- הלכה מחשבה ומוסר
- תורת ארץ ישראל
- ספריה
- ז - תורת ארץ ישראל
למרות הייסורים, היה שווה
אלפי שנים צועד עם ישראל בדרך לגאולה השלמה ולתיקון עולם במלכות ה', מתוכם אלפיים שנה של גלות מרה, סבל, ייסורים, שואות ורדיפות. בכל הדרך הארוכה הזו ידע ישראל כי עוד יבוא היום שבו הוא ישיר וירנן "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א). בהגיענו ליום הגאולה נודה לה' על כעסו כי נבין שכל הייסורים, הרדיפות והכישלונות היו מכוונים כדי שנגיע בסוף לעתיד השלם המקווה - "כי מראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון שהיא בגאולה העתידה... העולמות ירדו בזמן השבירה כדי שיעלו לאט לאט עד שיחזור הכול למדרגה השלמה" (רמח"ל קל"ח פתחי חכמה).
ביום ההוא נדמה למטפס הרים אשר התייגע ימים רבים בטיפוס על מדרון תלול במשעול צר, מלא בורות וקוצים, ומשהגיע לפסגת ההר והביט על הנוף המרהיב הנשקף משם ציין לעצמו בסיפוק: "היה שווה". אולם לשם כך על הפסגה להיות גבוהה מאוד.
פסגת הגאולה היא בוודאי גדולה מאוד. מורכבת היא מסנהדרין, בית-מקדש, נבואה ומלכות. אולם כל המעלות הללו היו מצויות בתוכנו רק בתקופת הבית הראשון, שהיא רק קטע - אמנם מרכזי ונפלא אך חלקי - מהדרך הארוכה לפסגה. כדי שהגאולה העתידה תהיה פסגה שתעניק פשר לכל המדרונות, עלינו להגיע אליה יחד עם כל הרכוש שצברנו בכל שנותינו הארוכות על בימת ההיסטוריה, כולל שנות הגלות המרות.
מה רכשנו בשנות הגלות? תורה ומצוות. נדבכים רבים עמוסי ספרים ניתוספו לספרייתנו, שהרי משחרב בית-המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. אם כן ברור שהתורה והמצוות הם נדבך משמעותי מאוד בגאולה. עתה יחשוב כל אחד ואחד לעצמו: האם התובנה המקובלת במחוזותינו, שבזמן הגאולה כולם ילמדו תורה וישמרו מצוות "כמונו", היא אכן נכונה? האם רמה כזו של לימוד תורה וקשר למצוות אכן נותנת פשר לכל הייסורים שעברו ישראל בכל הדורות? או שמא בזמן הגאולה רמת החיות והקשר שלנו לתורה ולמצוותיה תגדל שבעתיים? כבר בדורנו אנו רואים ב"ה שאנשים מאמינים שצמחו בארץ-ישראל - הפסיכולוגיה שלהם שונה מאותם שגדלו בגלות. הם אנשים בעלי כוחות חיים גדולים ושאיפות גדולות, ורצונם לחיוּת בתורה ובמצוות מרובה. זו רק ההתחלה, וודאי שבזמן הגאולה נזכה ליותר מכך.
לרמת חיים חדשה וקשר עמוק ופנימי לתורה ולמצוותיה, כזו שיש בכוחה להוות פסגה ללימוד התורה ושמירת המצוות וכל שאר הרכוש הרב שצבר ישראל במשך ימי גלותו, דרוש כמובן לימוד ועיסוק רב בכל מכמני התורה, אך איננו יכולים להסתפק בכך. אדם אוהב, חי ושמח במעשיו ובעבודתו רק כאשר הוא מבין את פשרם ואת טעמם, לפיכך עלינו למצוא באורח החיים היום-יומי שלנו - חיים שלמים על-פי דקדוקי ההלכה - את המשמעות הפנימית הגנוזה בכל מעשה ומעשה. "סוף מעשה במחשבה תחילה" - הדרך לחיוּת חדשה עוברת בראש ובראשונה במחשבת, בלימוד תורה מעמיק שיחבר הלכה לאמונה ויקשור כתרים בדרשותיו לכל תג ותג שבפרטי אותיות התורה המעשית.
