- הלכה מחשבה ומוסר
- מצוות לימוד תורה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
"אפי' להרהר בד"ת, אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים".
מקור דין זה הינו בגמ' ברכות כד ע"ב (וכדלקמן), ולכאורה טעמו הפשוט הוא בכדי לבנות באדם יחס של כבוד לדברי התורה, משום כבוד דברי התורה.
אלא, שאם הטעם הנ"ל הוא טעמו היחידי של האיסור, לא מובנת התיחסותה של הגמ' להלכה זו. הגמ' מתיחסת בחומרה מופלגת לאיסור הרהור בדברי תורה במקומות המטונפים, וז"ל (ברכות כד ע"ב):
תניא כותיה דרב חסדא: היה מהלך במבואות המטונפות - לא יקרא קריאת שמע; ולא עוד אלא
ש(אפילו )אם היה קורא (ק"ש) ובא – פוסק (בהגיעו למקומות המטונפים). לא פסק מאי
(מה שינו אם לא פסק מד"ת, אע"פ שהמקום מטונף)?
אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי: עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ)
וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם].
רב אסי אמר: (ישעיהו ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא.
רב אדא בר אהבה אמר מהכא: (במדבר טו) כי דבר ה' בזה.
ואם פסק מה שכרו? אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר: (דברים לב) ובדבר הזה תאריכו ימים.
ש(אפילו )אם היה קורא (ק"ש) ובא – פוסק (בהגיעו למקומות המטונפים). לא פסק מאי
(מה שינו אם לא פסק מד"ת, אע"פ שהמקום מטונף)?
אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי: עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ)
וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם].
רב אסי אמר: (ישעיהו ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא.
רב אדא בר אהבה אמר מהכא: (במדבר טו) כי דבר ה' בזה.
ואם פסק מה שכרו? אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר: (דברים לב) ובדבר הזה תאריכו ימים.
עונש גדול כל כך על מי שסוף כל סוף לומד תורה? – אתמהה!
ויקחו לי
בהעמקה בדברי המדרש לפרשת תרומה (שמו"ר לג, א), נוכל להעלות מטמון בעזרתו יוארו דברי הברייתא הנ"ל באור חדש:
"...ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו – אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה (לי – כמו: אותי).
משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך;
אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי.
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".
משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך;
אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי.
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".
המדרש מביא משל למלך, שלו בת יחידה שאינו יכול לפרוש ממנה, ועל כן מבקש הוא מבעלה קיטון – חדר אחד לדור בו בכל מקום שילכו הם. המלך ודאי הוא הקב"ה, וביתו החביבה של המלך שאינו יכול לעוזבה וכביכול נמכר עימה, היא התורה. והקיטון אותו מבקש ה' מבני ישראל, הרי הוא מקום מקודש, המשכן על מנת שיוכל לדור בו.
כלל ופרט
במערך הלאומי התורה נתנה לעם ישראל, ולכן ה' שורה במשכן, המקום המקודש אשר הכינו לו. נראה שכשם שהוא במערך הלאומי, כך הוא גם במערך הפרטי. בהיות האדם עוסק בתורה, לא רק את השכלת התורה לקח הוא אליו, אלא אומר המדרש, שאף את הקב"ה לקח אליו. בהיות האדם עוסק בתורה מתמלא הוא בחיים – "כי עמך מקור חיים", מתמלא הוא בקדוש – "בקרבך קדוש".
וכפי שאמרו במקום אחר (ברכות דף ו ע"א):
ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו - שנאמר: (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.
הרי שבהזכרת התורה שהיא שמותיו של הקב"ה 1 , באה תודעה אלוקית ומתלבשת בתוך דברי התורה המושכלים במוחו.
פיניתי הבית
מכיון שבלימוד התורה נמשך אור וחיות אלוקית לנשמת האדם, ברור ומובן שאין לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים. ודאי יש להמנע מלהמשיך את האלוקות למקומות המוגדרים כחלק הטומאה והטינוף.
המשכת קדושה זו לתוך מקומות שאינם ראויים, הרי היא בזיון לקב"ה, שמושך אור ה' לבין הטומאה והטנופת אשר הם שונים ושנואים מלפני הקב"ה.
כעת מובן חומר הרהור בדברי תורה במקומות המטונפים.
דברי חכמים
אחר שבררנו יסוד חשוב זה, נוכל לחזור לגמ' בברכות בה פתחנו, ולהבין את החידוש שבדברי כל אחד מהאמוראים:
לא יחיו
אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי: עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ) וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם].
