- הלכה מחשבה ומוסר
- מהות התפילה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אני רוצה היום בתחילת השיעור להרחיב יותר את שני היסודות האלה.
ברכת "אבות" – לפני מי אנו עומדים בתפילה?
דבר ראשון, כולנו יודעים, שהשמונה-עשרה שלנו מתחיל בצורה מעניינת. יש לנו אמנם בברכה השנייה, ברכת גבורות, שבחים מופלגים על הקב"ה: סומך נופלים, רופא חולים, מתיר אסורים, ומעל הכל שבחו המיוחד של הקב"ה שהוא גם מחיה מתים. אבל הברכה הראשונה, הפותחת, לא פותחת בזה, אלא פותחת במשהו מיוחד: "אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" – אין שמונה-עשרה בלי זה. ביום חול, בשבת, בכל הימים המיוחדים – זה השמונה-עשרה. מפני מה זה ככה? למה אנחנו צריכים לספר לקב"ה שהוא גם היה "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב"? "ה' אֱלֹקֵינוּ" – אנחנו פונים אליך בלי תיווך, באופן בלתי אמצעי. אדם פונה לפני ריבונו של עולם, מדוע זה כל כך יסודי לומר שהוא "אֱלֹקֵינוּ" וגם "אלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם, אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב"?
ברור שמוכרחים לומר, שזה משהו אחר לגמרי כשאנחנו פונים אל הקב"ה סתם כך משום שאנחנו נבראנו על ידי הקב"ה, ואנחנו כמובן מצווים מהקב"ה, ואנחנו מבקשים ממנו כך וכך, מאשר כשאנחנו פונים בתור מה שאנחנו מחותנים עם הקב"ה! זה שהקב"ה קרא את שמו על אבותינו, ואברהם יצחק ויעקב, האבות, הם הם המרכבה - הקב"ה בעצם קבע שהתגלותו בעולם, בראש ובראשונה התגלותו במובן של התוכן, התוכן האלוקי שלשמו נברא העולם, מתגלה בעולם דרך הצינורות האלה, דרך מה שהאבות בעצם סללו את הדרך להופעת קידוש ה' בעולם בצורה שלמה. וכל זה מתגבש בצורה היותר שלמה, בעם-ישראל כעם הנבחר של ריבונו של עולם. ולכן לאחר שהברכה ממשיכה ואומרת: "הָאֵ-ל, הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא" וכו', מסתיימת הברכה שוב בעניין זה: "וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה", אז כל זה כביכול הגדרה, מיהו הקב"ה בשבילנו כשאנחנו עומדים לפניו בתפילה. הוא "אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב", והוא גם כמובן גדול וגיבור ונורא וכו' - מופלג מופלג בגדלותו. אבל, לא מסיימים את הברכה בלי להגדיר שהקב"ה הוא: "זוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה", כלומר אנחנו חלק מתוכנית אלוקית שמובילה את העולם לגאולה של בני אברהם יצחק ויעקב, "לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה" - כי גאולתנו היא לא משהו שהוא רק שלנו, אלא היא למען שמו יתברך. וגאולת ישראל היא גם גאולת ריבונו של עולם, כמו שאנחנו אומרים בתפילה: "הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", כי כשאנחנו חוזרים לארץ ישראל – גם הקב"ה חוזר לארצו, מחזיר שכינתו לארצו. שאר העולם נמצא במקום אחר. זה מבטא את העומק שאנחנו נכנסים בו לתפילה, מצד מה שאנחנו באמת מחותנים - מה שאנחנו רוצים הוא מה שאתה ריבונו של עולם רוצה, על זה נוצרנו, על זה בחרתנו, אנחנו שלוחים שלך בעולם.
מהות התפילה (4)
הרב אליהו ברין
2 - איך התפילה פועלת?
