- הלכה מחשבה ומוסר
- מהות התפילה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
כיצד אמורה להיראות התפילה?
אנחנו יודעים שהתפילה היא דבר ענק. הכוזרי מתנסח 2 : "התפילה היא גרעין הזמן ופריו". כמו שהשבת היא תמצית השבוע, כך התפילה היא תמצית היום. כל המהות מתעצמת בתפילה. אנחנו גם מכירים את הגמרא 3 :
תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת...
כמה יש להתפעל מסוגיא זו! והרי מדובר שם באנשים מאוד גדולים בפני עצמם – חסידים ראשונים. הם הרי היו צדיקים כל היום, ולא רק בזמן התפילה, הם כל היום היו נמצאים במדרגה של קדושה יתרה. ובכל זאת אנחנו רואים שכשהם עומדים להתפלל, הם שעה שלמה עובדים על עצמם, ומתעלים לעמוד בתפילה זכה. אנחנו לומדים מכאן את הצורך בהכנה העצומה לתפילה, עד כמה צריכים להתרומם כדי שהתפילה תהיה באמת תפילה. אבל עוד יותר יש להתפעל מהשעה שאחרי התפילה. לשם מה הייתה נצרכת? אלא חייבים לומר שהיו צריכים שעה שלמה כדי לרדת מן המדרגה העצומה שאליה התעלו בתפילתם 4 .
מהות התפילה (4)
הרב אליהו ברין
1 - למה קשה לנו לכוון בתפילה?
2 - איך התפילה פועלת?
3 - כל המציאות מתפללת
טען עוד
א. מחשבתו כיצד, דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר: 'תכין לבם תקשיב אזניך', פירוש שיכוין פירוש המילות שמוציא בשפתיו. ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנאמר: 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו.
איזה מין ריכוז כזה, לא לחשוב על שום דבר אחר.
ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל,
זה מובן, אדם שיש לו פגישה עם מלך בשר ודם, היה חושב על כל מילה שהוא אומר, כמה היא מכרעת, כמה היא משמעותית - שהדברים שלו יתקבלו.
ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שצריך לכוין אף מחשבתו, כי לפניו המחשבה כדיבור, כי כל המחשבות הוא חוקר.
כלומר, כשאדם אומר את מילות התפילה, אבל באמצע הוא מכניס מחשבות אחרות – גם את זה הקב"ה שומע! אז איזו מין תפילה יש לפני הקב"ה? ערבוב כזה של המחשבות שלו, שאין לדעת איפה הן משוטטות... והמילים שהוא אומר, שהן מילים כמובן יפות מאוד, אבל איזו מין תפילה היא זו?
וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.
לא פחות! קרוב למעלת הנבואה!
ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה.
כן, אדם אנוס, באה לו מחשבה, אדם לא יכול לשלוט לגמרי הרמטית במחשבות, עלתה פתאום איזו מחשבה - ישתוק עד שתסתלק המחשבה. יש סיפור ידוע על הגר"א שכותב אותו ר' חיים מוולוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא (כל מה שכתב שם ר' חיים מוולוז'ין על הגר"א, זה בדוק ומנוסה. ר' חיים היה דייקן שבדייקנים. יש סיפורים על ר' חיים בעצמו, על הדייקנות המופלאה שלו), אז הוא כותב על הגר"א: פעם באו לגר"א באמצע התפילה שבעה פירושים על מאמר בזוהר. אולי דווקא בגלל מעלת התפילה, פתאום הכל התעלה אצלו. "מיד הסחתי את דעתי מזה ופרחו כל המחשבות, התרכזתי מיד בתפילה, ובשכר זה, אחרי שגמרתי את התפילה, נסדרו לפני בחזרה כל ההסברות הללו".
נעבור לסעיף ב:
ב. ולא יתפלל לא במקום שיש בו דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו, דא"ר חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל,
מה זה אומר 'אל יתפלל'?