באופן רגיל, בהיות האדם עוסק בדברי תורה, כאשר נמשכת אלוקות יחד עם הפן המושכל של דה"ת, משמשת אלוקות זו כמזון רוחני לאדם, וכפי שדרשו:
מדרש רבה שמות פרשה לב אות ד
(נחמיה ט) ואתה מחיה את כולם, מהו כך א"ר חגאי בשם ר' יצחק: ואתה מחיה לכולהון (מזון לכולם).
בא רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי ומחדש, שבהיות האדם בבית הכסא וממשיך לשם קדושה בעל ידי הרהוריו בדברי תורה, גורם שתהיה קדושה זו עטופה בקליפת טומאה עזה. על כן, לא מגיע המזון הרוחני שבדה"ת אליו, שהרי הוא נחסם בעטיפת הטומאה, ונשאר ביד האדם החלק המושכל של הלימוד בלבד, שכל קר בלא תעצומות חיים וזיכוך.
(נחמיה ט) ואתה מחיה את כולם, מהו כך א"ר חגאי בשם ר' יצחק: ואתה מחיה לכולהון (מזון לכולם).
בא רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי ומחדש, שבהיות האדם בבית הכסא וממשיך לשם קדושה בעל ידי הרהוריו בדברי תורה, גורם שתהיה קדושה זו עטופה בקליפת טומאה עזה. על כן, לא מגיע המזון הרוחני שבדה"ת אליו, שהרי הוא נחסם בעטיפת הטומאה, ונשאר ביד האדם החלק המושכל של הלימוד בלבד, שכל קר בלא תעצומות חיים וזיכוך.
עבותות העגלה
רב אסי אמר: (ישעיהו ה) הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא [וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה].
רבי אסי מאיר פן אחר של הפגם. בהיות האדם לומד תורה במקום מסוים ממשיך הוא את הקדושה לאותו המקום. המשכת הקדושה למקום טומאה, הרי הוא מזין את הטומאה, ונמצא שטומאה שהיתה בלתי כובלת כ"חבלי השוא", נהייתה מכח הזנה זו כ"עבותות העגלה" 2 .
נמצא שאדם המהרהר בדברי תורה במקומות המטונפים, הרי הוא מחזק את כוחות הטומאה והתאוות לשלוט בו.
דבר ה' בזה
רב אדא בר אהבה אמר מהכא: (במדבר טו) כי דבר ה' בזה.
פן שלישי בפגם, מציין רב אדא בר אהבה: בהיות הקדושה נמשכת לתוך הטומאה, הרי הביא בזה בזיון לקב"ה שקדושתו שורה במקום מטונף, ח"ו.
סיכום הפגמים
משלושת דעות אלו עולה, שחומרת הרהור הד"ת במקומות המטונפים היא שמכניס את הקדושה למקום הטומאה. בחטא זה נמצאו שלושה פגמים: א. מצד האדם - אין האדם יכול להתקשר עם קדושה זו, ולינוק חיים ממנה. ב. מצד הטומאה - מחזק הוא את הטומאה בשריית חיות של קדושה בתוכה. ג. מצד הקדושה - מבזה הוא את הקדושה.
תורת חיים
ואם פסק מה שכרו? אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר: (דברים לב) ובדבר הזה תאריכו ימים.
לעומת האיזכורים הקודמים, רבי אבהו מציין את מעלת מי שאינו מהרהר בד"ת במקומות המטונפים. אדם אשר הבין את הנ"ל, והפנים שלימוד תורה איננו רק השכלה לימודית, אלא כאשר אדם לומד תורה השכינה שורה בקרבו, מתמלאת נשמתו חיות בהתקשרותו למקור החיים – אדם זה, כל לימוד תורתו הוא אחר. כאשר אדם מביא לתודעתו שבמעשה הלימוד מתקשר הוא לבורא עולם ומקור החיים, ונותן לכך את ליבו, גם עוצמת ומעלת המשכת החיים היא ברמה גבוה וחזקה.
נמצא שישנו הבדל גדול בין המרהר בד"ת במקומות המטונפים, לזה המכבד את הקב"ה ונמנע מלעשות זאת. הבדל זה איננו מסתכם במקומות המטונפים בלבד, אלא אף בבית המדרש אין המעלה הרוחנית של שניהם שווה. על כן אומר רבי אבהו שמי שנמנע מלהרהר בד"ת במקומות המטונפים, הרויח חיים בכל שאר לימודיו - ובדבר הזה תאריכו ימים.