3 - כל המציאות מתפללת
4 - עצות מעשיות לשיפור התפילה
טען עוד
תפילת הימים הנוראים – התרוממות לתוכנית האלוקית השלמה
דרך אגב, בימים נוראים אנחנו עוד יותר מבטאים בתפילה את המובן הזה שהוא הגשמת התוכנית האלוקית בכללותה במציאות, ומתנשאים מתוך זה גם לבקשה על כלל העולם: "תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹקֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ, וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים. וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת וכו'...". ואחרי כל זה: "תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ, תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ, וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ, וּפִתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ, שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ, וְשָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ, וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ, וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ" – בקשות אלו הן בעצם גולת הכותרת, וזה מופיע אפילו בקדושת השם, עוד לפני הבקשות של התפילה, זה כאילו שוב פעם נכנס כביכול להבנת מגמתו של ריבונו של עולם בעולמו. התוכנית מתרחבת! כל התוכנית של הופעת שם ה' בצורה המאוד גדולה ומאירה כפי שהיא באמת תהיה, היא כביכול המגדיר מבחינתנו של הפנייה אל הקב"ה, והיא נכנסת לשלוש הברכות הראשונות באופן מאוד מיוחד.
מעלתה הגדולה של התפילה בציבור
זה נותן לנו גם יותר מקום להבין את חשיבותה של תפילה בציבור. ממבט ראשון זה נראה כדבר מאוד טכני, ובאמת גם אינו דבר מחוייב בכל מצב, שהרי יש תנאים שבהם אדם פטור מתפילה בציבור. אבל המעלה הגדולה של תפילה בציבור חשובה מאוד כפי שאנו רואים בגיטין ל"ח שרבי אליעזר שיחרר את עבדו הכנעני כדי להשלים מניין. כידוע, מי שמשחרר עבד כנעני עובר בעשה, שכתוב: "לעולם בהם תעבודו" - אסור לשחרר עבד כנעני! אז לכאורה רבי אליעזר ביטל עשה. הראשונים שואלים: איך מותר לעשות דבר כזה? והם אומרים שזו מצווה דרבים, או "מצווה רבה", תלוי בנוסחים השונים בראשונים. מצווה גדולה מתירה כזה דבר. אנחנו רואים שתפילה בציבור מכונה "מצווה רבה", לגודל מעלתה וחשיבותה.
חשיבות הציבור שאיתו האדם מתפלל
יש בחינה נוספת שהיא אמנם לא כל כך מפורשת, יותר נמצאת בדברי חסידות, שיש נפק"מ גם עם מי אדם מתפלל. אנחנו היינו אומרים שזה תלוי יותר בהרגשה: אם אדם נמצא בחבר צדיקים או משהו, הדבר משפיע עליו יותר רוממות. אבל יש איזה סיפור על הבעל שם טוב הקדוש 1 , שהיה מתפלל עם חבורתו בליל שבת קודש, מאריך מאוד בתפילה, והחבורה הייתה מסיימת הרבה יותר מוקדם. התלמידים של הבעל שם טוב לא היו יהודים פשוטים, ובכל זאת הם הקדימו הרבה לפניו לסיים את התפילה, והוא היה תמיד מאריך. והיה פעם ליל שבת אחד שהחבורה, כמובן, כל היום ביום שישי אולי הם בצום או משהו, היה מאוד קשה להם להמתין, הם עשו חישוב שעד שהבעל שם טוב יגמור את השמונה-עשרה הם יספיקו ללכת הביתה, לעשות קידוש, אולי אפילו סעודה או חלק מהסעודה, ולחזור ולסיים איתו את התפילה. וכך עשו, וחזרו וראו שהבעל שם טוב כבר מזמן סיים את השמונה-עשרה. והוא אמר להם: מה אתם חושבים? כל התפילה שלי בנויה על זה שאני מתעלה גם בעזרתכם, כמו אדם שרוצה להגיע לאיזו צמרת עץ ואין לו סולם, וכביכול הוא מעמיד אחד על אחד, אדם על אדם, והוא מטפס עליהם עד שהוא מגיע לצמרת העץ. כביכול – בשמונה עשרה שלי אני מצרף גם אתכם, אני מטפס דרככם. לא הייתם, אז התפילה שלי שוב לא הייתה באותה מדרגה, ולכן היא התקצרה. כן, אלו כמובן בחינות מיוחדות במינן. צריכים לומר שכאשר התפילה היא בציבור, ועוד יותר – בציבור מיוחד, היא עוד יותר מביאה את המימד של היותנו "מחותנים" עם הקב"ה לידי ביטוי, ואת השפעתו של כוח רצוננו, הבא לידי ביטוי בתפילה.