רבי חנינא ביומא דרתח - פירוש שהיה כועס - לא הוה מצלי,
ביום שהיה כועס - לא היה מתפלל. יצא לו לכעוס באותו יום - אז כבר כל היום פסול לתפילה. פטור, אנוס. איננו יודעים מה הכעיס אותו, אבל באותו היום הוא לא יכול לבוא לפני ריבונו של עולם כמו שצריך. ודאי שאתה הרי מצווה להסיר את כל הכעס ולמחות אותו מהלב, אבל אתה לא אותו בן אדם, אז זו לא תהיה אותה תפילה. זה מפחיד! תראו הלאה:
רבי אליעזר אומר הבא מן הדרך אל יתפלל תוך ג' ימים,
שלושה ימים הוא עוד לא נרגע מן הדרך! כן, הדרך שאז הייתה לא הייתה כמו היום באיזה מכונית מסודרת, או באוטובוס או משהו, אלא דרך זה היה דבר מאוד מפרך - שלושה ימים אדם לא חזר לכל הכוחות שלו. אז שלושה ימים אל יתפלל. ושימו לב: הוא לא פטור מן התפילה, אלא כאילו יותר טוב שלא יתפלל, כי באמת, זה כאילו לא ישיג את המטרה. זה נראה כמו שהקונטקט 6 הזה שאתה צריך להגיע אליו בתפילה – זה לא יהיה זה. להגיד את המילים זה לא קשה. כמובן, זה לא קשה. אבל להתפלל באמת – זה לא. כך הטור כותב!
ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אף המיצר,
מי שבצרה!
שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא מפני הריח שטורדו,
לא היה מתפלל בבית שיש בו שיכר, כי הריח מפריע לו לטוהר המחשבות.
ובהגהות מיימוניות 7 מובא שרש"י היה נוהג שלא להתפלל בעת חוליו – וזה נראה גם כן על הדרך הנ"ל – כי זו אינה תפילה.
וכתב המהר"ם מרוטנבורג, קצת להרגיע אותנו:
וכתב הר"ם מרוטנבורג אין אנו נזהרין עתה בכל זה, שאין אנו מכוונין כל כך בתפילה.
אז הוא מציל אותנו, המהר"ם מרוטנבורג. נו. אבל שנדע מה זה באמת תפילה, ועל מה מדובר.
ג. ויתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת, ושלא תראה עליו כמשוי ומבקש ליפטר ממנה.
ד.ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפילתו, שהתפילה היא במקום הקרבן, דכתיב 'ונשלמה פרים שפתינו' ,הושע, יד),
כלומר, אחרי שהוא יעשה את כל זה, יפנה את מחשבותיו כמו שהוא כתב, יתרכז בדיבור, יפשוט את הגשמיות כמו שכתב - מובטח לו שתתקבל תפילתו, שהתפילה היא במקום קרבן:
וכתיב 'ולעבדו בכל לבבכם' וכי יש עבודה בלב? אלא איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה. ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים,
כידוע בקדשים יש לנו מושג של פיגול שפוסל את הקרבן. בקרבנות, יותר מאשר בשאר המצוות – גם המחשבה היא משמעותית. היא קשורה לחלוּת הקרבן. יש מחשבה פוסלת! אדם חשב לאכול מהזבח הזה בזמן שאסור לאכול – זו כבר מחשבת פיגול!
ומעומד דומיא דעבודה,
כן, צריך להתפלל מעומד, כמו עבודה,
דכתיב 'לעמוד לשרת', והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה, וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה.
אנחנו זוכרים את הגמרא בברכות, שכולם מתפללים - מכוונים ליבם לירושלים. אדם נמצא בירושלים - לעבר הר הבית. בהר הבית - לבית המקדש, ומבית המקדש למקום קודשי הקודשים. כל תפילות ישראל מכוונות. למה הדבר הגיאוגרפי הזה כל כך משנה? אדם רוצה להתפלל לריבונו של עולם, כשהוא נמצא הרחק מירושלים, הרחק מארץ ישראל, מה באמת משמעותי לאיזה כיוון הוא עומד? זה לא משהו סמלי. זאת אומרת, יש כאן באמת משמעות, שכל התפילות נפגשות עם בית קדשי הקודשים. יש פה פגישה! יש פה העלאה של התפילות דרך המקום המקודש הזה! זאת אומרת, כביכול, אתה בתפילה שלך, משיק לבית קדשי הקודשים, המקום הכי הכי מקודש, שרק כהן גדול יכול ביום הכיפורים להיכנס אליו.
וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה משום נקיות. ואחר שיעשה דוגמת הקרבן, עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה, והמלאך עושה אותו כתר לקונו.
אנחנו רואים שהמתפלל מתדמה ממש לכהן העובד בבית המקדש!
ה.ואל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה את בקשתי כיון שכוונתי בתפילתי, דאדרבה זהו המזכיר עוונותיו, אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בקשתו בחסדו, ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו.
זה הציור שרבנו הטור מצייר לפנינו, על תפילה שלמה. כמובן שכל זה בצירוף מה שאמרנו קודם, מאוד מרשים, מאוד מאוד תובע מאיתנו.
הקשיים בתפילה
ודווקא לאור זה, מחריפה יותר השאלה שמרגיש כמעט כל אחד, שזו דרישה מאוד קשה. לא רק שכל התפילות תהיינה כמו שכותב הטור, אלא אפילו שתהיה תפילה אחת כזו, ממש ממש ככה. כמה זה כל כך קשה. כמה אנחנו רחוקים מזה.
אנחנו יכולים לומר קשיים שהם טכניים, קצת. כמו להתרכז בתפילה כל כך ארוכה, כי אפילו תפילת שמונה עשרה אינה קצרה. להתרכז מתחילתה ועד סופה, ודאי להתרכז עד כדי שלא תיכנסנה מחשבות זרות, זה קשה, זה קשה מאוד. כל שכן, אם אתה לוקח תפילה ארוכה כמו שחרית, מתחילתה ועד סופה, ודאי הרבה יותר קשה. טוב, אפשר אמנם להבין, אך צריך לחשוב גם איך להתמודד עם זה.
יש לנו עוד קושי. קושי אחר שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו, הוא מה שהתפילה היא קבועה. היא לא משתנה. היא כל יום אותה תפילה. היא חוזרת על עצמה. קשה לאדם להביא את עצמו לידי תחושה של רצון וחידוש. והיא לא רק חוזרת כל יום, אלא חוזרת שלוש פעמים ביום. זה ודאי דבר שהוא דרישה מאוד חזקה במובן הפשוט של האדם.
בפרקי הללויה אנחנו אומרים: "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ". ומדוע שיר חדש? כי בשיר חדש יש ודאי עוד יותר התעוררות והתלהבות. אם אדם מחבר לפני ריבונו של עולם שיר חדש - ודאי שזה מרומם את הנפש! אבל אנחנו לא מחברים שיר חדש כל יום - אנחנו אומרים את אותן תפילות. הרי זה עוד דבר שהוא מטבע הדברים יוצר קושי. אז אולי נשאל באמת מדוע זה ככה? למה באמת התפילות כל כך קבועות? למה לא נעשה את התפילה יותר ספונטנית? אדם יתפלל לפני הקב"ה את מה שבליבו.
מדוע התפילה קבועה בזמניה ובנוסחה?
אז זה בראש ובראשונה שייך, אולי להגדרה של מצוות תפילה, וצריך עליה לעמוד. יש מחלוקת ידועה בין הרמב"ם לרמב"ן: הרמב"ם מונה את התפילה בתרי"ג מצוות, כותב הרמב"ם 8 : מצוות עשה להתפלל בכל יום, מצוות עשה ה', הוא גם כותב את זה בהלכות תפילה, בהתחלה. "שנאמר ולעבדו בכל לבבכם". הרמב"ם אומר שמדאורייתא אין הגדרה מסויימת לתפילה, אבל זו מצוה שבכל יום. התפילה בשורשה היא דאורייתא.
