוע תתנשאו". והאמת היא שמשה הוא ענוותן גדול, וקורח הוא בעל גאווה; אך משה אינו עונה ואינו משיב דבר. דבר זה מרומז בלשון הפסוק: "ופי המעיל כפי תחרא" סגור וחתום הוא לבל ייקרע. המעיל שהוא סגור וחתום ומכפר על חטא הדיבור. מרמז המעיל על הענוותן, אשר שותק גם כאשר פוגעים בו בכפליים: פעם האחת כאשר עלבו בו, ופעם השנייה כאשר פסלו אותו במומם שלהם, והיה בידו להשיב ולא השיב

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"
"'המשכן משכן' – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. 'משכן העדת' – עדות לישראל שוויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם" (רש"י)
לכאורה יש כאן דבר והיפוכו. בתחילה כותב רש"י כי שני בתי המקדש חרבו בגלל עוונותיהם של ישראל; ואילו בהמשך מובא ברש"י כי הקב"ה "ויתר" על עוון העגל וציווה להקים את המשכן, ואף השרה את שכינתו ביניהם. מכאן אנו למדים כי הכל תלוי בעם ישראל, וכאשר הם מקיימים את המצוות, השכינה שורה ביניהם, ואילו כאשר חס וחלילה חוטאים, השכינה מסתלקת מעליהם. ובזמן שביהמ"ק קיים ועם ישראל חטאו, היו ראויים שונאיהם של ישראל לכליה, אך הקב"ה ריחם עליהם וכילה חמתו בעצים ובאבנים, וזו הכוונה שהבית "נתמשכן בעוונותיהם".

"וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי"
הרב הגאון ר' חיים נאה, עליו סופר רבות, היה נקרא בפי כל "בעל המידות", והיה נכון הדבר לגביו תרתי משמע, שכן היה מצוין במידות טובות, וכן היה מדקדק במידות של טלית גדול וטלית קטן, ועד היום רבים הם המדקדקים על-פי שיעורי המידות שהוא הסיק במסקנותיו.
משום שהיה כל כך מדקדק במידות הטלית, היה לו בכיס סרט מידה מתקפל שעשוי מעץ, כדי שיוכל להיעזר בו בכל עת בה ירצה. ככלל, היה אוהב ר' חיים להתפלל בבית-הכנסת "מוסיוף", וביום שבת היה הולך בין האנשים ומודד את כנף טליתם על מנת ליידע אותם אם חלילה אין בהם שיעור מספיק בין הכנף לפתיל.
היו אנשים ששאלו אותו האם אין בזה איסור למדוד בשבת. ואמר להם שמותר לעשות כן בשבת משום שהיא מדידה של מצווה.
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה"
רבותינו במדרש (ילקוט שמעוני) דרשו על משה רבנו את הפסוק שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (משלי כח כ): "איש אמונות רב ברכות".
ובמדרש "אמר להם: בואו ואעשה לפניכם חשבון. נכנסו כל ישראל, עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ותמה, אמר: עכשיו ישראל מוצאים ידיהם לומר נטלן משה. האיר הקב"ה עיניו וראה אותם ווים לעמודים. אמר להם: 'ואת האלף ושבע המאות' וכו'. באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, שנאמר: 'אלה פקודי המשכן'. ולמה עשה עמהן חשבון, והקב"ה מאמינו, שנאמר: 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא'? אלא, ששמע משה ישראל מדברים אחריו... אמר להם משה: המשכן נגמר, אני נותן לכם חשבון, שנאמר (לח כא): 'אלה פקודי המשכן'". באמת, הייתה למשה רבנו סיעתא דשמיא גדולה ביותר כאשר בא לערוך דין-וחשבון על הוצאות המשכן. אך ממעשה זה יש הוראה לגזברי ישראל שבכל דור ודור, שייזהרו בכספי הציבור. ועוד, עליהם גם למסור דין-וחשבון לציבור על מעשיהם, כדי למנוע לזות שפתיים.