דרך לימוד זו בנויה על היסוד שהורונו חז"ל ורבותינו הגדולים, שהתורה המצויה בידינו ופסקי ההלכות שלנו הם רובד אחד בגילוי התורה הא-לוהית, אך לתורה זו רובד לפנים מרובד, עומק בתוך עומק (מהר"ל תפארת ישראל י"ג, ליקוטי תורה תזריע). התורה נקראת "משל הקדמוני" - הרי היא כעין משל, ובאמת אותה תורה חמודה וגנוזה שקדמה לעולם תתקע"ד דורות ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים אורכה (שבת פח').
"בכל דבר הלכה פרטית זורח אור העליון הבלתי מוגבל, המוסר האלוקי המוחלט הוא מוּצָץ מכל דין פרטי ולהמסתכל... מתגלה בכל דבר הלכה תוכן ישותה הפנימי... עד אשר על כל הלכה ופרק יוכל להרחיב שירה חדשה..." (אורות התורה ד, ד).
אומנם אין אדם יכול לעמוד על עומקה של תורה זו, לפי שהתורה א-לוהית היא, וא-לוהים הרי אינסופי הוא. ככל שיצלול האדם לעומק יגלה שעדיין נותרו עומקים שבהם לא נגע. לפיכך אמר הבעש"ט הקדוש (אור הגנוז): "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - עדיין היא בתומה, שלא נגע בה אדם מעולם. ובכל זאת אנו מוצאים בכתבי חז"ל ורבותינו, שלא יראו ולא נרתעו מלצלול לעומקה של תורה ולדלות משם פנינים נסתרים, תרים אחר הרובד האמוני שבכל מצווה.
גם האדמה קדושה
הרב זצ"ל ראה בדרך לימוד זו את ייחודה של תורת ארץ-ישראל (אורות התורה י"ג, א, ד ועוד), אשר עליה נאמר "וזהב הארץ ההיא טוב - אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ב"ר טז, ד). ארץ-ישראל חידושה בכך שגם הארץ קדושה, כלומר גם האדמה - החומר השפל והעכור ביותר, לכאורה - גם היא רוחנית וקדושה. לפיכך זו ארץ שיש בכוחה לגלות את הרוחניות גם בחיי המעשה, לאחד חול וקודש, ותחומים נפרדים בקודש ובלימוד התורה.
בהערת אגב חשוב לציין, שהרב ראה בתחום זה את תורת ארץ-ישראל, אולם לא רק בתחום זה, כי אם גם בכל מרחב הלימוד העוסק באיחוד "ניגודים". כך הוא מציין כחלק מתורת ארץ-ישראל: תורה כללית, תורה שעוסקת גם בענייני כלל ישראל (אורות התורה י"ג, ג); תורה שנותנת כללים לכל ההלכות (שם ה); לימודי אמונה להבנת דרך החיים עפ"י התורה (שם ב).
נמצאנו למדים, שאם חפצי גאולה אנו עלינו להוסיף לשלל האתגרים והאידיאלים הממלאים את עולמנו משימה גדולה וכבירה: תחיית התורה - לימוד תורתה של ארץ-ישראל. אומנם אפשר לטעון: נשאיר את העבודה למשיח צדקנו, שוודאי יידע לחשוף את מסתרי התורה תוך מיזוג הלכה ואגדה בתבונות כפיו, והיו לאחדים בידו. אך לא כך ראו את פני הדברים גדולי ישראל בדורות האחרונים. הגר"א, כחלק מתפיסתו שתפקידנו לגלגל את מהלכי הגאולה לדרך הטבע בלי להמתין לביאת המשיח, ראה בלימוד סתרי התורה נדבך חשוב בבניין הגאולה (קול התור א, א). בחסידות ידוע המעשה מהבעש"ט הקדוש שעלה להיכל המשיח ושאלוֹ: "אימתי קאתי מר?" וענהו: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", כלומר - לימוד הפנימיות להמון רחב יביא לביאת המשיח. השלים את הדברים רבנו הראי"ה, שקרא שוב ושוב לחכמי ארץ-ישראל לעסוק בתורת ארץ-ישראל, ולהרבות בלימודי אמונה שישפכו אור על כל מרחבי התורה (אורות התורה י"ג, ח ושאר קריאותיו הגדולות של הרב). המדקדק בדבריו יראה שלא רק מגדולי הדור תבע הרב להטות כתף למשימה הכבירה, אלא הוא הפנה את קריאותיו לכלל חכמי ארץ-ישראל ותלמידי הישיבות, ואת כולם הוכיח במוסר גדול ונמרץ לבל יקטינו עצמם במקום זה.