הרמב"ן חולק עליו 9 . הרמב"ן כותב שקיימא לן בכל הש"ס שקריאת שמע דאורייתא, ותפילות דרבנן. ומזה אנחנו רואים שהתפילה היא דרבנן. איך אתה יכול להכניס את התפילה לגדר של מצוות עשה? אבל הרמב"ן אומר, יש תפילה שאולי כן יש מקום לומר שהיא דאורייתא, היכן? אומר הרמב"ן: תפילה בעת צרה. משום שיש לנו את הפסוק 10 : "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם - וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם", כלומר: כשיש צרה - צריך להריע בחצוצרות. מה המשמעות של התרועה הזאת? כמובן לעורר את כל עם-ישראל לבוא ולהתפלל לפני ריבונו של עולם מחמת אותה צרה. אז אם יש מצווה לתקוע בחצוצרות, ממילא ודאי שהמצווה הזאת כוללת גם תביעה מכל אחד ואחד מישראל להתפלל בשעת הצרה הזאת.
מסברת הלב, דברי הרמב"ן קרובים יותר להבנתנו. באמת כל אחד מרגיש שכשיש צרה לכלל ישראל, וכל שכן כשיש צרה אישית על עצמו, אדם יותר קרוב להתפלל לפני ריבונו של עולם, ולבקש ולהתחנן על הדבר הזה. כי זה קרוב לליבו, הוא מרגיש את המצוקה, הוא מרגיש יותר תלוי בחסדו של הקב"ה, יותר מרגיש את הצורך לפנות לריבונו של עולם על זה.
אז למה באמת הרמב"ם, וחז"ל לפי הרמב"ם, ראו את התפילה אחרת? למה באמת התפילה היא קבועה בכל מצב? אולי על פי הגמרא האומרת 11 : תפילות כנגד תמידים תיקנום. כמו קרבן תמיד, שהוא אחיד - שחרית וערבית, ככה תפילה צריכה להיות - שחרית ובין הערביים. כל תפילה: תפילה כנגד קרבן תמיד של שחר, תפילה כנגד קרבן תמיד של בין הערביים, ותפילת ערבית כנגד האיברים והפדרים שעולים על המזבח. אז אנחנו מביאים תפילות כנגד קרבנות. זה מקבל כבר משמעות אחרת. כלומר באמת אתה עוזב לרגע את מה שעכשיו חסר לך ואתה מרגיש שאתה צריך לבקש מאת הקב"ה, וכמו שקרבן התמיד לא היה לפי השתוקקות הנפש הרגעית והצורך של אותו רגע של הכהן שמקריב את קרבן התמיד, וקרבן התמיד גם לא השתנה בהתאם לצורך של כלל ישראל באותו הזמן – תמידים כסדרם! קבועים! זאת אומרת, התפילה בעצם באה לבטא משהו אולי יותר גדול, של קשר עם הקב"ה שהוא חוצה את הצורך הרגעי הזה!
נכון שיש לנו בחז"ל גם את המשמעות של התפילה בעת הצורך, כמו שמצינו שהקב"ה אפילו סיבב שהאמהות היו עקרות, כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים 12 . הרבה צדיקים, ריבונו של עולם מחסיר מהם דברים, כדי שהם יבואו ויתפללו על זה. כי התפילה של האנשים הגדולים האלה, היא בעלת מעלה מיוחדת במינה אצל ריבונו של עולם. אז יש ערך לתפילה בעת צרה – בלי ספק. אבל מצד שני, אנחנו מבינים שיש גם ערך גדול, אולי יותר גדול, בתפילה הקבועה, ובדרך כלל אנחנו הרי פוסקים כרמב"ם לעומת הרמב"ן. ודאי אפשר לומר ששני הדברים קיימים, אבל ערך יותר גדול ישנו לתפילה הקבועה, ולקשר הקבוע, ואולי אפילו גם לנוסח הקבוע, שאנחנו אולי בו עוד יותר מתקשים. כן, מדוע לא נחדש כל פעם נוסח חדש? הרי ודאי מדאורייתא אין חיוב בנוסח הזה, שוודאי התחבר יותר מאוחר.