הנשמה היא תמיד מתפללת
יש עוד מימד שאני רוצה היום להוסיף, וככה יותר נסכם את הדברים. התפילה המתמדת, עולת ראיה, אני מתחיל מסעיף ב' שהוא הפשוט יותר 2 :
אין התפלה באה כתקונה כי־אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל,
מה הפשט "הנשמה היא תמיד מתפללת"? איך אפשר להבין את זה ש"הנשמה תמיד מתפללת"? אלא, מכיוון שאנחנו אומרים שהתפילה היא בקיעה של רצון שנמצא בתוך האדם, אדם פורס לפני ריבונו של עולם את מה שהוא רוצה, ויותר נכון - מה ראוי לרצות, כמו שהתפילה מסודרת לפנינו, אז אפשר לומר שהאדם אמנם לא יכול כל הזמן להתפלל, אבל הגמרא אומרת 3 : "ולואי שיתפלל האדם כל היום כולו", מה הפשט? זאת אומרת שבעצם, זוהי הבנת הפסוק - "וַאֲנִי תְפִלָּה" 4 , התפילה היא העצמיות של האדם. כל הזמן באופן תמידי, ראוי לאדם שהוא יהיה בחינת מבקש, בחינת משתוקק, בחינת רוצה את כל הערכים הנפלאים האלה שמסודרים לפנינו בתפילה, אולי אפילו גם לפי הסדר שבהם. אבל כמובן, אי אפשר כל היום להיות שרויים בתפילה, יש דברים אחרים חשובים לעשות. לכן אולי כמו שהכוזרי אומר 5 , שהתפילה היא: "גרעין הזמן ופריו", יש לך כמה זמנים שבהם אתה חי את האמת, את הצורה הכי עמוקה ואמיתית. אבל הנשמה, היא לא טרודה כמו שאתה טרוד בכל העניינים האחרים, בתורה ומצוות, בכל מה ששייך לצורכי העולם הזה – הנשמה לא טרודה! הנשמה כל הזמן בהיכל הזה של התפילה. כי זה צמאונה! זוהי בקשתה! לזה משתוקקת הנשמה כל הזמן. והתפילה היא בעצם ביטוי של מה שהנשמה משתוקקת לו. כך ראוי לתפוס.
אכן תפילה אמיתית היא כשאדם באמת מתפלל, הוא צריך להיות מודע לזה, שזה לא רק מה שהוא עכשיו אומר, אלא הוא שופר של מה שהנשמה שלו באמת אומרת. הוא שופר של מה שפנימיות חייו אומרת. הוא מודע לזה שזה מה שמונח בפנימיותו באמת. אדם בשעת התפילה מתחבר יותר לאמת הפנים-פנימית שלו. יכול להיות שהוא לא כל הזמן באמת באטמוספרה הזאת, אבל לזה הוא צריך לחתור. זאת אומרת, בזמן התפילה אנחנו מצפים שהאדם יהיה כזה נשמתי – עכשיו אתה מתלכד עם הנשמה שלך, אתה עכשיו ממש נמצא באותו היכל שבו הנשמה שנתת בי טהורה היא 6 נמצאת, הנשמה הטהורה שבנו, שהיא כמובן חיה את האמת העמוקה שלנו, של כלל ישראל, של כלל מה שריבונו של עולם רוצה בעולם - שם אתה נמצא. ומה שאתה מבקש בתפילה, הוא באמת לא סתם תוכן מסודר ונכון שסידרו לנו חכמים, אלא מה שאתה מבקש בתפילה זה באמת מה שעומק החיים שבך רוצה! שוב פעם, התפילה בבחינה הזאת היא לא דבר זר, היא לא דבר חיצוני שאנחנו שוטחים כמו איזה גיליון לפני ריבונו של עולם: "זה סדר הבקשות", אלא הדבר הזה הוא באמת אמת החיים שלנו! אנחנו לא יכולים לברוח מזה, ואסור לנו, אנחנו לא צריכים לברוח מזה! אנחנו צריכים להתחבר לזה - כמה שאדם יהיה יותר נאמן לנשמה שלו, הנשמה הכוללת שבו, וגם הנשמה הפרטית הייחודית שלו, לאות שלו בתורה, לבחינה, לשליחות שיש לו, ככה גם כל החיים שלו יהיו יותר מאירים.
