בית המדרש

  • ספריה
  • כרך א'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

undefined
10 דק' קריאה
שורשי מרד החשמונאים
תקופת שלטון היוונים היא תקופה חשובה מאוד, ואפשר להתייחס אליה מפנים רבים ותחומים שונים. אחד התחומים החשובים ביותר, שממנו גם תוצאות חשובות לתקופות אחרות בתולדות עם ישראל ובתולדות העמים האחרים, הוא תחום ההתנגשות, ההשתלבות והיחסים שבין התרבות היהודית לתרבות היוונית הלניסטית. זוהי נקודה מרכזית, מכיוון שבסופו של דבר העולם כולו יונק מנקודת המפגש וההתנגשות בין שתי תרבויות אלו - על ידי התרבות האירופית הנוצרית, וגם על ידי האיסלם שהכליל בתוכו זרמים פילוסופיים יווניים, וכמובן הטמיע בתוכו גם מורשת יהודית-נוצרית של המזרח התיכון, ויצר תפישה שונה מן התפישה הנוצרית. היהדות מתנגשת כתרבות, תפישת עולם ותשתית של ערכים - אל מול התרבות היוונית שהפכה לכלל עולמית.

התרבות היוונית שלפני אלכסנדר מוקדון, הכובש הגדול, היתה תרבות של ארץ אחת. במקביל לה צמחו תרבויות חשובות אחרות, שבאותו זמן היו בעלות ערך גדול יותר, התרבות המצרית והתרבות הרב-שכבתית של ארם נהריים שכוללת את התרבות השומרית, האשורית, הארמית והאכדית. אולם לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון, התרבות היוונית, השפה היוונית, המיתוס היווני, האדריכלות, התיאטרון, הפילוסופיה והמדע היווני הפכו להיות נחלת העולם התרבותי כולו (מלבד סין והודו, אליהם יש להתייחס כאשר נגיע לתקופה החדשה, משום שעל פי הידוע לנו רק בתקופה החדשה, במאה ה19- וה20-, היהדות פוגשת את התרבויות האלו פנים אל פנים. היו מעט יהודים שהגיעו להודו ולסין, אבל לא ידוע על איזשהו רושם שהיהודים השפיעו שם או שהיהדות הושפעה מהם). התרבות היוונית השפיעה השפעה מכרעת, והשתלטה על העולם התרבותי העתיק של אזור הסהר הפורה, כלומר על מצרים וארם נהריים עד לגבול הודו מצד אחד, ומצד שני עד חופי האוקיינוס האטלנטי, כולל צפון אפריקה, איטליה וספרד הרומיים. לאחר מכן, עם התפשטות התרבות והמדינה הרומית לתוככי אירופה, השתלטה התרבות היוונית גם על גליה, היא צרפת של היום, על חלקים בגרמניה ובבריטניה, ועוד. לכן התרבות היוונית נקראת באותו זמן 'התרבות ההלניסטית'. שינוי השם הוא סמנטי בלבד, משום שהיוונים נקראו הלנים, כך שהלנים זה בעצם תרגום של יוונים. אך מבחינה היסטורית יש למושג הלניזם משמעות שונה מאשר המושג תרבות יוונית בלבד, מכיוון שמצד אחד היא תרבות יוונית בשפתה וערכיה, אך מצד שני היא הטמיעה בתוכה את כל התרבויות האחרות, המצרית, הבבלית והפרסית. נקודות מסויימות שהיו חלשות בתרבות היוונית הקלאסית המקורית, כתחום המיסטיקה והמאגיה, כלומר, כל הדברים שמתייחסים לרוח הטהורה שמעבר לעולם המוחשי והמעשי, זכו לטיפול יתר. היה צורך להתאים בין הפולחנים השונים לבין התרבות היוונית הקלאסית, ולכן, התרבות ההלניסטית כללה בתוכה את המיסטיקה והמאגיה של התרבות המצרית והבבלית. על ידי כך התרבות ההלניסטית הכוללת, מביאה מסר מורכב יותר, אך גם פרובלמטי יותר, כי היא איננה הומוגנית לגמרי. אמנם עיקרה ומרכזה היא התרבות היוונית, אך בתוכה יש פיתוח והדגשה של הנקודות שבתרבות היוונית המקורית לא היו כל כך חזקות.

