ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
- פרשת שבוע ותנ"ך
- פרקי התנ"ך
- ספר מלכים א
אדם אחד אמר לה לאשתו 'קונם (לשון נדר) שאין את נהנית ממני עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון' (כדי שיגלו את דעתם לגבי מה שאת מבשלת). ר' יהודה טעם ולא חשש לכבודו, אמר: קל וחומר הוא; ומה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (בזמן שחושד בה הבעל שהיא סוטה) אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים אפילו שמדובר רק בספק, ואני על אחת כמה וכמה צריך למחול על כבודי כדי לעשות שלום ביניהם. ר' שמעון לא טעם, אמר: ימותו כל בני אלמנה, ואל יזוז שמעון ממקומו...".
לשונו של רבי שמעון טעונה ברור. המפרש ביאר שהוא קילל את הבעל שימות ותהא אשתו אלמנה ובניו יקראו 'בני אלמנה' ולאחר מכן ימותו גם הם. והמהרש"א ביאר את הדברים על פי האמור במסכת שבת (דף לב,ב) שבעוון נדרים מתה אשתו של אדם ומתים בניו, אלא שכאן ריחם רבי שמעון על האשה ואמר שראוי שימות הבעל בעצמו ואשתו תהיה אלמנה. ואמנם עדין קשה שאם ריחם רבי שמעון על האשה ראוי היה שירחם גם על הבנים, ושיאמר שימות רק הבעל עצמו.
הרא"ש ביאר שכוונת רבי שמעון היתה לבעל ולא לבניו וכתב: "בני אלמנות אין להם אב להדריכם בדרך ישרה ואינן בני תרבות, כמו זה הנודר". כלומר רבי שמעון הבין שהחוצפה של הנודר נובעת מהיותו בן אלמנה, ולכן קילל אותו. אלא שגם הסבר זה עדין קשה, מדוע לקלל בגלל חצוף אחד גם את כל שאר בני האלמנות שלא ראינו שנכשלו בחוצפה.
נראה שכאשר אנו מוצאים מעשים תמוהים שמסופרים על חכמי ישראל, אין להבין את הדברים כפשוטם. יש להביט בדברים בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם רוחני. המעשה מדבר בסמלים, והסמלים שבאגדות חז"ל שאובים מן התנ"ך. בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא עצר את הגשמים, ולאחר מכן הצטווה ללכת לביתה של אלמנה ולאכול את מאכליה, ומסופר שם שבנה של האלמנה מת ואליהו החיה אותו. חז"ל מרמזים באמצעות המעשה הזה שר' יהודה מוכן ללכת בעקבות אליהו וללכת לבית האשה (המכונה במעשה הזה 'אלמנה') ולטעום את מאכליה, ביודעו שבעקבות כך הוא גם יצטרך להחיות את בניה. ואילו ר' שמעון חולק, הוא לא יזוז ממקומו ולא ילך לבית האשה הזו ולא יאכל ממאכליה. ולכן אם ימותו בניה הוא לא יהיה מחויב להחיות את בניה.