אין התפלה באה כתקונה כי־אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" 7 .
כשאדם עומד בתפילה לפני ריבונו של עולם, הרי זוהי שעת גילויה של הנשמה. בשעת התפילה, האדם עם כל כוחות חייו, שבמשך היום הוא אולי קצת מתנכר למה שהנשמה מהדהדת בתוכו - עכשיו זו שעתה של הנשמה, שהיא, עם כל האדם המלביש אותה, עומדת לפני ריבונו של עולם, מלך מלכי המלכים, וסודרת את עצמה ומתדבקת באופן המלא שלה עם ריבונו של עולם.
שאלה: בתפילה שלנו אנחנו לא מרגישים את כל החיבור הנשמתי הזה, איך אני יכול לקדם את זה שאני ארגיש?
תשובה: קודם כל, אם אתה יודע שזה קיים - ככל שאנחנו לומדים יותר מהי תפילה, זה נותן יותר מקום לתפילה שלנו להיות עשירה יותר ואמיתית יותר. אנחנו נעסוק בע"ה בשיעור הבא בעצות מעשיות לאור זה, איך לבנות את התפילה באופן יותר איכותי. זה לא כל כך פשוט, דרושה באמת עבודה כדי לעשות תפילה טובה, אבל כשאדם מבין יותר את עניינה של התפילה - כמה מעגלים נסגרים על ידי זה, כמה אמת גדולה יש בזה - אז בכלל כל המקום שלו, וכל החשיבות שהוא רואה בתפילה, והבנת עוצמתה, מקבלים אצלו מקום אחר, ואת זה אנחנו משתדלים ללמוד. נכון, את הנשמה אנחנו לא מרגישים, אבל אם אדם יודע שעכשיו הוא במעמד נשמתי, ולא סתם ממלמל משהו, אז תפילתו נראית ממש אחרת.
תפילת הנשמה מרוממת את כל מעשי האדם
אני מכאן חוזר ברשותכם לסעיף הראשון, סעיף א' 8 :
התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים,
שימו לב - בעצם, התפילה של הנשמה, היא לא רק בזמן שהאדם מתפלל. התפילה של הנשמה היא גם במה שהנשמה מתאמצת שכל המעשים של האדם יהיו כמוה. שכל ההבנות של האדם, כל ההרגשות של האדם, כל חיי האדם, יהיו נאמנים לנשמה שלו. זוהי תפילתה של הנשמה, רצונה של הנשמה. הקול הנשמתי שבוקע דרך כל מה שאדם עושה, וכל כוחות חייו.
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה לנו עבודת קרבנות. קרבנות לא היו רק ביטוי של תפילה בדיבור, אלא זאת הייתה בחינה של תפילה של "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" 9 - יהי רצון כאילו חלבי מוקטר, כאילו דמי נזרק, כל בחינה שיש בקרבן, וכביכול ביטוי שמשקף העלאה של איברי האדם עצמם, של החיות העצמית של האדם. כך לפחות אדם גדול שמקריב קרבן אמור היה לחוש. ודאי אברהם אבינו בעקדת יצחק, מסתמא זה מה שהוא חש, זאת הייתה ההתעלות שלו. אז הנשמה בעצם באה לרומם את כל החיות של האדם - בעצם כל החיות של האדם היא בחינה של תפילה של הנשמה. אבל איך הנשמה צריכה להתגלות? מהו הסוד? איך הדרך?