הקהילה היהודית
גם התרבות היהודית התחדשה באותה עת. מעין מה שקרה לתרבות היוונית, כאשר כללה בתוכה את שרידי התרבויות העתיקות האחרות, התעשרה והשתנתה, קרה גם לתרבות היהודית. העם היהודי התעשר בחוויה שאין כדוגמתה אצל שום עם אחר. המושג 'העם היהודי' איננו מקראי, מכיוון שהעם היהודי המקראי אינו 'יהודי', הוא 'עם ישראל', הכולל את כל שניים עשר השבטים, ואילו העם היהודי כבר אינו כולל את כולם, שכן עשרת השבטים אינם. אין זה רק חיסרון בכמות האנשים בעם ישראל מבחינה מספרית. ההיפרדות הזו היא בעלת ערך חשוב מאוד. לטראומה של גלות עשרת השבטים והיעלמותם מעל פני ההיסטוריה היהודית יש תוצאות, גם בתולדות ישראל כשלעצמם, וגם בעיצוב מחודש של העם היהודי שלאחר גלות עשרת השבטים ושל ממלכת יהודה. העם עובר מתפישה עצמית נאיבית של קיום לאומי רגיל לקיום לאומי בעל תודעת ערך ושליחות רוחנית ותרבותית.

זאת ועוד. העם יצא לגלות וחזר ממנה. בדרך כלל הגלות היתה סוף קיומו של הלאום, לא של היחיד, כי הפרטים ברובם המשיכו להתקיים, אבל הם נבללו בתוך לאומים אחרים. העם היהודי עבר חוויה יוצאת דופן - הפרדה מן המושג הפשוט של קיום לאומי כמדינה, כישות מדינית וטריטוריאלית עצמאית, ובכל זאת קיומו נמשך. ואף יותר מכך, עוצבו גם דפוסי קיום שאיפשרו את המצב הזה. עלתה קרנם של החכמים. למעשה, מי שקבע את דפוסי הקיום היהודיים היו אנשי כנסת הגדולה, על ידי עיצוב יומו ולילו של היהודי, חגו ושבתו, השבוע, החודש והשנה. הכל עוצב על ידי תפילות, מספר התפילות ביום, נוסח התפילה, הברכות והתקנות. נוצר גם מושג סוציולוגי חדש בתולדות האדם - הקהילה. קודם לכן לא היה דבר כזה. העם היהודי המשיך להתקיים כעם על ידי קהילות, כאשר כל קהילה היא גרעין שממנו יכול להתקיים העם, אפילו אם שאר הקהילות לא יתקיימו יותר, מפני שכל קהילה כללה בתוכה את התשתית של התפישה הלאומית, הדתית והתרבותית.

מושג הקהילה התפתח והשתכלל עוד יותר בגלות הגדולה שלאחר חורבן בית המקדש השני, גלות אדום, באירופה ובארצות האיסלם. אבל עוד בגלות הראשונה, מיד לאחר חורבן בית ראשון, התחדשו מושגי יסוד אלו. הקיום הלאומי הועמד על תשתית אחרת, לאו דווקא מדינית, טריטוריאלית. זוהי חוויה לאומית תרבותית יחודית. התרבות היהודית ותפישת העולם היהודית הועמדו במבחן יוצא מגדר הרגיל. עמדו והצליחו. העם אף הצליח לשמר את המאוויים הלאומיים המדיניים ולא להתנתק מהם, למרות שהם התגלו, לכאורה, כבלתי חיוניים בהחלט. כלומר, שיבת ציון ובניית המקדש השני יכלו לצאת לפועל הודות להישרדות בגלות, על ידי הצורות הלאומיות החדשות של הקיום היהודי. כך אנחנו מוצאים תופעה בלתי רגילה של חזרה מהגלות ושיבת ציון, אבל עם המרכיבים החדשים שהתבלטו והתפתחו בתרבות היהודית שלאחר חורבן בית ראשון. התרבות היהודית החדשה חידשה את מקומם וערכם הרב של חכמים אנשי התורה שבעל פה בהנהגת העם, על ידי סדר יום, סדר שנה ויכולת ארגונית שונה מזו שהיתה קודם לכן.