בקרבך קדוש
על דרך האמור, מצאנו השלכה מעשית של שרייתו של הקב"ה במי שעוסק בתורה:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד א
אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו לוייה - יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א) כי לוית חן הם.
חש בראשו - יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם לראשך.
חש בגרונו - יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרתיך.
חש במעיו - יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך.
חש בעצמותיו - יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך.
חש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא.
חש בראשו - יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם לראשך.
חש בגרונו - יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרתיך.
חש במעיו - יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך.
חש בעצמותיו - יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך.
חש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא.
המהלך יחידי בדרך הרי הוא נמצא במצב של סכנה 3 , על כן מייעצת לו הגמ' שיעסוק בתורה, שכיון שהקב"ה בא ושורה במי שעוסק בתורה, נמצא שמועיל לו שלא להיות יחידי.
ועוד, כיון שעיקר החלק של האדם העסוק התורה הוא הראש, ע"כ ביותר שורה הקב"ה בראשו של האדם, ובהיות הקב"ה מקור החיים, יש כח בשריה זו לרפא את ראשו.
ובהגיית דברי התורה בגרונו, שהוא מצוות ת"ת להגות בפיו 4 , ממשיך את שריית הקב"ה גם בגרונו. ובהפנימו את דברי התורה לעומק אישיותו – משרה במעיו שם כח התאוות.
והתחברות עצמית בתורה הנעשית חלק ממנו ממש – שורה בעצמותיו. ובעיסוק גופו הכללי בתורה, מביא רפואה לכל גופו.
תובנה זו שהאבר העוסק בתורה מתרפה משריתה בו, על ידי המשכת חיים אליו, מצינו אותו במקום נוסף במדרש:
דברים רבה פרשה י ד"ה א הלכה אדם
רבנן אמרי מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאיבריך? הטה אזנך לתורה, ואת נוחל חיים!
מנין? שנא' (ישעי' נה) הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם.
מנין? שנא' (ישעי' נה) הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם.
הרי שהאוזן השומעת לתורה בבחינה זו בה הוא עיקר הרפואה, שאליה נמשכים החיים שמקורם בקב"ה. והאוזן המוטית לתורה, נמשכים החיים גם לכל שאר הגוף השותף בלימוד.
הפלגה פנימית
הקדמה
אחר שביררנו שבלימוד התורה ישנה בחינה אלוקית השורה בתוך האדם ברצוננו כעת להפליג פנימה ולהבין מהי אותה הבחינה. יחידה זו מעט מופשטת, ולכן יחדנו לה פרק בפני עצמו.
אין כבוד אלא תורה
משנה מסכת אבות פרק ו משנה ג
הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד...
ואין כבוד אלא תורה שנאמר +משלי ג' ל"ה+ כבוד חכמים ינחלו
הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד...
ואין כבוד אלא תורה שנאמר +משלי ג' ל"ה+ כבוד חכמים ינחלו
באחד מפירושיו של רש"י על תוספתא זו, פירש שבדבריה: "אין כבוד אלא תורה", כוונתה לומר שמי שלומד תורה נוחל כבוד. אלא שאם כך הוא הפירוש, יש דוחק במה שאין אימרה זו נקשרת ישירות לתחילתה של התוספתא: "צריך לנהוג בו כבוד", וגם בפשט המילים פירוש זה דחוק.
מהו כבוד?
בשביל לפצח מימרא זו בעומק, יש לנו להתבונן מהו כבוד:
ותחת כבדו יקד יקד כיקוד אש (ישעיהו י).
אמר רבי יוחנן: ותחת כבדו - ולא כבודו ממש (מילת "כבודו" בפסוק אין פירושו גופו ממש, אלא בגדיו). רבי יוחנן לטעמיה (לשיטתו); דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי (שרבי יוחנן היה קורא לבגדיו: "מכבדי").
רבי אלעזר אומר: ותחת כבדו - תחת כבודו ממש (דהיינו ש"כבודו" המוזכר בפס', פירושו: גופו).
רבי שמואל בר נחמני אמר: תחת כבדו - כשריפת בני אהרן; מה להלן - שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן - שריפת נשמה וגוף קיים.
(שבת קיג ע"ב)
אמר רבי יוחנן: ותחת כבדו - ולא כבודו ממש (מילת "כבודו" בפסוק אין פירושו גופו ממש, אלא בגדיו). רבי יוחנן לטעמיה (לשיטתו); דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי (שרבי יוחנן היה קורא לבגדיו: "מכבדי").