רבי שמעון מדבר על "כל בני אלמנה", והמעשה רוצה שנתבונן במקומות שבהם מוזכרים בתנ"ך בני אלמנה, וננסה להבין מה משותף להם, ומדוע לא אכפת לרבי שמעון מה שיארע להם.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (80)
הרב מרדכי הוכמן
51 - רבי יהושע והכהנים הגדולים
52 - רבי שמעון ובני האלמנה
53 - אליהו והוצאת רשב"י מהמערה
טען עוד
ירבעם בן נבט – בן אלמנה
על ירבעם בן נבט מסופר שהיה 'בן אלמנה' (מלכים א יא, כו-כח):
"וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ: ... וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף:"
הכתוב קושר בין תכונותיו של ירבעם לעובדת היותו 'בן אלמנה'. לכאורה ניתן לומר שהקשר מתאים לדברי הרא"ש, שבני אלמנה נוטים להיות חצופים, ועובדה זו גרמה לירבעם למרוד לבסוף בשלמה. אלא שאם אכן כך, מסתבר ששלמה היה מפחד מטיפוסים חצופים ומרדנים, ולא היה בוחר בירבעם להיות מנהיג. נראה שהכתוב מדגיש את היותו 'בן אלמנה' בגלל דברי תוספות ר"י הזקן (קידושין לא,א) בענין מעשה אחר שמוזכר בו 'בן אלמנה', שהסביר: "בן אלמנה פיקח הוא ברוב - שטורח בפרנסתו". בן אלמנה אינו ניזון מאביו, ואדרבא מוטל עליו לפרנס הן את עצמו והן את אמו, ומדרכו של עולם שהוא טורח מגיל צעיר לפרנסתו, והדבר מביאו לידי פקחות להמציא פרנסות שונות. ואכן הכתוב ממשיך ומספר שירבעם היה "גִּבּוֹר חָיִל" כלומר אדם חשוב ומנהיג, וכמו כן הוא היה "עֹשֵׂה מְלָאכָה" כלומר, הוא עשה מלאכות בעצמו ואף המציא אפשרויות חדשות לפרנסה. ומסיבות אלו בחר בו שלמה להיות אחראי על כל "בית יוסף", שלמה זיהה שתכונות האופי שלו מתאימות שיהיה אחראי על כל צאצאי 'יוסף הצדיק' ובכללם שבט מנשה.
בעיני שלמה 'יוסף הצדיק' מייצג את מי שאחראי על הפעילות הגשמית והכלכלית של עם ישראל. שלמה ראה את עצמו כ'משיח בן דויד' וראה את ירבעם 'בן האלמנה' כ'משיח בן יוסף' וציפה שישררו בינם יחסי שלום, אלא שבסופו של דבר לא הסתייע הדבר וירבעם מרד בו. אמנם בענין דומה הצליחה תכניתו של שלמה, וכדלקמן.
חירם בונה כלי המקדש – בן אלמנה
כאשר שלמה רצה לבנות את המקדש הוא שלח מכתב לחירם/חורם מלך צור וביקש ממנו שישלח לו איש שמבין בעשיית מלאכות. ומסופר על תשובת חורם (דברי הימים ב ב, יב-יג): "וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי: בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת... וְלַחְשֹׁב כָּל מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן לוֹ עִם חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ". נראה שהמלך חורם שמע שבמלאכת המשכן שהיה במדבר היו שני אומנים חשובים שהיו אחראים על שאר האומנים, האומן האחד בצלאל בן אורי משבט יהודה שנחשב לשבט של חכמים בתורה, והאומן השני אהליאב בן אחיסמך משבט דן שנחשב לשבט של אנשים פשוטים. ולכן שמח מלך צור להודיע לשלמה שהאיש החכם שהוא שולח לו מיוחס מצד אמו לשבט דן, והוא יוכל להצטרף עם חכמי שלמה ודויד, כאשר שלמה ודויד מיוחסים ליהודה. וכך יהיה שילוב בין יהודה ודן כפי שהיה במשכן.
איש זה שהיה אחראי על המלאכות נקרא בעצמו גם כן בשם חירם/חורם. אך כאשר שלמה מתייחס אליו כתוב (מלכים א ז, יג-יד): "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר: בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי 1 וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה ...". שלמה מדגיש דווקא את עובדת היותו 'בן אלמנה'. נראה שטעם הדבר משום שהוא טורח מגיל צעיר לפרנסתו, והדבר מביאו לידי פקחות והמצאת מלאכות, ואכן תכונה זו התקיימה בחירם. תכונה זו היא תכונה של 'משיח בן יוסף', ושלמה ראה בו נציג של 'משיח בן יוסף' שיצטרף אל שלמה שהיה נציג של 'משיח בן דויד', ושניהם יחדיו יבנו את המקדש, כדי שהמקדש ייבנה מתוך שלום בין שני המשיחים.