את הגאולה ניתן להמשיל לפקק תנועה ברמזור. הרמזור התחלף, המכונית הראשונה נעה מיד, אך עד שהמכונית האחרונה בתור תנוע יעבור זמן רב. כך הגאולה - הגיע זמנה, ה' מתקן את העולם ונגלה אליו שוב לאחר גלות ארוכה. בשנת שש מאה (ת"ר) ייפתחו כל מעיינות חכמה עילאה, אומר הזהר הקדוש. מעיינות החכמה כבר נפתחו, אלא שבתחילה זה מופיע ב"מכוניות הראשונות", ברבדים הנמוכים. בראשונה המדע מתפתח - המהפכה התעשייתית, אחר כך ישראל שבים לארצם מבחינה חומרית, ורק כעת מגיע תור הרובד הפנימי לשוב ולהתפתח - תחיית התורה.
אם תרצו, זו אגדה
הבא להיחלץ חושים למשימה גדולה ונשגבה זו של תחיית תורת ארץ-ישראל צריך בראש ובראשונה לעסוק בהלכה ובאגדה. אולם גם מי שרכש לו ידיעה הגונה בתחומים אלו, עדיין עומד הוא למרגלות הר גבוה מאוד אשר פסגתו לוטה בערפל. הקושי העיקרי נעוץ במציאת הדרך לפסגה - מלבד גובהו של ההר אין בו שביל ודרך, והמטפס עומד ותוהה: מהי הדרך שבה אפשר לפענח את האור והעומק המצויים בפרטי ההלכה? כיצד לא אטעה? הלא ההלכה והאגדה נכתבו בשני מקצועות נפרדים, ומי יתקע לידי, המקשר ביניהם, שהולך הוא בדרך אמת? קל ואף מפתה להיתפס לקיצורי דרך, אך אז הקישורים הם "וורטים" ו"גימיקים" בלבד, והעוסק בהם הרי הוא כמערב הלכה ואגדה בחוסר טעם ומעלה כלאיים בידו.
הראי"ה עצמו, שקרא ללא הרף לבניין תורת ארץ-ישראל, הדגיש בדורו בעיקר את הקריאה לשוב וללמוד את החלק האמוני שבתורה, מתוך אמונה שכאשר ירבו תלמידי חכמים העוסקים במקצועות ההלכה והאגדה, סוף הנחלים להתאחד לנהר משותף. הרב לא הציב דרך כיצד לקשר בין שני המקצועות, דומה שמלאכה זו נותרה על כתפינו.
קושי זה, הניצב בפני הבא לקשר הלכה ואגדה, ניצב לא רק בפניו כי אם גם בפני כל לומד אמונה. לומד ההלכה דומה להולך על האדמה שרק בנתיבים מסוימים וידועים יש לו רשות להלך בה, שהרי ההלכה מדוקדקת ופרטנית היא והדרכים ללימודה והסקת המסקנות בה מוגדרות וברורות. לעומתו איש האמונה דומה למרחף באוויר שלכאורה יכול הוא לטוס היכן שירצה, כי בכל מקום יש מעבר ודרך, ומה לי הכא מה לי התם. אך יודעים אנו שאין זה כך. גם בשמים זקוקה הציפור לנתיב ודרך, כי בלעדיו לא תגיע למחוז חפצה, וכדברי שלמה (משלי כט,יח-יט): "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, דרך הנשר בשמים...". גם לומד האמונה מדמה לעתים בנפשו שיכול הוא לדרוש דרשות ולומר כל שיחפוץ בכל פרשה ותג הנתונים בידו כחומר ביד היוצר, ברצותו ירחיב וברצותו יקצר, עד שאפשר לומר כל דבר על כל דבר. אבל באמת אין זה כך, הרי ישנן דעות פסולות ומשובשות שאינן בגבולות הגזרה, לפיכך צריך למצוא נתיבים וכללים גם בלימודי אמונה. "מגדל הפורח באויר, אף שאפשר להנהיגו ברום האויר, אבל קשה להתוות לו חילוק דרכים בדיוק הגון. כן במהלכי השכל הגבוהים בטעמי תורה צריך גבורה יתירה להתוות להם אורחות פרטיות, כאשר החכמה האנושית מתאמצת ג"כ להתוות דרכים מדויקים במערכת האויר" (אורות התורה ו, ז).
