ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

לצערנו התרחשה שגיאה בקבלה או הצגה של נתונים

בית המדרש בית מדרש הלכה פסוקה

נזקים שנגרמו כתוצאה מעבודות עפר

הרב עקיבא כהנאסיוון תשע"ט
מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה בקצרה:
הנתבעת היא חברת בנייה ששכרה את שירותיו של קבלן על מנת לבצע חפירות במגרש מסוים, הקבלן ביצע את עבודתו, אך פינה את העפר למגרש שכן, שבאותו זמן היה בבעלות גוף מסוים, לאחר זמן המגרש נמכר לתובעת, והיא תובעת את הנתבעת לשלם את עלות פינוי העפר מהמגרש בסך 66,000 ₪.

פסק הדין:הנתבעת, חברת הבנייה, פטורה מתשלום עלות פינוי העפר.

נימוקים בקצרה:
א. הגדרת הנזק של עפר המונח במגרש שכן
המשנה בבבא מציעא (קיז, ב) קובעת שאדם חייב לסלק את ממונו מהשטח של חבירו, גם כשהממון נפל לשם מאיליו, וגם כשהוא מפקיר את ממונו.
לדעת הברכת שמואל (בבא קמא סימן ב) יש לאבנים דין בור שיש לפנותו גם כשאינו מזיק. דעת החזון איש (בבא בתרא יד, טו) שיש חובה לסלק את הרכוש מדיני נזקי שכנים, המחייבים להרחיק מטרד גם כשאין היזק ישיר.
אמנם, בבבא קמא (כט ע"ב) נאמר שאדם שהפקיר את חפציו לאחר שהם נפלו, פטור מתשלום על נזקים שנגרמו מהם. אולם, תוספות (בבא מציע קיז, ב, ד"ה אמר ליה) הסבירו שכאשר חפץ נפל לשטח של חברו, מטרת ההפקר היא רק להשתמט מחובת הפינוי ואין כוונת האדם באמת לוותר על ממונו. בתוספות הרא"ש הסביר שיש להבדיל בין אדם שהפקיר את חפציו לפני שקרה נזק (הדין בבבא קמא), שההפקר תקף, לבין אדם שהפקיר לאחר שקרה נזק (הדין בבבא מציעא), אז יש לחייבו.
מכאן, שבמקרה זה, השלכת העפר בשטח של אחר מחייבת את פינויו.

ב. חיוב בעלים של רכוש כאשר אדם אחר השליך אותו במקום אסור
במקרה הנדון, העפר של הנתבעת הונח בשטח של הנתבעת על ידי הקבלן. בנוגע למקרה אחר כתבו הרמב"ם, הראב"ד (נזקי ממון יג, י) והשו"ע (חו"מ תיג, ב), שבמקרה של תאונת שרשרת, מי שאשם בתאונה חייב בכל הנזקים, גם כאשר הם נוצרו על ידי ממון של אדם אחרים שהיו מעורבים בתאונת השרשרת.
פוסקים אלה לא עסקו בשאלה מה דין כאשר מי שהיה מעורב בתאונת השרשרת היה יכול לפנות את רכושו מהדרך כדי למנוע נזק נוסף. על כך הרמב"ן (מלחמות ה' בבא קמא טו, א) כתב שבעל החפץ פטור גם אם היתה לו אפשרות לפנות את החפצים, וכן פסק הרמ"א (חו"מ תיג, ב). גם הגר"א (חו"מ תיג, ה) פסק כך, והביא דעות חולקות שמזמן שנודע לבעל החפץ, ולא פינה את חפצו הוא חייב בנזקים שהחפץ גרם.
נמצא שיש מחלוקת במקרה בו אדם אחד (במקרה שלפנינו, הקבלן) גרם לכך שממונו של אדם אחר (במקרה שלפנינו, הנתבעת) יהיה מונח במקום הגורם נזק.

ג. האם העפר היה בבעלות הנתבעת לאחר חפירתו?
אלא שלטענת הנתבעת העפר היה בבעלות הקבלן ובאחריותו, ומבחינתה הדבר היחיד החשוב הוא שהחול יפונה למקום מורשה. לטענתה, היא החתימה את הקבלן על כך שאין לה אחריות לחול. לפי ההלכה אדם שהניח חפץ במקום שאין הוא מעוניין בו, החפץ נהיה הפקר (ב"מ כא, א, שו"ע חו"מ רס, ט) וכך הדין בכל מקרה שברור שאדם אינו רוצה בבעלות על החפץ (מחנה אפרים זכיה מהפקר ו).
לפיכך, במקרה זה נראה שהנתבעת הפקירה את העפר והיא אינה אחראית על מה שהקבלן עשה בו.

ד. האם מעסיק אחראי לנזקים שגרם קבלן מטעמו?
מפסיקת השו"ע (חו"מ שפד, ג) עולה שיש אחריות לנזקים שגרם פועל, וכמו כן חפץ של אדם המונע שימוש של אדם אחר ברכושו, מחייבים אותו לפנותו (רמ"א חו"מ שפו, ג), אך במקרה שלנו את הנזק יצר קבלן הנתבעת, ולא הנתבעת. אבל כיון שפינוי החול נעשה בניגוד לדעתה של הנתבעת אין לה אחריות לנזק.

ה. חיוב לפי פקודת הנזיקין
התובעת טענה שיש לחייב את הנתבעת לפי פקודת הנזיקין הקובעת אחריות שילוחית על מעסיק שעובד שלו ביצע נזק, פוסקים רבים אכן סבורים שיש תוקף לחוק זה, משום שהוא לתקנת בני המדינה. או לפחות לחלקים ממנו, אך נראה שהחוק קובע אחריות למעסיק רק במקום בו הוא הפיק תועלת ממעשי העובד, במקרה שלנו לא הופקה כל תועלת ממעשי העובד, ולכן אין אחריות גם לפי פקודת הנזיקין.
עוד בנושא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il