מה אנו מוצאים בארץ ישראל בראשית בית המקדש השני? אנחנו מוצאים קיום יהודי שבמידה רבה דומה לקיום היהודי בבבל. זו אינה מדינה, זוהי רק קהילה, מחוז קטן מאוד של האימפריה הפרסית, ולאחר שהארץ נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון, היא עברה לידי האימפריה היוונית. הקיום היהודי היה קיום קהילתי בעיקרו, קיום שדומה יותר לאוטונומיה תרבותית שיפוטית ולא למדינה ממש, בדומה למה שקורה בבבל באותו זמן. הבדל משמעותי היה בעובדה שהמיקום הוא בארץ ישראל עם עבודת המקדש בירושלים, אלא שגם היא היתה עדיין במימדים קטנים. כל הפאר והגדולה של מקדש שלמה חסרים מאוד, וכן חסרים גם כל הפאר וההדר של הממלכה. עשרה עד חמישה עשר קילומטרים מירושלים - זו פרובינציית יהודה כולה. יש מעט קרקע, מעט שלטון, מעט גדולה, מעט אנשים יחסית, כי בבבל מתקיימת קהילה יהודית גדולה, עשירה וחשובה בחכמיה, ומכיוון שאין שם מלך, אין בית מקדש ואין נביא, נותרו רק חכמים.

הכהונה הגדולה בסבך השחיתות
משהוקם המקדש בארץ ישראל, חוזר וניעור מעמד הכהונה. הכהן הגדול במקדש הוא נציג הקהילה היהודית בפני השלטון המרכזי הפרסי ואחר כך היווני. כמובן, דבר זה יצר בעיה של עירוב שני תחומים שאינם צריכים להתערב זה בזה: הכהונה במקדש והאחריות הקהילתית המדינית, במידה מסויימת - אוטונומית, של הכהן הגדול. הכהן אינו רק כהן, אין הוא עוסק בעבודת הקודש בלבד, אלא במקביל לזה, ואף יותר מזה, הוא ראש קהילה ופקיד חשוב. מכיוון שהשלטון המרכזי היה ממנה את הכהן הגדול, לכן החלה הכהונה הגדולה נמכרת בכסף כמשרה. תפקיד הכהונה הגדולה הפך להיות יותר ויותר מזולזל בעיני העם, אך אי אפשר להחליפו, כי אין בית מקדש נוסף, ולמנות כהן מקביל - בלתי אפשרי. התפקיד הוא חיוני והכרחי, אך מצד שני נוצרה בעיה של כבוד והערכה כלפי מי שממלא אותו, מפני שהוא יותר פקיד וראש הקהל מאשר איש הקודש.

ודאי שבין הכהנים היו אנשים טובים. אבל העובדה שבית המקדש הפך להיות מרכז כלכלי חשוב, ומי שהיו קרובים לצלחת יכלו ליהנות מהאוצר, השחיתה במידה מסויימת את משפחות הכהנים שגרו בירושלים. בחפירות ארכיאולוגיות התגלו חלקים עשירים בעיר שהתפתחו על ידי הכהנים שגרו תדיר בירושלים. אולי קשה לאמת השערה זו מבחינת המסמכים, אבל מעצם מרד החשמונאים אנו רואים שהתפתחו שני מעמדות בתוך הכהונה עצמה: הכהנים שהיו קרובים יותר למרכז, והפריפריה הכהנית. החשמונאים יצאו דווקא מהפריפריה, מן הכפר. הם באמת חלקו בגורל העם, ולא נהנו ממנעמי השלטון שהיו בירושלים ומסביב למקדש. בגמרא ביומא 1 מסופר כי היו בתקופת בית המקדש השני מאות כהנים גדולים "שלא הוציאו את שנתם", מפני שהיו צדוקים ולא התנהגו כראוי בקודש הקודשים ומתו בעוונם. זה היה הסימן שכהן לא היה בסדר במשך השנה, אם היה נכנס לקודש הקודשים כשאינו טהור - היה מת במקום. לכן קשרו אליו חבל, ואם ראו שלאחר זמן קצר אינו יוצא, היו צריכים למשוך אותו, ומיד היה כבר כהן אחר שהמשיך בעבודה.