דומה שגם הפתרון למקשרי ההלכה והאגדה, שחפצים לכוון לאמיתה של תורה, נעוץ בדרך זו. עלינו לנסות לחפש כללי יסוד ללימודנו ולראות אם כללים אלו מתיישמים במקומות רבים. בדרך זו צעד המהר"ל מפראג שטבע כללי לימוד באגדה, שמתיישמים במקומות שונים, כמו המשמעות הפנימית של המספרים ועוד (גם במדעים מדויקים מציבים כלל ומנסים אותו בכמה מקומות, ואם הניסיונות מצליחים מניחים שהכלל קיים תמיד). כמובן עלינו למצוא לכללים אלו כמה ראיות אצל גדולי ישראל משנים קדמוניות, שהתקבלו דבריהם על כלל ישראל (עיין רמב"ם הקדמה למשנה תורה בעניין התלמוד).
גם מי שיזכה וימצא כלל, עליו לזכור שמשימה גדולה וכבירה זו היא משימתם של כלל ישראל, וכל דבריו הם כטיפה בים, וודאי יעברו שנים ודורות, ובתי-מדרש רבים יהגו, יחדשו ויסללו דרכים שונות ורבות עד שיעמדו גדולי ישראל ויסמכו ידיהם על מי מן הדרכים, ויתקבלו הדברים בכלל ישראל, ורק אז יהפכו כללים אלו לדרכים רחבות ומקובלות. ובכל זאת, "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה", והמשיח נקרא "בר נפלי" - הנולד מן הנפלים - כי גם ההצעות אשר יפלו, הלא מכוחן הוא נולד. וכך מצינו בכל הדורות, שתלמידי חכמים קטנים עוררו ושאלו בהלכה את גדולי ישראל, וזכו ליטול אף הם חלק ביצירת תורה שבעל-פה. גם כלל קטן חשוב הוא, שהלא למדנו רבנו הגר"א ב"קול התור", שגאולת ציון תחל מאבן אחת, לכן אל לנו להירתע מלצעוד כתינוק את הצעדים הראשונים.
בהמשך המאמר אנסה בעניי לפרוש בתמצית כלל מסוים, אשר דוגמאות ממנו מצינו אצל גדולי ישראל בשנים קדמוניות. ראשית אבנה את יסודותיו האמוניים, ואחר כך את הכלל עצמו.
דיני חשמל במעמד הר סיני
אחת התמיהות הגדולות הניצבות בפנינו בהשקיפנו על תורה שבעל-פה היא העובדה שישנן שאלות הלכתיות רבות המתחדשות בכל דור, כגון שאלות של חשמל בשבת בדורנו וכיו"ב. שאלות אלו מובאות בפני פוסקי ההלכה, גדולי הדור, אשר מעיינים במציאות החדשה, משווים אותה לכללי היסוד אשר קיבלנו במסורה מדורות קודמים, ופוסקים כיצד לנהוג. כל לומד תורה יודע שהפוסק לא קיבל במסורה ולא מצא בספרים הדרכה מדויקת כיצד לפסוק במקרה זה. הוא בשיקול דעתו דימה את המציאות המתחדשת למקרים אחרים ולכללים קדומים ופסק את פסוקו. אם כך, דעתו הרחבה היתה נדבך מרכזי בפסק ההלכה וביצירת תורה שבעל-פה, וכבר לימדונו רבותינו, אין בית המדרש בלא חידוש.
אלא שתובנה זו מעלה תמיהה עצומה: אם כך, זו תורת האדם ולא תורת ה'! הלא גם אדם גדול -סוף סוף הרי אדם הוא, ואנו מחויבים לתורת ה' בלבד.