נוסח התפילה
כותב נפש החיים, נפש החיים ידוע בשער ב' פרק י"ג, שאנשי כנסת הגדולה היו גאונים גדולים. הם חיברו לנו את נוסח התפילה בצורה פלאית, שמצד אחד התפילה - אני מדבר על השמונה עשרה - כן מנוסחת בצורה שיחסית אנשים פשוטים מסוגלים להבין כל מילה, וגם מסוגלים להזדהות עם כל הבקשות האלה. ומצד שני, התפילה מכילה בתוכה באופן העמוק והנסתר את כל הסודות שבעצם היו נמצאים במקורם בקרבנות, ובסדרי ההתקרבות לקב"ה כשביהמ"ק היה קיים, ואפילו הבדל בין תפילות של יום זה ליום אחר. כולן גנוזות בתפילה באופן פנימי. אולי המקובלים קצת חשפו לנו את הדברים האלה, אין לנו שום ראיה שהם השכילו לעמוד על מלוא חכמתם של אנשי כנסת הגדולה שחלק מהם היו גם נביאים. זאת אומרת, יש בתפילה דבר פלאי, ולכן אנחנו צריכים לדעת שהתפילה היא אוצר ענק, שגם אם אנחנו חוזרים עליו, אנחנו חוזרים בכל פעם על אוצר. זו הסיבה שהתפילה היא פנינה שהשאירו לנו אנשי כנסת הגדולה, וחז"ל בעקבותיהם משלימים לנו את התבנית של התפילה, אנחנו זוכים להיכנס להיכל של התפילה הזאת שלוש פעמים ביום. זוכים להיכנס! אז צריכים לדעת את זה! זוכים להיכנס לבחינה הזאת של קרובים למהלך הנבואה, לבחינה הזאת של קרובים לבית קדשי הקדשים, לפי "הרכבת" שהכניסו לנו אנשי כנסת הגדולה בגודלם וענקיותם, אתה נכנס לאיפה שאתה נמצא, במדרגה שלך - אתה נמצא בצינור הענק הזה. לזה אתה נכנס. אז נכון, כמו שאמרנו, מי שלא עושה הכנות, מי שלא מכיר את הערך של התפילה, לא לומד אותה ולא מתחדש בה, באמת פחות זוכה להתמזג עם הדבר הגדול הזה.
חולשת הרגש בדורנו כתוצאה מהגלות הארוכה
יש עוד קשיים בתפילה, שיתכן שנמצאים דווקא לפני המתפלל בן זמננו. ואת זה הזכיר מרן הרב בקבצים 13 . כרגיל הקבצים הם דברים עמוקים, לשון הרב זצ"ל, לא כל מילה אנחנו נסביר, אבל אני חושב שהנקודה שהרב הולך להסביר כאן, אפשר מאוד להבין אותה.
בתוך עצמיות הנפש טמון וספון כל הנטיות היותר טובות. אמנם צריך להוציאן אל הפועל, והפועל היותר טוב הוא הדיבור, הפועל על הרעיון והציור.
התפילה מוציאה מהכוח אל הפועל את עצמיות הנפש. זה חלק מההבנה.
ע"כ נכבדה היא מאד התפילה במה שעל ידה יוצאים אל הפועל רגשי לב היותר נעלים,
מרן הרב אומר, הדגש חזק פה:
והתפילה היא עשויה בצורה המתאמת לרגשי הלב, שדרך הקשבתם היא אחרת, לא כאותה הדרך של ההקשבה ההגיונית.
כלומר, התפילה היא במפורש צריכה להיות הבעה רגשית. אמנם, הרב זצ"ל מסביר שהתפילה היא אחרי תורה. התורה היא מלמעלה למטה, מהשמיים אלינו, והתפילה היא מלמטה למעלה, מהרגש שלנו שמקבל את התכנים הקדושים ומעלה אותם לריבונו של עולם. אבל, הרגש יותר קרוב לפנימיות האדם, לעצמיות של האדם, "וַאֲנִי תְפִלָּה" 14 , הרגש הוא העצמיות, ה'אני' של האדם. לכן התפילה חייבת להיות הבעה רגשית. ופה כותב הרב, שכאשר יש כאן בתפילה הבעה רגשית אמיתית, ולא סתם הבעה הגיונית שכלתנית, כשההבעה של התפילה היא רגשית -
...וכשהמצב הוא כן, התפילה הולכת ופורחת, עולה היא כשלהבת העולה מאליה, בלא שום מחשבות זרות ובלא שום עצבון רוח.