רעיון זה ש'בן אלמנה' מייצג את הפן של 'משיח בן יוסף' יסודו בספר שופטים (יז) המספר על מיכה מ"הר אפרים" שהיה 'בן אלמנה', אלא שהיוזמות הכלכליות של מיכה היו שליליות והוא התפרנס מפתיחת מקדש ובו פסל 2 . שלמה חיפש 'בן אלמנה' שהיוזמות הכלכליות שלו יהיו חיוביות, כדי לתת לפן הזה מקום של כבוד לתועלת עם ישראל. לאחר שראינו ש'בן אלמנה' מייצג בתנ"ך את הפן של 'משיח בן יוסף', נשוב ונתבונן במעשה באליהו שהחיה 'בן אלמנה'.
'בן אלמנה' – שמת וקם לתחייה
בספר מלכים (א יז) מסופר שאליהו הנביא כעס על אחאב ועצר את הגשמים. בעקבות זאת הורה ה' לאליהו להסתתר בנחל כרית ולשתות ממי הנחל והודיע לו - "וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם". ומסופר שהעורבים הביאו לו בבוקר ובערב לחם ובשר. ובתלמוד (סנהדרין קיג,א) אמרו שהלחם והבשר הובאו מארמונו של אחאב. יתכן שהקב"ה ציפה שאליהו יכיר טובה לאחאב שהרי הוא מתפרנס ממנו בעקיפין, ויתפלל עבורו שירד גשם, אלא שאליהו לא התפלל.
לאחר מכן יבשו המים שבנחל וה' הורה לו לעבור לעיר צרפת שסמוכה לצידון והודיע לו "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ". אמנם בהמשך מתבאר שה' לא הודיע לה במפורש לפרנס את אליהו, וצריך להבין שה' הודיע לאליהו שהוא מתכונן להשתמש בתכונה נפשית שקיימת בעם ישראל ובאמצעותה הוא יפרנס אותו. אליהו הגיע לפתח העיר וראה שם אשה אלמנה וביקש ממנה שתביא לו מים בכלי כדי שישתה, והיא אכן פנתה ללכת ולהביא. תגובתה מזכירה את מעשיה של רבקה בהשקיית אליעזר, ואליהו הבין מכך שהיא גומלת חסדים וידוע שתכונה זו קיימת בעם ישראל, ולכן הוא הוסיף וביקש ממנה שתביא לו גם פת לחם.
האלמנה אמרה לו שהקמח והשמן שבביתה מועטים ויספיקו רק לה ולבנה לארוחה אחת בלבד ולאחר מכן ימותו ברעב. ואליהו הורה לה שבתחילה תאפה עבורו עוגה קטנה ורק אחר כך לה ולבנה, וברך אותה שכד הקמח וצפחת השמן לא יחסרו עד שירד הגשם. האלמנה עשתה כך ואכן הברכה של אליהו התקיימה בביתה. ומסופר שלאחר מכן בן האלמנה חלה עד שלא נותרה בו נשמה. רד"ק (פסוק כ) דייק מדברי התרגום שלפי המסורת של התרגום בן האלמנה לא מת ממש אלא היה קרוב למות. ובכל אופן האלמנה האשימה את אליהו "...מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי".