מחצית השקל
א. מחיר מחצית השקל - טוב לתת ערך של חצי שקל דהיינו מחיר עשרה גרם כסף ממש עם מע"מ, וצריך לחשב כל שנה לפני פורים את ערך השקלים ( היום מוערך בכ21 ש"ח.) ואם יש לו מטבע ממש של כסף - הנה מה טוב. ובדיעבד אפשר לתת מטבע שנקראת חצי כגון "חצי שקל" של ימינו שלא שוה הרבה אבל יש בה זכר למחצית השקל.
ב. בהלכות פורים הביא הרמ"א בענין זה כמה מנהגים: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, "זכר למחצית השקל" שהיו נותנין באדר. ומאחר ששלש פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג'.. חצאים גדולים" והקשו עליו ע"כ הנהיג הגר"א לתת רק מטבע של חצי זהב וכו' פעם אחת.
ג. זמן הנתינה - כתב הרש"ש לתת מחצית השקל בליל פורים קודם מנחה \בסידור הרש"ש ועיין לכה"ח שם ס"ק כ"ה כ"ו\. וכך כתב ברמ"א "ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה \מהרי"ל\, וכן נוהגין בכל מדינות אלו". ויש נותנים בשחרית קודם קריאת המגילה . ומובא במש"ב שם\. אך הספרדים בירושלים נהגו לתת אחרי מנחה של התענית לפני ערבית. ולמה בזמן זה? כדי להקדים שקלים לקריאת מגילה.
ד. אם לא נתן לפני מנחה - יתן אחריה. ואם לא נתן אחריה - יתן בכל זמן שאפשר, ואפילו למחר או אחרי פורים. \לא כמו משלוח מנות או מתנות לאביונים שאם עבר פורים אין לו תקנה\ רק יזדרז לפני ר"ח ניסן. ואפילו עבר יתן אחר כך.
ה. לא לאחר נדרים. בשו"ע \יו"ד סי' ר"ג סעי' ב' ועיין לבאר הגולה שם ולבאר היטב שם ובא"ח פרשת ראה ש"ש אות א'\ מביא מה שכתוב בגמרא כי מי שמאחר את נדבתו שאמר ליתן "פנקסו נפתחת". יש בזה כמה פירושים. יש אומרים שזה הפנקס שכותבים בו כל העבירות שעשה עם המצוות שלו. ויש אומרים שמדקדקים במעשיו אם הם כדאי להגן עליו \בא"ח\. ובמקרה זה הרבה מקטרגים יהיו עליו. ויש אומרים שפותחים את הפנקס שעווניו כתובים בו לשלם לו כמעשיו. ומכן ילמד אדם להזדרז לשלם חובתו, כדי שלא יבוא לידי סכנה.
ו. לומר "זכר" - אם אמר "זה מחצית השקל" ולא אמר "זכר למחצית השקל" האם זה יהיה הקדש? לא כיון שלא כיון לבית המקדש. אעפ"כ כתב בשו"ע שלא יאמר אדם "סלע זה להקדש" כי יש במשמעות דבריו הקדש לבית המקדש אל יאמר "שקל זה לצדקה" שכוונתו ברורה. ועדיף יותר שיתן בלי לומר כלל או שיאמר "זכר למחצית השקל".

יום שבעה באדר
א. מכיון שז' באדר הוא יום פטירת משה רבינו ע"ה יש נוהגים ביום זה לעשות תענית ובמוצאי התענית הילולה ושמחות. ויש סדר לימוד מיוחד למרן רי"ח זיע"א ללילה זה. ובמיוחד נוהגים בכך אנשי חברא קדישא שצמים ביום ז' באדר ובמוצאי התענית עושים סעודה חשובה כיון שהם עושים תמיד חסד למתים וזה כמו שה' עשה חסד של אמת למשה רבינו שקבר אותו בגיא מול בית פעור ביום זה.
ב. המתענה בז' באדר באופן קבוע ופעם אחת צם יום שלם גם כשחל ביום שישי - תמיד יצום כך גם ביום שישי. אך לכתחילה לא יקבל על עצמו לצום באופן קבוע בז' באדר ביום שישי אלא יתפלל ערבית בערב שבת מוקדם, ויאכל מוקדם אפילו לפני השקיעה. מנהג החברה קדישא של האשכנזים לקרוא "ויחל" לאלה שצמים, אבל בני עדות המזרח אין נוהגים להוציא ס"ת אפילו אם יש עשרה שצמים. \ועיין לכה"ח

