עביד איניש דינא לנפשיה

משנה וגמרא
בבא קמא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

3 דק' קריאה

יש מצבים, שבהם אדם אינו רוצה לחכות עד שבית הדין יוציא לאור משפטו, והוא מחליט לעשות מעשה ספוראדי, ולהציל את המגיע לו מידי החייב לו. האדם "עושה דין לעצמו" וכלשון הגמרא "עביד איניש דינא לנפשיה". השבוע נבדוק האם אדם רשאי ועד היכן מגיעה סמכותו להשתמש בדין זה.

בגמרא (ב"ק כז) נחלקו רב יהודה ורב נחמן, בדין "עביד איניש דינא לנפשיה":

...דאתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה. רב נחמן אמר - עביד איניש דינא לנפשיה. היכא דאיכא פסידא כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה. כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין עביד לא טרח"

במקום שיש לאדם הפסד, כולם מודים שאין חיוב להמתין לפעולתו של בית הדין. לפי רב נחמן, שהלכה כמותו, גם במקום שאין הפסד בהמתנה לפעולת בית הדין, אין חיוב על האדם להמתין לטחנות הצדק שיוציאו את הדין לאור, ומותר לו לפעול בעצמו לקחת את שלו. (זאת בהנחה שאין סתירה בזה לחוקי המדינה).

תנאי ל"עביד איניש" הוא, שאדם יעשה זאת בצורה שלא ייחשד בגניבה, כלומר, שהוא יוכל להוכיח אחר כך בבית דין את צדקתו. דבר זה מוכח מהמימרא של בן בג בג (שם):

"בן בג בג אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא "שבור את שיניו" ואמור לו שלי אני נוטל"

כלומר, אסור לאדם לעשות מעשים שבגינם עלול הוא להיחשד בגניבה, אף שעצם החטיפה, מותרת.

משמעות הדרישה היא, שאין היתר לעשיית דין עצמית אלא במקום בו יש לתובע ראיה ברורה על זכותו הממונית, וכן מוכח מהסוגיא במסכת בבא קמא (קיז ע"א):

"ההוא שותא (=מלכודת לחיות) דהוו מנצו עלה בי תרי, האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא, אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא. אמר אביי יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי. א"ל רבא וכל כמיניה? אלא אמר רבא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא"

כלומר, רבא אמר, שאין הוא יכול למסור את הממון למלך בטענה שהממון שייך לו, מכיוון שאינו יכול להוכיח את הדבר בבית דין (הגר"א).

וכן פסק המחבר (סי ד סע' א) יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, ( אם לא יוכל להציל בענין אחר) (טור), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין.

מלשון הרמב"ם נראה, ש"עביד איניש" יש לו משמעות של פסק דין (סנהדרין פרק ב הל' יב):

"יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו"

סגנון הדברים מיחס לפעולת האדם הפרטי, מעמד של פסק דין.

גישה זו עולה גם מדברי הרא"ש. הגמרא (ב"ק סוף פרק א', וכתובות ס"פ ג) אומרת, כי בזמן הזה אין אנו גובין קנסות, (הרחבנו בעניין זה בעבר). אך אם הניזק תפס מהמזיק את הקנס, אין מוציאין מידו. יש שטענו, שזו תקנה. אך הרא"ש כתב (ב"ק פרק א' סי' כ):

"...דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו בכל כה"ג עביד איניש [דינא] לנפשיה"

כלומר, יוצא, שאין ל"עביד איניש" המגבלות של בית הדין בזמן הזה, והוא יכול לתפוס קנס, למשל - אם נגנב לו חפץ הוא יוכל לתפוס כפל, אף שאין בית דין בזמן הזה שמוסמך לגבות את הקנס.

האם צריך בתפיסת קנס שתהיינה לתופס ראיות קבילות לגבי גביית קנס? כלומר, האם צריך שיהיו לתופס עדים למעשה הגנבה?

בדבר זה נחלקו הרמב"ן והראב"ד (הראב"ד בהשגות על הרי"ף ספ"ג דכתובות, הרמב"ן בספר הזכות שם). הראב"ד טוען, שאמנם תפיסה בקנס מועילה, אבל דווקא בתנאי שיש לתופס עדים. כלומר, אמנם יש ל"עביד איניש" תוקף של בית דין, אך הוא חייב לעמוד בקריטריונים של בית דין, ולגביית קנס נדרשים דווקא שני עדים.

לעומתו הרמב"ן טוען, שאפילו הודה הנתבע בגניבה, אלא שהודאה זו לא היתה בבית דין, כך שלא נאמר עליה הדין "מודה בקנס פטור", מועילה תפיסה. הרמב"ן דן שם שייתכן שלא צריך ראיות כלל, אלא שאם התופס תפס את הכפל בהחבא, כך שיכול הוא לטעון שלא תפס כלל, נאמן הוא לטעון שאכן הגנב גנב לו, ולכן יכול לתפוס כפל.

למעשה משמע מהרמב"ן, שהיכולת של אדם לעשות דין לעצמו אינה מוגבלת אפילו לקריטריונים שבית הדין היה מוציא לפיהם, אלא היא רחבה עוד יותר. לכן אף שבסיס התפיסה היא הודאת בעל הדין - שאינה מחייבת בדרך כלל בקנס, מועילה כאשר זו נעשית על ידי האדם עצמו.

בבא קמא