שאלה: איך אדם, מבחינה פסיכולוגית, מוכן להיות כהן אם יודע שלא יוציא את שנתו? ועוד לשלם כסף בעבור זה?
תשובה: ברור שהכבוד מניע את פעולות האדם. אך צריך גם לומר, שהיתה אסכולה צדוקית שאסור לזלזל בה. בהרבה מקומות במשנה ובגמרא מצוין שהצדוקים לא היו רק מעמד כלכלי, כפי שרגילים לומר, אלא היתה זאת אסכולה בלימוד התורה. הם הציעו פתרונות ופסקי הלכה משלהם. אני מתאר לעצמי שהצדוקים שכנעו את הכהנים שקורה שאדם מת, זה יכול להיות. כלומר ישנם פיתויים רבים להיכנס לתפקיד ולחשוב שקודמי לא היה טוב ואני אהיה טוב ממנו. חז"ל אמרו "הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם" 2 , על פי זה כל פוליטיקאי היה צריך לדעת שהוא ייכלה בגלל צרכי הציבור שמוטלים עליו, ובכל זאת יש תחרות די גבוהה לעסוק בעניינים פוליטיים ציבוריים. כל פוליטיקאי מתלונן שזהו תפקיד קשה וכפוי טובה ובכל זאת אנשים רבים מעוניינים בתפקיד הזה. כנראה שקיים דחף עצום להיות בראש הפירמידה אפילו לזמן מועט, ובמיוחד אם יש מישהו שמבטיח שזה יהיה זמן ארוך יותר ולא זמן מועט. מן הסתם גם המשפחה המורחבת היתה לוחצת על המועמדים המתאימים להתחרות על התפקיד ולזכות את המשפחה בכבוד ובטובות ההנאה הכרוכות בו.

התיוונות
המצב בפועל של הקהילה היהודית, האוטונומיה היהודית, בארץ ישראל היה די חלש. תחומי השלטון היו מועטים, האוטונומיה בעיקרה היתה אוטונומיה דתית ומשפטית, ראש הקהילה היה כהן שברוב הפעמים קנה את כהונתו. אך יחד עם זאת מבחינה תרבותית, זו יהדות בעלת עומקים, תחומי ענין ויישום תרבותיים חדשים ושונים מאלו שהיו בבית המקדש הראשון.