האלמנה טענה כלפי אליהו שהימצאותו בביתה מזכירה קטרוג שיש עליה ומחמתו בנה נוטה למות. נראה שיש להבין את טענתה לפי דברי אליהו בתנא דבי אליהו (רבה, יח) שאמר: "אותו תינוק משיח בן יוסף היה". ולפי מה שהתבאר נראה שאליהו ציפה שכאשר 'בן האלמנה' יראה שהקמח והשמן אינם כלים מביתם, הוא ינצל את הזמן הפנוי ויבקש מאליהו שילמד אותו תורה ושיעסקו יחד בתורה. אלא ש'בן האלמנה' לא עשה כך, ומסתבר שהוא פעל כפי שמצופה מ'בן אלמנה' והמשיך לעסוק בחיפוש והמצאת מלאכות שונות כדי להתפרנס. בעיניו הרוחניות של אליהו בן שכזה נחשב כמו 'מת', וזה בעצם היה ה'עוון' של האשה שהיא לא הצליחה להוליד בנים שאליהו החשיב אותם כ'חיים'. הקטרוג של אליהו השפיע ולכן הילד חלה ונטה למות.
אך כיוון שהאשה ארחה וכלכלה אותו בביתה, אליהו הרגיש הכרת הטוב כלפיה והוא התפלל על בנה שיחיה. בעת תפילתו הוא ראה נקודות של זכות באשה ובבנה. ומסתבר שנקודות הזכות האלו היו האופי של האלמנה שהיתה גומלת חסדים והסכימה לארח אותו בביתה. ומסתבר שהאופי הזה יעבור גם אל בנה שגדל והתחנך בביתה, ובנה ישתמש בכסף שהוא ישיג מהמלאכות שהוא ימציא וישיג כדי לגמול חסד עם האחרים. לימוד זכות זה התקבל בשמים ולכן בן האלמנה הבריא וחי.
וכידוע 'נר לאחד נר למאה', לימוד זכות זה הוא בעצם לימוד זכות גם על כל שאר האנשים מעם ישראל שעוסקים במלאכות ואינם עוסקים בתורה. לרבים מהם היו גם אב וגם אם, אך הם העדיפו לעסוק ברדיפה אחר מלאכות מאשר ללמוד תורה, ובאופיים הם התנהגו כמו 'בני אלמנה'. האנשים האלו היו באופיים חברי קבוצת 'משיח בן יוסף', וכאשר אליהו התפלל וראה נקודות זכות ב'בן האלמנה' והחיה אותו, הוא בעצם התפלל וראה נקודות זכות בדמויות של 'משיח בן יוסף' והחיה אותם. ולכך כוונת אליהו באומרו בתנא דבי אליהו: "אותו תינוק משיח בן יוסף היה".
האם 'להספיד' את 'משיח בן יוסף' או 'להחיות אותו'
מסתבר שה'מעשה' באיש שהדיר את אשתו מהנאה עד שתתן לרבי יהודה ולרבי שמעון לטעום מתבשיליה הוא 'משל'. ה'איש' הוא הקב"ה, וה'אשה' היא 'עם ישראל'. רוב האנשים שעם ישראל מוציא מתוכו להוטים אחרי המלאכות ועוסקים בפרנסתם וממציאים פרנסות שונות, והם בקבוצת 'משיח בן יוסף'. הם מוגדרים 'בני אלמנה', והם בעצם ה'תבשילים' שעם ישראל ('האשה') מבשל לקב"ה. הקב"ה רוצה לשמוע את חוות דעתם של חכמי ישראל על ה'תבשילים' האלו. רבי יהודה מוכן 'לטעום' מן התבשילים האלו, ולדעתו אלו בנים ראויים לקב"ה. הוא רואה בהם נקודות זכות ובכך הוא מביא לשלום בין הקב"ה לבין עם ישראל.
מאידך, רבי שמעון רוצה שכל עם ישראל יהיו כמוהו ויעסקו בתורה כל היום. הוא חושש שאם הוא יודיע שגם האנשים שבקבוצת 'משיח בן יוסף' הם 'אנשים חיים' עלולים תלמידיו לעזוב את לימוד התורה ולהיות להוטים גם הם אחר המלאכות. ולכן הוא אינו מוכן 'לטעום' מן ה'תבשילים' של האשה. לדעתו, רק האנשים שעוסקים בתורה כל היום מחוברים ל'חיים האמיתיים', ואילו האנשים שבקבוצת 'משיח בן יוסף' נחשבים למתים.