ולשם כך צריכים אנו לחשבונו של עולם שבא ע"י תורה וחכמה. ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלהינו.
הרב מזכיר כאן, ואחר כך הרב כותב את זה בצורה יותר חריפה, שבלי תורה וערכיה, הולך ונוצר פער גדול בין הקול הזה של הנשמה לבין מודעותו של האדם, חייו, הבנתו, בקשותיו. כי מה אומר בתפילה אדם שהוא לא איש תורה? אפילו אם הוא מנסח את הבקשות שישנן בסידור באופן נכון - באמת הוא לא מבין אותן לאשורן, הוא לא מבין את חשיבותן, ולא חי את הדברים במלוא רוממותם. והתפילה הרי נועדה להיות עולם הרגש, עולם החיוּת של עולם התורה שנבנה באדם. התורה היא כל הערכים, וכל המחשבה והמעשה, וכל האורות ששולח לנו ריבונו של עולם - איך לראות את העולם בצורה קדושה. את זה אנחנו יכולים להשיג בהבנה, בלימוד ובמעשה. אבל כל זה לא מספיק כדי להחיות את עצמנו, כדי שאנחנו בעצמנו נחייה את המימדים האלה! התפילה שייכת לעולם הרגש ועולם החיות. לכן יש תורה ויש עבודה - העבודה שייכת למה שמבוטא בתוכן החיים שלנו. וכך כל התורה שלנו תחיה בנו בצורה מלאה.
אם כן, הבחינה הזאת של העבודה מוכרחה להיות מוארה באורה של תורה. אמנם הנשמה משיגה את הדברים גם ללא צורך שהתורה תפענח את זה, כי הנשמה כבר למדה, היא מלאה תורה, אבל כדי שיהיה פה גשר בין התפילה הפנימית של האדם, הנשמה, לבין התפילה החיצונית של האדם, העבודה החיצונית של האדם, צריך כאן את המילוי של התורה.
הגמרא אומרת 10 : רבי שמעון בר יוחאי וחבריו היו פטורים מתפילה, משום שתורתם אומנותם. מסביר מרן הרב: מה זה "תורתם אומנותם"? אין הכוונה שהם כל הזמן עוסקים בתורה ולכן אין להם זמן להתפלל, ותורה יותר חשובה מתפילה, כמו שרגילים להסביר, אלא הרב אומר: תורתם היא בחינת אומנות – הם עושים בעבודת הלימוד שלהם גם את הבחינה של העבודה. אומן שלומד מקצוע, לומד את הדברים באופן תיאורטי, אבל אחר כך הדברים צריכים יישום! בכל מקצוע זה ככה. אתה יכול ללמוד את הדברים באופן תיאורטי, אבל אם אתה לא פוגש את הדבר בידיך ומתחיל להתאמן, בין אם אתה שייך לאומנות של יצירה – ציור, מוזיקה וכו', בין אם אתה שייך לאומנות של רפואה וכו' – בכל תחום כזה, אחרי כל לימוד התיאוריה, צריך גם להתנסות! אבל רבי שמעון בר יוחאי וחבריו היו בבחינה כזאת שהתורה כבר נתרגמה בעצם לימודם לבחינה של חיות הדברים, ולכן הם היו פטורים מתפילה. התורה שלהם הייתה כבר בחינת תפילה, בחינה של חיוּת וקרבת אלוקים.