זמן רב התקיימה האוטונומיה היהודית בצילן של הממלכות ההלניסטיות, הן בית תלמי והן בית סלווקוס. לכאורה הכל זרם על מי מנוחות. אלא שתהליך ההתקרבות והחדירה היה תהליך מתמיד. ואז נוצר מצב שבו לא זו בלבד שהכהנים קונים את הכהונה ואחראים על הצד הפולחני והמדיני, אלא אף נעשים יותר ויותר מייצגי התרבות ההלניסטית בתוך הקהילה היהודית, עם כל הפרדוקס שבדבר. הם, אנשי המקדש, ראשי הקהל - מייצגים את התרבות ההלניסטית הכוללת. כיצד קרה הדבר? מסתבר שלאדם הנכנס ויוצא אצל אנשי השלטון יש צורך ורצון גם יחד להיות דומה ושווה בנימוס, בהתנהגות, בשם ובשפה. ואז אנו מגיעים לאותם כהנים המוזכרים בספרי החשמונאים, מנילאוס ויסון, שני שמות יווניים מובהקים הלקוחים מהמיתולוגיה היוונית. כנראה שהיו להם גם שמות יהודיים אך אלו השמות שהיו מקובלים. החלטתם כראשי הקהל היתה לבנות איצטדיון אל מול בית המקדש בירושלים לתחרויות סוסים, שהיו מקובלות בכל הערים היווניות ההלניסטיות ולתרגילי ספורט. היה מקובל שהספורטאים, בדרך כלל גברים, יהיו ערומים לגמרי, כדי שדבר לא יפריע להם בריצה ובהיאבקות. אלו מוסדות החינוך, מוסדות הציבור, שלא רק שהושקע בהם כסף רב, אלא אף ניתן אישור לבנותם בקרבה כמעט מיידית לבית המקדש בתוך ירושלים, ובתוך תחום יהודה בכלל.

הדבר מעיד על חדירה מעמיקה של התרבות ההלניסטית לתוך החברה היהודית הכהנית, אך לא רק לחברה הכהנית, אלא גם לעשירים והעירוניים. אי אפשר היה להסתפק רק בהגדרות המשפטיות הפורמאליות, שהיהודים הם חברה לעצמה ויש להם אוטונומיה. למעשה החיכוך הלך והעמיק, וכן ההשתלבות, שהתבטאה בלימוד השפה היוונית ושימוש באותם הישגים של התרבות היוונית ההלניסטית: האדריכלות, האמנות, הפיסול והציור, הספורט ותרבות הפנאי כפי שזה נקרא היום. עד כמה החדירה האיטית הזו, שלא היתה בכפייה ולא היתה באונס, יכולה להימשך? היכן התהליך יעצר, ובאיזה אופן?

מרד החשמונאים
מגיעה שעתו של המלך אנטיוכוס אפיפנס הרביעי מבית סלווקוס, שבעצה אחת עם המתיוונים מפרסם חוקים חדשים, שנועדו להפוך גם את יהודה לחלק אינטגרלי של האמפריה הסלווקית, לא רק מבחינה משפטית ומדינית אלא גם מבחינה תרבותית. צריך להבין, שבתוך העולם האלילי הרחב התקיים רק אי אחד קטן ובודד שונה בתכלית. רק יהודה הקטנה שללה את האלילות מכל וכל. שלילת האלילות איננה רק אידיאה, שלילת האלילות שוללת בעצם את כל ההישגים התרבותיים עליהם היתה גאוותם של היוונים. הפיסול והציור, המיתוס, התיאטרון והספרות, נשללו על הסף על ידי התרבות היהודית. ההישגים החשובים ביותר, הערצת היופי של הגוף האנושי, לא רק בפיסול וציור, אלא גם במשחקי ספורט, היו תשתית ערכית אצל היוונים, וכל זה נשלל על ידי היהודים. מבחינת המלך אנטיוכוס והמתיוונים היה צריך לשים לזה קץ ולהפוך את יהודה לחלק סטנדרטי בתוך המרחב התרבותי. מרחב שלא נגמר עם הגבולות המדיניים, למשל בין סוריה למצרים, כי גם מצרים היתה כזו וגם רומי הרחוקה היתה כזו. המרחב התרבותי ההלניסטי היה עצום, ובתוכו אי בודד אחד שונה באופן מוחלט, לא רק במנהג זה או אחר, אלא שונה מבחינת תפישות היסוד.