אם אדם באמת מרגיש בפנימיותו, מקירות ליבו הוא זועק כל אחת מהברכות של התפילה, הוא זועק: "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת/דעה בינה והשכל", לפי הנוסחים. אדם מבקש לשוב בתשובה, אדם מבקש "רפאנו", והוא באמת זועק את זה מקירות ליבו, הוא מרגיש את זה, הוא מבקש מריבונו של עולם באופן אמיתי - אז גם אין בדרך כלל מקום למחשבות זרות, הוא כולו מרגיש שהוא עומד לפני ריבונו של עולם, כל קירות ליבו זועקים את זה, והוא מסדר את הבקשות האלה באופן מאוד טבעי.
אבל ע"י דלדול האומה נתמעט כח הרגש הלאומי,
כחלק מהגלות הרגש הלאומי מתמעט.
ותחתיו נשאר רק ההגיון, שעם כל לקותו הוא מסעד את הרגש.
אנחנו יותר ויותר שכלתנים. ודאי בדברים שקשורים לערכים שעליהם התפילה מנוסחת. ככל שכואב לאדם ממש משהו – אז הוא צועק מכאב. אם זה ממש פוגע בו, מייסר את גופו, משהו מאוד מאוד קרוב אליו. אבל לבקש על דברים שכלל ישראל צריך אותם? על גאולה? על קיבוץ גלויות? אפילו על חונן לאדם דעת - לא כל אחד מרגיש מיוסר כשאין לו מספיק דעת. הוא מבין שזה חשוב, אז השכל שלו אומר לו: "תבקש דעת! תוכל ללמוד יותר טוב", זה השכל אומר לו, זה לא בוקע ממש מהרגש, ככה ספונטני! זה חלק ממה שהגלות לא מצליחה לתת לכוח הרגש לעבוד כמו שצריך.
ואז,
...הסתירות מתגלות, והמלחמה מתעוררת בכל עת תפילה, המחשבות הולכות ומתטרפות, והתפילה אובדת את ערכה הגדול, להחיות את הנשמה בעצם, וממילא הכונה מתחלשת ונשארת היא מצות אנשים מלומדה. ומתוך שאינה מפרנסת יפה את הרגש, כשם שאינה מתפרנסת יפה ממנו, הולכת היא לנוע על אהלי השכל והחשבון.
בלית ברירה, ממילא יוצא, שהשכל והחשבון הם מה שעובדים אצל האדם בתפילה. ואז יש לרב ניסוח כזה, קצת חריף:
וכשהשכל מטפל הוא בידיו הקרות בתפילה החמה, בת האש השמימית, הוא מאבד את חילה וממעט ג"כ את אורו הבהיר והקר, ונעשו שניהם יחד לקויים.
זאת אומרת, יש פה איזו מארת גלות, שבעצם היא קיימת ברקע כל הזמן. אנחנו צריכים לדעת את זה, זו עוד לא התפילה של אנשי כנסת הגדולה בעצמם, תפילת שלמה המלך בבית המקדש - אין לנו את כוחות הרגש הגדולים והקדושים האלה שהיו לקדמונים, זה חיסרון נוסף.
שאלה: איך אפשר להתפלל מרגש בלי שכל?