בתמיהה זו הרגישו חז"ל וגדולי ישראל והשיבו עליה באומרם "ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור קיבל כל אחד ואחד את שלו מסיני" (שמות רבה כה, ו). הכיצד? הלא בפועל הם בדעתם יצרוה מתוך תורה שבכתב ותורה שבעל-פה שקדמה להם? עונה על כך הט"ז (או"ח מז,ה) בבארו את ברכת "נותן התורה", שמשמעה שה' נותן לנו את התורה תמיד - "שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום ויום תורתו, דהיינו שאנו עוסקים בה וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים", כלומר גדול בישראל שכפוף לתורה שבכתב שנתנה מהר סיני הרי הקב"ה ממשיך ונותן לו תורה כל הזמן, בזכות העובדה שהוא עוסק בה (כמובן שמי שאינו מכופף עצמו לפני התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אינו זוכה למתנה זו). לקבלת תורה זו זוכה אותו גדול מפני שיש בו נשמה יהודית, שהיא "חלק אלוק ממעל", כלומר, היא היא דבר ה' שמתגלה בתוכו. אותו גדול זיכך עצמו בלימוד התורה ותיקון מידותיו, למד להיות נאמן וקשוב לקול נשמתו הפועם בו, ובכך, למעשה, שיקול דעתו של פוסק ההלכה אינו תורת האדם כי אם צינור שדרכו ממשיך ה' בכל דור לתת את תורתו כהמשך למעמד הר סיני.
כך ה' גם "נותן התורה" בכל רגע, וגם נתן את התורה כבר מהר סיני.
הנה כך מסכם את הדברים הרב (אורות התורה א, א): "בתורה שבע"פ... ודאי כלולה היא תורת האדם הזו בתורת ה' - תורת ה' היא גם היא..." (עיין גם - חגיגה ג: - כמסמרות נטועים, גיטין ו: - אביתר בני וכו', מנחות כט: - משה ור"ע, אורות התורה פ"א, דודי לצבי אגרת ח', איש ההלכה גלוי ונסתר - ובקשתם משם אותיות יז-יט).
דור הגאולה כדור המסכם
משהגענו למסקנה שתורה שבעל-פה היא תורת ה' שניתנת בדרך נסתרת בידי החכמים שבכל דור, נבחן את אותה תורה שבעל-פה. מוצאים אנו לפנינו פסיפס אדיר ונפלא שנבנה בעמל וכשרון א-לוהי רב (בגלוי) בידי עם ישראל וענקי רוחו במהלך הדורות (ובנסתר בידי ה'). ישנן הלכות שנשנו בדור מסוים ואחרות שהתחדשו בדור אחר. פסיפס זה של תורה שבעל-פה הוא בבואה של פסיפס רוחני אחר - פסיפס הדורות של עם ישראל.
לימדונו רבותינו: "כנסת ישראל את הופעותיה המרובות מגלה היא בתקופות שונות בגוונים שונים" (אגרות ראי"ה תט). עם ישראל בכל דורותיו דומה לקומת אדם השלם. דור אחד הוא הראש, משנהו כתפיים וכן הלאה. כך כל דור ודור מאיר נקודה מיוחדת בעולם עד אשר תואר התמונה כולה "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה" (תהלים קב,יט), מדור דעה ועד דור העקב.
"בכל דור ודור שולט מידה אחת של הקב"ה שמנהיג בהן עולמו שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם" (אבן שלמה להגר"א יא, ט).
ממילא "בכל דור ודור מתגלה דרך חדש עפ"י התורה... פרוש שיש דרכים בתורה שעדיין לא יצאו מכוח אל הפועל" (שפת אמת סוכות תרמ"ח). כי כל דור עניינו לגלות נקודה רוחנית נוספת ונקודה זו מתגלה דרך התורה שהוא מחדש. לפיכך מוצאים אנו את משה רבנו שיושב בבית מדרשו של רבי עקיבא ואינו מבין את התורה הנלמדת שם (מנחות כט), כי זו תורה שמתאימה לדורו של ר"ע. (ועיין תניא אגרת תט, ובתורת הרמח"ל שעסק בכך רבות, עיין בקול הנבואה שו-שז ובהערה תנ"ב שם, אורות הקודש ב' עמ' שד').
עתה נוכל להסיק את הכלל היסודי: כל הלכה שבתורה שבעל-פה (להבדיל מתורה שבכתב שהיא נצחית ומתחדשת בכל יום ויום) נושאת בחובה את חידושו הרוחני של הדור שבו נשנתה, ובשעה שאדם מישראל מקיימה הריהו פוגש וחי נקודה זו. מוטל עלינו להתבונן בעיניים רוחניות בהיסטוריה - היסתוריה, בלשון הרב - כי בהיסטוריה מתגלה דבר ה' שבכל דור, ולפיכך מצווה ללמדה - "זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור" (דברים לב,ז). בהתבוננות זו ודאי ניעזר במאמר למהלך האידאות בישראל. מכוח התבוננות זו עלינו לנסות ולעמוד על הנקודה הרוחנית המרכזית שבכל דור ומכוחה על משמעותה של כל הלכה והלכה.