דרכי טהרה
פעם הוזמן הרב על-ידי ידידו ואוהבו הצדיק הרב משה בן-טוב ע"ה למסור שיעור בהלכות טהרה. בהגיע הרב למקום הופתע מכך שכל משתתפות השיעור היו עיוורות. התפעל הרב מצדקותן ומרצונן ללמוד הלכות אלו, אך מה יעשו אלה, אפילו שילמדו, הרי אינן רואות, ואיך יבחינו בין טמא לטהור? אמר הרב לרב בן-טוב ע"ה שישכור נשים, לאחת יקראו "יום ראשון" ולשנייה יקראו "יום שני" וכן הלאה, וכל אשה שאינה רואה, ביום ראשון תתקשר לאשה שנקראת "יום ראשון" והיא תבוא אליה במונית על חשבון הרב בן-טוב ותבדוק את בדיקותיה, וביום שבת תבוא מי שגרה קרוב.
הוסיף הרב, שפעם הביאו לו את ספרו "דרכי טהרה" שהוכן בכתב ברייל בשביל אשה שאינה רואה, וגודל הספר בכתב זה הנו פי כמה וכמה מגודל הספר המקורי. סיים הרב ואמר שיראה הקב"ה כמה עם ישראל רוצים להיטהר. ולא בא כבושם הזה, ספרו של הרב "דרכי טהרה", בהיר כחמה, כל הלכה גדולה וקטנה מאירה, אמרות טהורות כסף צרוף מזוקק שבעתיים, הודפס פעמים רבות ועליו יסמכו כל בתי ישראל לייסד הבית באבנים יקרות (לזיכוי הרבים הדפיס הרב בן-טוב ע"ה את קיצור הספר במהדורות רבות ובשפות שונות).

ובארעא אילנין ובני נשא
סיפר הרב: בשנת התשכ"ט הגיעו בני-אדם לירח. לפני זה היו דיבורים שימצאו בירח אנשים וצמחים וכדומה, וכבר היו שהחלו בטיפשותם לדבר על התורה והיהדות דברי בלע. באותו הזמן הרב היה אצל הרב שרעבי ע"ה, ואמר הרב לרב שרעבי: כתוב ב"פתח אליהו" – "ובראת שמיא וארעא, ובארעא אילנין ועשבין ובני נשא", היינו דווקא בארעא, בארץ, יש בריות אלו, ולא במקום אחר, ואין ממה לדאוג, לא ימצאו שם כלום! וכתב הרב את הדברים ושם במעטפה, ולא עברו ימים רבים וראו כולם שמשה אמת ותורתו אמת.

והזרתם את בני ישראל
סיפר ר' רוני לוי, הנהג של הרב, שיום אחד קנה בשוק "עתר", שהוא משהו מעין חומוס ואפונה. באותו יום כשהסיע את הרב, ללא אומר וללא דברים, פנה אליו הרב ואמר לו: צריך להיזהר מאוד עם ה"עתר", זה דבר שנגוע מאוד בתולעים. בהגיעו לביתו בדק את ה"עתר" אחד אחד, ורובם היו ממש עם תולעים. לילה אחד חלם שהרב אומר לו בעניין מסוים שעמד על הפרק לעשות כך וכך, קם בבוקר ועשה כפי שחלם. כשבא לקחת את הרב לנסיעה שאל אותו הרב: נו, מה עשית? והוא ענה כנגדו: עשיתי מה שהרב אמר.


לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. מרדכי חי בן ברכה יהודית יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. שלמה בן לאה. שולמית בת צביה . שלום בן טאוס . מלכה רג'ינה חיה בת שמחה תמר ורות בנות אורנית חנוך בן רבקה חיים בן שמחה
לע"נ טאוס בת רבקה (ז אדר

שבת שלום



עוד בנושא פקודי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il