תשובה: השכל צריך להיות לפני התפילה - אדם צריך ללמוד את זה. לימוד תורה זה לימוד תורה. הרב כותב במוסר אביך שמי שלא מבין למה צריכים "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב", למה צריכים בית מקדש היום? יש כאלה ששואלים: בשביל מה אנחנו צריכים קרבנות? מה זה יוסיף? אנשים לא מבינים את הערך של הדברים האלה, אז ודאי שהוא לא יכול להתפלל על ירושלים ובית המקדש 15 . אם כן צריכים חוץ מזה ללמוד מדוע כל הדברים האלה חשובים. אבל בשעת התפילה זה צריך להיות כל כך ספוג בתוך האדם, שזה כבר יבקע ממנו בצורה אמיתית לגמרי! "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" 16 - הוא כולו משתוקק לזה!! כולו דבק בזה!
אני זוכר שהרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר שהרמב"ם כתב באחד המקומות, ש"אם מישהו יגיד לי שטעיתי באחד מהדברים שכתבתי, אני אחזור בי מאמירתי, ממחשבתי ומטבעי!", כאילו כל מה שהרמב"ם כתב, זה היה נאמר לא רק על המחשבה שלו והאמירה שלו - גם הטבע שלו אמר את זה! אז ממילא אם משהו שם היה טעות, אז צריך, איך אומרים, כך קוראים לזה היום: לתכנת מחדש גם את העצמיות שלו, את הטבע שלו. ככה הרמב"ם היה חי! אנחנו היום אפילו את הדברים הפשוטים לא כל כך חיים בצורה שלמה.
האם ביכולתנו לשנות את רצונו של הקב"ה?
עוד חיסרון אנחנו יכולים לראות בתחום נוסף, ואני חושב שהדבר הזה הוא מאוד מאוד יסודי. אנשים שואלים שאלה: אם ריבונו של עולם רוצה את מה שאני מתפלל אליו, וזה נכון ומתאים שיתקיים - הוא הרי יעשה גם בלי שאני מתפלל. וכי אני אומר לריבונו של עולם מה לעשות?! אם ריבונו של עולם חושב שזה נכון - הוא יעשה. אם הוא לא עושה - כנראה זה לא נכון! אז מה אני יכול להוסיף לריבונו של עולם בזה שאני מתפלל אליו?! זה חלק ממה שמחליש אצל האדם המתפלל את ההרגשה שהתפילה היא מאוד יקרה, כי בעצם אדם עומד לפני ריבונו של עולם ומרצה את מה שהוא חושב שחשוב, כאילו שריבונו של עולם לא יודע שהוא צריך לשוב לירושלים - "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב", הוא לא יודע שזה חשוב?! הוא לא יודע שאנחנו זקוקים לרפואה, לגשמים ולקיבוץ גלויות? הוא לא יודע את שאר הדברים?! הוא יודע! הוא יודע! למה הוא לא עושה? הוא יודע גם למה הוא לא עושה, אנחנו לא יודעים. לכן בעצם אדם לא מרגיש שהוא יכול להוסיף בתפילה משהו אצל ריבונו של עולם.
לכן זו שאלה מאוד חזקה: באמת איך התפילה שלנו יכולה להשפיע משהו? במה היא יכולה לשנות? האם זה תפקידה של התפילה - לשנות? מוכרחים להגיד שבכוחה של התפילה לשנות, כי לכאורה - מה זו התפילה בעת צרה? זאת אומרת: אתה בעת צרה, מקירות הלב מרגיש את הצורך הדחוף להתפלל לריבונו של עולם. גם סתם דברי חז"ל שאמרנו קודם: הקב"ה מקשה על צדיקים, האמהות היו עקרות כדי שיתפללו - ואז כשיתפללו, מה יהיה? ברור שתכלית התפילה היא כדי שריבונו של עולם ישמע, ואז הם יֵענו, כמו שאנחנו רואים בפירוש בתורה, בפרשת תולדות 17 : "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" – הוא התפלל, והקב"ה שמע. אז ממה נפשך: אם לפני כן ריבונו של עולם רצה שהאמהות תהיינה עקרות, אז מה התועלת בתפילה? במה התפילה פותחת שערים? זה דבר שמאוד חשוב שנבין, נדבך בדרך להבין יותר את התפילה ולהתרומם יותר ע"י התפילה.