רבי אלעזר אומר: ותחת כבדו - תחת כבודו ממש (דהיינו ש"כבודו" המוזכר בפס', פירושו: גופו).
רבי שמואל בר נחמני אמר: תחת כבדו - כשריפת בני אהרן; מה להלן - שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן - שריפת נשמה וגוף קיים.
(שבת קיג ע"ב)
רש"י מסכת סנהדרין דף צד עמוד א:
...דכבודו ממש משמע בשרו וגופו, תחת כבודו משמע תחת הגוף והבשר, כלומר נשמה שבתוך הגוף...
ממירא זו מלמדת אותנו ש'כבודו ממש' של האדם הוא גופו.
נראה שהלבוש היותר כבד וחומרי הוא נקרא 'כבוד', דהיינו ליווי גשמי המשמש כלבוש סביב הנשמה.
גופי תורה
ומצינו בזהר שדיני התורה הנגלים לנו, נקראים גוף:
רבי שמעון אמר: ווי לההוא בר-נשא דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי (אבוי לאותו בר-נש שאומר שהתורה באה לומר סתם סיפורים ומסרים פשוטים), דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו (שהרי אם כך יכולים אנו בזמננו זה להמציא תורה בענינים פשוטים, תורה שתהא משובחת יותר מכל סיפורי התורה). אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר (אם באה התורה לומר סתם דברי העולם הזה הרגילים, אם כן אפילו שליטי אומות העולם, יש ביניהם דברים עליונים יותר), אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא (ואם כך, אם התורה ענינה רק מסרים פשטיים – ח"ו, נלך אחר אותם דברי השליטים ונעשה מהם תורה).
אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין (אלא כל דברי התורה, דברים עליונים וסודות עליונים הם), ת"ח עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו, ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב בהו (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות, (האי באתר עלאה) בשעתא דנחתין לתתא (אף על גב דנחתין) מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ואי לאו מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכי כך אורייתא דברא להו וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה עאכ"ו כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל (המלאכים בהיותם בעולמות הרוחניים הם מתגלים כרוחות ובירידתם לעולם הזה נאלצים הם לעטות על עצמם לבוש גשמי, שאם לא כן לא יוכלו הם להופיע בעולם, והעולם לא יוכל לסובלם. על אחת כמה וכמה התורה, שאינה יכולה להתגלות בעולם אם לא שתתלבש בלבושים של עניני העולם הזה, שיסתירו את עוצם אורה),
ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו, מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי (ועל כן, סיפורי התורה הם הלבוש המלביש על אמיתותה של התורה) בגין כך אמר דוד (שם קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושה דאורייתא.
ת"ח אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר (בא וראה: לבוש האדם נגלה לכל. הטיפשים כאשר רואים את הלבוש בטוחים שראו הכל ואינם מתבוננים יותר לעומק). חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא (אך באמת כל חשיבות הלבוש הוא משום הגוף שתחתיו, וחשיבות הגוף היא משום נשמתו).
כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש (ולעלמא) ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא (על דרך המשל הנ"ל, כך הוא בתורה: גופי התורה – הם מצוותיה של התורה, ועליהם מלבישים סיפורי העולם, שיש להתבונן בהם מהם המצוות האלוקיות וסדרי ההופעה האלוקית שמסתתרים בהם. ובפנימיות למצות התורה יש את נשמתה של התורה, שהיא עיקרה של התורה, והיא אמיתתה של תורה, ולעתיד לבוא יזכו לראות בנשמת נשמתה של התורה)".
(זוהר בהעלותך דף קנב עמוד א)
אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין (אלא כל דברי התורה, דברים עליונים וסודות עליונים הם), ת"ח עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו, ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב בהו (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות, (האי באתר עלאה) בשעתא דנחתין לתתא (אף על גב דנחתין) מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ואי לאו מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכי כך אורייתא דברא להו וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה עאכ"ו כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל (המלאכים בהיותם בעולמות הרוחניים הם מתגלים כרוחות ובירידתם לעולם הזה נאלצים הם לעטות על עצמם לבוש גשמי, שאם לא כן לא יוכלו הם להופיע בעולם, והעולם לא יוכל לסובלם. על אחת כמה וכמה התורה, שאינה יכולה להתגלות בעולם אם לא שתתלבש בלבושים של עניני העולם הזה, שיסתירו את עוצם אורה),
ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו, מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי (ועל כן, סיפורי התורה הם הלבוש המלביש על אמיתותה של התורה) בגין כך אמר דוד (שם קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושה דאורייתא.