כל ההוויה מתחברת לקב"ה ע"י התפילה
בסעיף ז' הרב מוסיף עוד ואומר, שבעצם התפילה שאמרנו שהיא תוכן החיים הפנימי שלנו, תוכן החיים של הנשמה שלנו, ואנחנו מחותנים עם ריבונו של עולם גם מצד שהנשמה שלנו היא כולה תפילה, אבל באמת היא לא רק תוכן החיים שלנו, אלא של כל ההויה 11 :
התפלה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח וכל שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה וכל גדוליה, שחקי מעל ושרפי קודש,
עליונים שבעליונים, תחתונים שבתחתונים,
כל הפרטיות שבכל יש, וכל כללותו, הכל הומה, שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון, החי, הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי לתשוקות רוממות־אל אלה בתפלה, המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה בהגיון שיח קדשה למרחבי אל. מרומם הוא האדם בתפלה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכל, מרומם את הכל למקור הברכה ומקור החיים.
יש פה תפקיד אדיר לתפילה, שהיא בעצם מחברת אל ריבונו של עולם לא רק את המתפלל, לא רק את הנשמה וכל כוחותיה, כל חיותה, אלא גם את כל היקום! כל היצור! כל ההוויה מתחברת על ידי התפילה אל ריבונו של עולם.
משמע שעצם הכמיהה הזאת שבאה לידי ביטוי ומתחייה בתפילה - שהאדם חי בה את ההשתוקקות, את החיבור, את כל סולם הערכים שהאדם אומר בתפילה - היא כולה סולם של חיבור חי של כל המציאות, כי כל המציאות קשורה! איך כל גרגר חול משתוקק לריבונו של עולם? משום שבעצם כל הבריאה כולה היא יצירה של הקב"ה, והיא נוצרה אדעתא דהכי - איך היא התגלגלה ובאה משמי שמיא עד ההופעה שלה במציאות? צמצם הקב"ה את הופעתו, כביכול ההופעה האלוקית התגשמה עד לכדי יצירה גשמית כזו, שהיא בדמות עפר! אבל האם העפר הזה נזרק מריבונו של עולם? כביכול אין קשר? אלא הוא מקפל בתוכו באופן סמוי את רצון ה' שנמצא בשורש קיומו! ולרצון הזה בעצם יש גם מטרה: ריבונו של עולם לא הגשים את עצמו כדי שהמציאות תתרחק ממנו, אלא כדי שאדרבה - מתוך כך היא תתקרב אליו ביתר שאת, מתוך הגשמת הרצון של הקב"ה בתוך המציאות.
ולכן כשאדם מתפלל לפני ריבונו של עולם, כשהוא חי לגמרי את כל מגמות הקודש, את כל האידאלים, את כל השאיפות של תיקון עולם, שמרכזם הוא בעצם הופעת שם ה' בצורה השלמה בעמו ונחלתו וכל הקשור עם זה, כל כלל ישראל וכל יחידיו, ומתוך זה גם כל העולם, הגשמת כל המטרה הנשגבה הזו – לזה רתומה כל המציאות, אל זה היא משתוקקת, לזה היא מייחלת, כל מה שטמון בה דוחף את ההופעה הזאת. נמצא שאדם הוא מין שליח ציבור של עליונים ותחתונים, כמו שכתב הרב. ולכן גם מלאכי השרת - ישנו מדרש שהרב צבי יהודה היה מביא, ממש מופלא כזה 12 , שחיה אחת יש ברקיע, חקוק על מצחה "ישראל", והיא אומרת: "ברכו את ה' המבורך", וכל מלאכי מעלה ומטה אומרים: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". כמובן שזהו ציור רוחני, של המקום העצום שיש לעמ"י בכל התוכנית של הקב"ה בעולם, שמתוך זה אנחנו מסוגלים, כל אחד ואחד מאיתנו, להיות איבר של הקריאה הזאת, של ההעלאה הגדולה של כל המציאות אל ריבונו של עולם.
וכל זמן שאדם עומד בתפילה לפני ריבונו של עולם, דבק בריבונו של עולם בצורה הכי פשוטה והכי אמיתית שהוא מסוגל, ואומר בקשות אמת - הוא בעצם שותף לעבודה הגדולה הזאת של התפילה. אדם לא יחשוב שרק הבעל שם טוב, או איזה מישהו נשגב כזה, כמו מרן הרב, שמכיל את כל התכנים הגדולים האלה, בהשגות שלו, רק הוא תפילתו היא תפילת אמת, אלא כל אדם שעומד בתפילה, באופן אמיתי, כפי מה שהוא מבין, כפי הכלים שלו, שידע שהוא עכשיו מבקע צינור הופעה, שהוא ביטוי נאמן לאמת הגדולה הטמונה בתוך כל המציאות – היא אמת חיים! היא לא סתם.