תפישות היסוד באות לידי ביטוי כאשר נשאלות השאלות מהו הדבר הנאה ומהו הדבר המכוער? מהו הצודק ומהו הבלתי צודק? מה טוב ומה רע? דברים רבים שנחשבו ליפים צודקים ונערצים בתרבות ההלניסטית, נחשבו לפסולים ומתועבים בתרבות היהודית. היתה כאן החלטה פזיזה של המלך אנטיוכוס אפיפנס. תהליך ההתיוונות שפשה בעם היה מסוכן ליהודים ולא ליוונים. יותר מזה, תהליך ההתיוונות לא נפסק אפילו לא על ידי מרד החשמונאים! הוא הואט, השתנה במשהו אך לא נפסק. אפילו בממלכת החשמונאים, לאחר תקופת מה נקראים המלכים - הכהנים הגדולים, בשמות יווניים. כלומר נמשכת המגמה שהכהן הגדול הוא גם המלך, לא חודשה המלוכה מבית דוד. התרבות היוונית הלכה וכבשה לה מקום. היה זה תהליך איטי ומסוכן, על כן יכול להיות שהחלטתו של אנטיוכוס היתה פזיזה ומוקדמת מדי מבחינתו. מכל מקום הוא החליט לחוקק חוקים וגזרות. ואפילו לאחר שנגזרו הגזרות, שבעיקרן חלו בירושלים, נוצרה כת חדשה 'החסידים' שניסו להתחמק מביצוע הגזרות או אף למסור את הנפש על כך, אך עדיין לא היה מרד גלוי. הכפרים נשארו בשלוותם משום שאף אחד לא פנה אליהם.

עד אשר הגיעו היוונים למודיעין. סיפור המאורע חשוב מאוד, כי הוא מצביע על הבעייתיות שהיתה בחברה היהודית עצמה. עד אשר לא הגיעו למודיעין ולא הכריחו את ראשי הציבור היהודי להקריב קרבן לאליל, לא פרץ המרד. אנחנו רואים את ההבדל הגדול בין אנשי ירושלים לאנשי הכפר. כנראה שישנו איזה שוני משמעותי בין אלו שזכו למנעמי השלטון לאלו ש"נשארו מאחור". לאחר מאות שנים של קיום לאומי שאיננו מדיני עצמאי, יש היסוס רב אם להתנגש בשלטון המרכזי, או לנסות כמה שיותר להתחמק. רק אונס מוחלט וגמור שמגיע עד מפתן הבית האישי של בית חשמונאי מצית את אש המרד. גם כך היה קשה מאוד, כי אלמלא הכושר הארגוני וגבורתם של משפחת החשמונאים, מתתיהו ובניו, אולי לא היה מצליח המרד בשלב הזה. החלטה אסטרטגית חשובה למרוד בשלטון, היתה החלטה לגמרי לא פשוטה אחרי מאות שנים של קיום אחר.

למרות שממלכת החשמונאים, בסופו של דבר, הידרדרה במהירות והיתה לממלכה מתיוונת, הרי שעצם המרד ועצם ההתנגשות, לא רק המדינית אלא התרבותית ערכית, הבליטו את ההבדלים בין התרבויות. על ידי טהרת המקדש מן האלילים הציבה היהדות תשתית לתרבות שהלכה והתעצמה בקרב העם, הם הפרושים-החכמים. אמנם התרבות הרשמית של ממלכת החשמונאים, כלומר בית חשמונאי עצמו שהידרדר עד להורדוס ובניו, היתה התרבות היוונית, אך הפרושים הצמיחו את התרבות היהודית השונה, הבליטו את השוני ואפשרו תשתית של מהפכה תרבותית בעולם כולו. אמנם לא מספקת לטעמנו, משום שבסופו של דבר זו לא היתה מהפכה יהודית ממש, אבל בכל זאת הנצרות והאיסלם הן מהפכות אנטי-אליליות ואנטי-יווניות במידה רבה. מי שמכיר את הכתבים הנוצריים יודע עד כמה הכינוי יווני הוא כינוי שנוא ל'אלילי מתחכם', לעומת האמונה התמימה והטהורה שצריכה להיות נחלת בעל האמונה הנכונה, כלומר אצל הנוצרי. לסיכום, שורשי ההתנגשות בין התרבויות והמהפכות שיבואו בעקבותיה נוצרו במרד, בהתקוממותו ובהצלחתו.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il