תפילת הציפור
אנחנו מתקרבים קצת לסוף השיעור, אני אספר לכם סיפור ששמעתי מהרב שמחה קוק זצ"ל. הוא סיפר שפעם הוא ישן באיזה חדר, חדר גדול שהיו בו חלונות גדולים, ובבוקר הוא הרגיש שהוא מתעורר לקול נקישות נקישות נקישות. מתברר שחדרה איזו שהיא ציפור לחדר, דרך משהו שהיה פתוח, והיא רוצה לצאת! וכדרכה של ציפור, היא רואה את האור שכבר מפציע מבחוץ, והיא לא מרגישה שיש פה חלון, והיא עפה אל החלונות, ובכל פעם היא נחבטת פה ונחבטת שם, וזה הרעש שבעצם העיר אותו. עוד הוא מתחיל לחשוב אם כבר הגיע זמנו לקום, הוא רואה אותה מיצרה, וכל כך נמצאת בצער - פה נחבטת, שם נחבטת, מיד הוא קפץ מהמיטה, ופתח לה את החלון. ואז הוא חשב: זאת תפילה. יש פה משהו, זה מין ציור כזה פשטני. הציפור הזאת בעצם, אין לה כוח לפתוח את החלון. אין לה כוח! אבל בעצם הזעקה הזאת הצודקת שהיא הביעה כאן, היא עוררה את ההבנה המוסרית של הרב שמחה, שהוא כן מסוגל לפתוח לה את החלון. ובעצם אפשר לומר שהציפור פתחה את החלון! הקול האמיתי הנוקב הזה שאי אפשר היה לעמוד בפניו, הוא עורר את הרב שמחה לא להשתהות, ולפתוח לה את החלון.
אני חושב שזה סיפור מאוד יפה, אבל אנחנו מרגישים שזה לא מספיק: ריבונו של עולם מספיק מרגיש את הכאב גם לפני שאנחנו צועקים. אולי בשר ודם לא מספיק מתעורר לזה, לא מספיק מרגיש את הזעקה העולה עוד ועוד. אבל קשה להגיד את זה על ריבונו של עולם. לכן אנחנו צריכים יותר להעמיק בזה בע"ה בפעם הבאה.
^ 1.מתוך תפילת "ונתנה תוקף"
^ 2.כוזרי, מאמר שלישי, ה'
^ 3.ברכות לב:
^ 4.כמבואר לקמן – "קרוב למעלת הנבואה" (כן הוסבר בספרי מוסר בשם הסבא מקלם)
^ 5.טור אורח חיים, סימן צ"ח
^ 6.מגע וחיבור
^ 7.הגהות מיימוניות הלכות תפילה פרק ה' אות א'
^ 8.רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים א', ב'. ספר המצוות, מצוות עשה ה'
^ 9.השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ה'
^ 10.במדבר י', ט'
^ 11.ברכות כו:
^ 12.מדרש תנחומא לפרשת תולדות
^ 13.שמונה קבצים, קובץ א', ל"ג
^ 14.תהילים ק"ט
^ 15.מוסר אביך, הקדמה, ג'
^ 16.תהילים ל"ה
^ 17.בראשית כ"ה, כ"א
הרב אליהו ברין
ראש כולל הלכה בישיבה הגבוהה בית אל.
סדר עבודת המידות
אורות הקודש ח"ג - טהרת מידות הנפש (4)
י"ט שבט תשע"ב
גדלות שלמות התורה, ענוות הלומדים
אורות התורה פרק י"א, סעיף ג'-ה' (שיעור 20)
ח' אייר התשע"ג
ההתחדשות והדין בראש השנה
כ"ט אלול תשס"ז
מעלת השבת וכיבוד אב ואם
שיעור 20 -פרקים מ-מא
ט"ז אייר תשפ"ג
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך עושים קידוש?
ראיית המבט השלם
מתי נכון לומר סליחות ?
איך ללמוד גמרא?
ללמוד להתייחס
מי צריך את הערבה?
סוד ההתחדשות של יצחק
הסוד שמאחורי חגיגות פורים בעיר ירושלים
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
