בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

undefined
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי באחד הפוגרומים, כשפרצה שריפה בעיר ברודי, הובא הילד חיים - שלימים נודע כר' חיים מצאנז - לסאסוב, אל ביתו של ר' משה לייב. אמר הצדיק לילד: ספר מה ראית בשריפה. אמר הילד: ראיתי שבצד אחד עמדו יהודים וכיבו, ובצד השני עמדו גויים והציתו. שאלתי את עצמי, מדוע מתייגעים היהודים כל-כך בכיבוי, הרי מוטב היה לגרש את הגויים, ולא תהיה עוד שריפה?

הסיפור שלנו הוא דוגמה קלאסית להיגיון של ילד. הילד אינו משועבד למגבלות ולחשבונות של המבוגרים. יש לו התום והיושר לשאול את השאלות הנוקבות. התשובות לשאלות של הילדים בדרך כלל מתחשבנות עם המצב, עם הגורמים הסביבתיים וכדו'. כך קורה גם בסיפור שלנו.
הילד חיים מוברח מברודי לסאסוב. הסיבה לכך היא שריפה שפרצה בעיר בשל הפוגרום שערכו הגויים. הנקודה הראשונה שאנו פוגשים בסיפור היא הבריחה: יש למלט את הילדים ממקום האירוע. לאחר מכן פוגשים אנו בהתמודדות פסיבית עם השריפה: היהודים עומדים ומכבים. מובן שהם אינם לבד במקום: בצד השני עומדים הגויים ומציתים. אין טיפול בשורש הבעיה, במציתים. יש טיפול בנזק, בהרס, אבל אין טיפול בשורש. כאן שואל הילד שאלה של ילד: למה לא לגרש את הגויים, וממילא תפסק השריפה. שאלה של ילד. לך וספר לו על האילוצים שמביאים את היהודים לכבות את השריפה במקום לגרש את הגויים.

הסיפור שלנו יכול לקבל את משמעותו בתחומים רבים של חיינו. המושג 'לכבות שריפות' מוכר לנו מחיינו היומיומיים, כמשל לכך שאנו מטפלים בסימפטום אבל לא בשורש. מובן שיש כאן ביקורת על כך שבמקום להשקיע משאבים בטיפול שורשי בבעיה, אנו משקיעים אותם בנטרול התוצאות של הבעיה, שבעצם נשארת על מקומה.

הרובד הגלוי ביותר שהסיפור חושף בפנינו הוא הרובד הלאומי. לפנינו ציור של מצב גלותי, שבו היהודים מתייחסים אל השריפה כאל דבר שחייב לקרות. מה שהם יכולים לעשות במערכת הזו הוא לנסות לכבות. חוסר האונים ואזלת היד מבצבצים מכל שורה של הסיפור. מדוע לא לגרש את הגויים, וממילא לא תהיה עוד שריפה?

שאלת הילד היא שאלה על כל המצב. היא שאלה על הגלות. היא שאלה שאינה מקבלת את המציאות המעוותת שהוא גדל בתוכה. המיוחד הוא שבניגוד למבוגרים שסביבו, הוא חושב על אפשרות אחרת, בעוד הם שקועים בתוך המציאות הקלוקלת שמכתיבה הגלות. לשמחתנו, זכינו ומאז שבנו אל אדמתנו. ועדיין נשאלת השאלה הילדותית קצת פחות, אבל יחד עם זאת לעתים הילד שבנו איננו מבין מדוע עלינו לכבות כשאחרים מציתים, מדוע איננו מטפלים במציתים...

הרובד העמוק יותר שבו מטפל הסיפור הוא הרובד האישי, הפרטי. בכל אדם מקננים כוחות שמדי פעם גורמים למעין פוגרום פנימי. לכל אדם יש יצר רע, לכל אדם יש נטיות שליליות. לעתים יוצאים הכוחות הללו ומציתים את האש. לעתים אדם נקלע להתמודדות עם כוחות שליליים הפועלים בתוכו.
כאן מוצגות שתי צורות של טיפול באותו יצר הרע, באותה נטייה שלילית. יש הנוקטים בשיטת כיבוי השריפות. אין טיפול שורש ביצריות, יש ניסיון לפתור את הצורך, את התאווה, בנקודה זו בלבד. יש רצון לנצח את הקרב הספציפי הזה.

האמת צריכה להיאמר כי זהו דבר טוב וחשוב, אבל קושיית הילד במקומה עומדת: למה לכבות שריפות כשאפשר להתייחס לגורמים המציתים את האש. צריכים להבין כי האש, ההתמודדות, נוצרת משום שאיננו מייחסים משמעות לכוחות פנימיים הפועלים בתוכנו, וכשהם אינם מקבלים את תשומת הלב הראויה הם מופיעים לפנינו בצורה שלילית.

ניסיונות, כשלים והתמודדויות הם תוצאה של כוחות נפש שלא קיבלו את הטיפול המתאים, שלא נותבו לכיוונים הנכונים. הזנחת הטיפול ואי ההתייחסות לכוחות הנפש הללו היא שגורמת לכך שהם מציתים את האש.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il