ת"ח אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר (בא וראה: לבוש האדם נגלה לכל. הטיפשים כאשר רואים את הלבוש בטוחים שראו הכל ואינם מתבוננים יותר לעומק). חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא (אך באמת כל חשיבות הלבוש הוא משום הגוף שתחתיו, וחשיבות הגוף היא משום נשמתו).
כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש (ולעלמא) ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא (על דרך המשל הנ"ל, כך הוא בתורה: גופי התורה – הם מצוותיה של התורה, ועליהם מלבישים סיפורי העולם, שיש להתבונן בהם מהם המצוות האלוקיות וסדרי ההופעה האלוקית שמסתתרים בהם. ובפנימיות למצות התורה יש את נשמתה של התורה, שהיא עיקרה של התורה, והיא אמיתתה של תורה, ולעתיד לבוא יזכו לראות בנשמת נשמתה של התורה)".
(זוהר בהעלותך דף קנב עמוד א)
נמצא שלכן נקראת התורה בשם 'כבוד', כי החלק האלוקי הבא ושורה על האדם הוא בבחינת "גופו" של הקב"ה, כביכול.
גופו מכובד
לאור האמור מובן מדוע ציינו חז"ל שהמכבד את התורה "גופו" (דוקא) מכובד על הבריות:
משנה מסכת אבות פרק ד משנה ו
רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות.
המכבד את גופו של הקב"ה, גם גופו (צדדיו החומריים ולא רק דעותיו הרוחניות) מכובד על הבריות – מידה כנגד מידה! 5
כבוד כנגד כבוד
נמצאנו למדים שהיות התורה נקראת 'כבוד' הוא על שם היותה כביכול גופו של הקב"ה, מעטפת גשמית על האור האלקי.
כעת מובנים דברי המשנה בה פתחנו: "אין כבוד אלא תורה" – דהיינו שהתורה הינה גופו של הקב"ה, והנוחלים גוף זה הינם חכמי התורה, שנא': "כבוד חכמים ינחלו". בכלל כבוד זה אותו נוחל לומד התורה, יש לו לנהוג במלמדו כבוד, שהרי הוא משלם בכבוד גשמי, כבוד האדם, תמורת הכבוד הרוחני שקיבל, כבוד שמיים.
העולה
נמצאנו למדים, שכאשר אנו ניגשים ללימוד התורה, אל לנו לגשת כאל לימד קר והשכלה בעלמא, יחד עם סדרי הלימוד הארציים והלוגיים, יש לנו להעצים בתודעתנו שבלימודנו מתחברים אנו לקב"ה, מקור החיים.
להכרה זו ישנם גם השלכות מעשיות, כגון לימוד במקום טהור, נקיות הידיים בעת הלימוד, פינוי מחשבות זרות בזמן
המשכת הקדושה, ועוד, ואף נמשכים הדברים עד לכדי המשכת חיות ורפואה לאדם.המכבד את גופו של הקב"ה, גם גופו (צדדיו החומריים ולא רק דעותיו הרוחניות) מכובד על הבריות – מידה כנגד מידה! 5
כבוד כנגד כבוד
נמצאנו למדים שהיות התורה נקראת 'כבוד' הוא על שם היותה כביכול גופו של הקב"ה, מעטפת גשמית על האור האלקי.
כעת מובנים דברי המשנה בה פתחנו: "אין כבוד אלא תורה" – דהיינו שהתורה הינה גופו של הקב"ה, והנוחלים גוף זה הינם חכמי התורה, שנא': "כבוד חכמים ינחלו". בכלל כבוד זה אותו נוחל לומד התורה, יש לו לנהוג במלמדו כבוד, שהרי הוא משלם בכבוד גשמי, כבוד האדם, תמורת הכבוד הרוחני שקיבל, כבוד שמיים.
העולה
נמצאנו למדים, שכאשר אנו ניגשים ללימוד התורה, אל לנו לגשת כאל לימד קר והשכלה בעלמא, יחד עם סדרי הלימוד הארציים והלוגיים, יש לנו להעצים בתודעתנו שבלימודנו מתחברים אנו לקב"ה, מקור החיים.