לכן, אנחנו לא מתפללים אך ורק מתוך מה שאנחנו מגישים איזו בקשה לפני ריבונו של עולם, ואנחנו מצפים שתוך שבוע או תוך שעה, לפי טבעה של הבקשה, תחזור תשובה חיובית, ואם לא, אז הקב"ה לא רצה את התפילה שלנו.. בשום אופן אי אפשר להגיד את זה. עצם העלאת הבקשות האלה, החיות האמיתית הטהורה של הבקשות האלה, זה כבר מעמיד את המתפלל, ואת עם ישראל כולו בראש ובראשונה, ואת כל המציאות כולה, במקום אחר לפני ריבונו של עולם. ויש לזה חשיבות מאוד גדולה! זה חלק מעבודה של דחיפה עצומה של כל המציאות בתהליך של התקרבותה לריבונו של עולם, עבודה מיוחדת.
וכמובן שככל שהיא יותר אמיתית, היא גם יותר קרובה ומתאים לה להתקבל, משום שבאמת אנחנו מבקשים את מה שריבונו של עולם רוצה, מהמקום שלנו בתפילה - אנחנו מחותנים! אנחנו קרובים! אנחנו בני בית לפני ריבונו של עולם! לכן מתוך זה, יותר מתאים שריבונו של עולם ישמע את תפילתנו. אבל כמובן, שמורה לריבונו של עולם הזכות לראות את הדברים בצורה יותר גדולה, ודאי שזה ככה, וודאי שהוא מתווה את הדברים בהופעה המציאותית, לפי מה שנראה לו עוד יותר נכון ממה שאנחנו חושבים.
יתכן שזה יהיה בדרך שיותר קשה לנו, מנקודת מבטנו, בעת הקצרה הקרובה, אבל לטווח ארוך כמובן שזאת אמת יותר אמיתית ויותר גדולה.
^ 1.הובא בספר "סיפורי חסידים" מאת הרב זווין (תחילת פרשת בהעלותך)
^ 2.עולת ראיה חלק א', התפילה המתמדת של הנשמה, סעיף ב'
^ 3.ברכות כא.
^ 4.תהילים ק"ט
^ 5.כוזרי, מאמר שלישי, ה'
^ 6.מתוך ברכת "אלוקי נשמה"
^ 7.המשך עולת ראיה שם (חלק א', התפילה המתמדת של הנשמה, סעיף ב')
^ 8.עולת ראיה חלק א', התפילה המתמדת של הנשמה, סעיף א'
^ 9.תהילים ל"ה
^ 10.שבת יא.
^ 11.שם, סעיף ז'
^ 12.היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול, ברייתא דרבי עקיבא. מובא בבן איש חי פרשת ויגש א', י"ח
הרב אליהו ברין
ראש כולל הלכה בישיבה הגבוהה בית אל.
השפעת לימוד התורה על כנסת ישראל
אורות התורה פרק ב, פסקאות ה, ו, ז (שיעור 5)
ח' כסליו תשע"ג
חיבור שמים וארץ
תפארת ישראל - י"ב (13)
ט"ז שבט תשע"ב
המניעים לתשובה
אורות התשובה, פרק א'
ה' אלול תשע"א
הנועם האלוקי השורה בישראל לעומת אוה"ע
ל' שבט תשע"ו
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
איך עושים קידוש?
החשיבות של לימוד אמונה
הסוד שעומד מאחורי מנהג "התשליך"
איך ללמוד אמונה?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
מה הייעוד של תורת הבנים?
חידוש כוחות העולם
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך ללמוד גמרא?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