דוגמה ליישומו של כלל יסודי זה אנו מוצאים במהר"ל (נר מצווה עמ' יא'), ר' צדוק הכהן מלובלין ועוד רבים רבים מגדולי ישראל שעומדים על משמעותן של מצוות חג החנוכה מתוך התבוננות על התקופה ההיסטורית שבה נוצר החג, תקופה שבה פסקה הנבואה ולעומתה העבודה הזרה והחל המאבק על החכמות השכליות - ישראל בפיתוח תורה שבעל-פה מזה, ומלכות יוון בהרמת דגל הפילוסופיה מזה.
לאחר שנבנה קומה זו של התבוננות בכל דור עלינו לבנות קומה נוספת - התבוננות בדמותם של גדולי ישראל כהדרכת חז"ל: "גידול אומר: כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו" (ירושלמי שבת א,ב). ו"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מגילה טו). זאת מפני שגדולי ישראל מגלמים באישיותם את המסר הרוחני של דורם כפי שמצינו ברש"י (במדבר כא,א) "שנשיא הדור הוא ככל הדור", בדברי הגר"א שראינו לעיל שבכל דור ודור שולטת מידה אחת וכל מעשה הדור והנהגותיהם ופרנסיהם הכל הוא לפי עניין המידה ההיא, ובדברי המדרש (ב"ר כ"ד, ב) שהראה הקב"ה לאדם הראשון את כל הדורות "דור דור ודורשיו".
יתר על כן "הרי שאינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת" (אורות התורה ב, א), "וכשמוסרים תורה שבע"פ נמסרת גם העצמות האישית" (הרב סולובייצ'יק, גלוי ונסתר, עמ' 220). כאשר גדולי ישראל אומרים תורה, הרי דמותם מצויה ומשתקפת בתורה זו לפיכך לומד התורה צריך לשוות את דמותם לנגד עיניו בשעת לימודו (עיין בנושא זה באריכות גלוי ונסתר שם).
נמצאנו למדים את הכלל היסודי, שעלינו לעמוד על משנתו הרוחנית היסודית של כל גדול וגדול בישראל, ומתוך כך על משמעותן הרוחנית של ההלכות הנאמרות בשמו. דוגמה לדבר אנו מוצאים בדברי הרב הנזיר (קול הנבואה עמ' קמז') שהצביע על כך שרשב"י, שר בית הזהר, אבי פנימיות התורה, הוא אשר גם בהלכה עומד תמיד על פנימיות הדברים. דורש טעמא דקרא, שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כי מלאכת מחשבת אסרה תורה - מלאכה שיש בה מחשבה אסרה תורה, ועוד (עיין גם אגרת תקנה שהרב מוצא שיטה עקבית אצל שמואל הקטן ורב יוסף, ובהקדמה לשיר השירים שמוצא שיטה עקבית לרבי עקיבא, ליקוטים בקדושת לוי שמוצא שיטה עקבית לב"ש ולב"ה, ועוד).
ביום שבו נזכה ללמוד את כל מרחבי ההלכה במבט רוחני זה וכל דור וגדול ינגן ניגונו בתזמורת ההרמונית השלמה, הרי שנזכה ונראה:
"איך שכל תורה שבע"פ כולה לכל פרטיה והסתעפות שורש רוחה הקדוש של האומה וכולם יחד הפרטים ופרטי הפרטים מציגים הם במלוא החיים והאורה את נשמתה בכל מלוא קומתה..." (אורות התורה ג, ט ומקבילתה בהיפוך - י"א, א).
או אז יתקיים בנו הייעוד המקווה לדור הגאולה - דור המסכם וכולל כל הדורות כולם: "עתידים כל הנביאים כולם אומרים שירה בקול אחד, שנאמר 'קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'" (סנהדרין צא).
----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
מה הייעוד של תורת הבנים?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
סוד ההתחדשות של יצחק
המהפך בחייו של התנא רבי שמעון בר יוחאי
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך ללמוד גמרא?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
איך ללמוד אמונה?