להכרה זו ישנם גם השלכות מעשיות, כגון לימוד במקום טהור, נקיות הידיים בעת הלימוד, פינוי מחשבות זרות בזמן
תוספת: מקור לתורה כמזון:
ילקוט שמעוני שמואל א רמז קח
ר' יצחק אומר הרי הוא אומר ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, אין לי אלא מזון, תורה מנין שטעון ברכה ק"ו מזון שהוא צורך חיי העולם הזה טעון ברכה, תורה שהיא חיי העולם הבא לא כל שכן
^ 1 רמב"ן בראשית הקדמה: "עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד כאילו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון בראש יתברא אלהים וכל התורה כן מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד ענין השם הגדול של ע"ב באיזה ענין הוא בשלשה פסוקי' ויסע ויבא ויט ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול".
עוד אפשר להוסיף ששם הוא כלי המגביל את מהות אותו הדבר. נמצא שהתורה היא הכלי המגביל בתוכו את אור ה'.
^ 2 מצינו מקורות נוספים לתיאור היצה"ר כדבר הניזון ומתחזק. לדוגמה:
בראשית רבה (וילנא) פרשה כב ד"ה ו
(בראשית ד) לפתח חטאת רובץ, חטאת רובצת אין כתיב כאן, אלא חטאת רובץ, בתחלה הוא תש כנקבה אחר הוא מתגבר כזכר .
אמר רבי עקיבא בתחלה דומה לחוט של עכביש, ולבסוף נעשה כקלע הזו של ספינה הה"ד (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה.
מסכת סוכה דף נב ע"ב
אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב, שנאמר +הושע יג+ כמרעיתם וישבעו וגו'.
^ 3 *** בענין יחידי בדרך
^ 4 רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יב: "...וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח".
^ 5 לאור האמור מובן יפה גם מאמר חז"ל: תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף טז עמוד ב (דברי הימים ב' ל"ב) וכבוד עשו לו במותו - מלמד, שהושיבו ישיבה על קברו.
כאשר נפטר חזקיהו, השיל את גופו הגשמי והתעלה לעולם הרוח, עשו לו ישראל 'כבוד', דהיינו שבראו לו גוף רוחני שיתלבש בו בעוה"ב. גוף זה נברא מהתורה שלמדו 'על קברו'.
עוד אפשר להוסיף ששם הוא כלי המגביל את מהות אותו הדבר. נמצא שהתורה היא הכלי המגביל בתוכו את אור ה'.
^ 2 מצינו מקורות נוספים לתיאור היצה"ר כדבר הניזון ומתחזק. לדוגמה:
בראשית רבה (וילנא) פרשה כב ד"ה ו
(בראשית ד) לפתח חטאת רובץ, חטאת רובצת אין כתיב כאן, אלא חטאת רובץ, בתחלה הוא תש כנקבה אחר הוא מתגבר כזכר .
אמר רבי עקיבא בתחלה דומה לחוט של עכביש, ולבסוף נעשה כקלע הזו של ספינה הה"ד (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה.
מסכת סוכה דף נב ע"ב
אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב, שנאמר +הושע יג+ כמרעיתם וישבעו וגו'.
^ 3 *** בענין יחידי בדרך
^ 4 רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יב: "...וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח".
^ 5 לאור האמור מובן יפה גם מאמר חז"ל: תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף טז עמוד ב (דברי הימים ב' ל"ב) וכבוד עשו לו במותו - מלמד, שהושיבו ישיבה על קברו.
כאשר נפטר חזקיהו, השיל את גופו הגשמי והתעלה לעולם הרוח, עשו לו ישראל 'כבוד', דהיינו שבראו לו גוף רוחני שיתלבש בו בעוה"ב. גוף זה נברא מהתורה שלמדו 'על קברו'.
איפה זרעים וטהרות שלנו?!
הרב ארל'ה הראל | טבת תשפ
התחזקות בלימוד התורה, ועבודה על המידות גם מתוך קושי
הרב בנימין פינקל | י"א אדר א' התשע"ד
לימוד תורה
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל | י"ד אב תש"פ
אהוב את המלאכה
הרב משה צוריאל זצ"ל | ט כסלו תשס"ח
סוד ההתחדשות של יצחק
איך ללמוד אמונה?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
ראיית המבט השלם
הלכות שטיפת כלים בשבת
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
איך מגדירים כללי מלחמה?
איך ללמוד גמרא?
חידוש כוחות העולם
איך נהנים כשעובדים קשה?