מצב דומה מתואר בנבואת זכריה (יב, י) שמספר על מישהו שקבוצת " בֵּית דָּוִיד " ו" יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם" - "דקרו" אותו: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו...". רבי דוסא מגלה במסכת סוכה (דף נב, א) ש"הנדקר" הזה הוא "משיח בן יוסף שנהרג "! במאמר "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים" התבאר שמדרשי חז"ל מרמזים שהקבוצה שמשייכת עצמה ל"בית דויד" ול"יושב ירושלים" "הִבִּיטוּ אֵלַי" (אל הקב"ה) ודקרו לשם-שמים את 'משיח בן יוסף' - כדי לנסות ולהעיר אותו 'לתחיה', וכדי שיהיה דומה להם. 'הדקירות' לא עוררו אותו להיות דומה להם; ולכן הם הספידו את בני 'קבוצת משיח בן יוסף'; והגדירו אותם בתור 'הרוגים'.
ואף כאן רבי שמעון משייך עצמו לקבוצת 'בית דויד' (קבוצת משיח בן דויד) והוא מתייחס אל קבוצת משיח בן יוסף המכונים 'בני אלמנה' בתור 'מתים'. הקב"ה מעונין לדעת מה דעת רבי שמעון עליהם, והקטרוג שלו עלול להשפיע, אך במעשה הזה רבי שמעון אינו משנה זה את דעתו הוא אומר "ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו".
חזרת רבי שמעון משיטתו
ואמנם הקב"ה רוצה שרבי שמעון ישנה את דעתו וילמד זכות על בני ישראל שעוסקים במלאכות, וחזרה זו של רבי שמעון משיטתו מרומזת ב'מעשה המערה' במסכת שבת (דף לג,ב). ומסופר שם שבפעם הראשונה שיצא רבי שמעון מן המערה הוא ראה אנשים שחורשים וזורעים והוא קיטרג עליהם ואמר "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!", ורמז בכך שאנשים אלו שאינם מחוברים לחיים האמיתיים נחשבים כביכול ל'מתים', ומסופר שהקטרוג שלו השפיע ו"כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף". אך הקב"ה רצה שרבי שמעון ישנה את דעתו ומסופר ש"יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". ואכן רבי שמעון ובנו חזרו למערתם לשנה נוספת, וכאשר הם יצאו בשנית רבי אלעזר בנו של רבי שמעון נשאר עדיין בדעתו הקודמת ועדיין קיטרג על אלו שאינם כמוהו, אך רבי שמעון נהג אז כמו אליהו הנביא, וכשם שאליהו מצא נקודות זכות ב'בן האלמנה' ו'החיה' אותו ו'ריפא' אותו, כך רבי שמעון מצא נקודות זכות באותם האנשים ו'ריפא' אותם. ואמר אז לבנו: "בני, די לעולם אני ואתה". וכפי שביאר שם רש"י שדי לעולם שהוא ובנו יעסקו בתורה, והם אינם צריכים לקטרג על אנשים מעם ישראל שאינם כמוהם.
^ 1.הכתוב בדברי הימים שמספר שאמו "מִן בְּנוֹת דָּן", והכתוב כאן שאומר שהוא "מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי" אינם סותרים, ואביו היה מבני נפתלי ואמו היתה מבנות דן, ואביו התגורר זמן רב בצור ולכן נקרא "אִישׁ צֹרִי" (חז"ל והמפרשים).
^ 2.חז"ל קושרים בין נְבָט אביו של ירבעם לבין מיכה ואומרים (סנהדרין קא,ב): "הוא נְבָט, הוא מיכה...", ובספר מראית העין לחיד"א כתב שיש לפרש את הדברים בסוד הגלגול. ובתנחומא (כי תשא, יט) מסופר שמשה כתב את המילים "עלה שור" כדי להעלות את יוסף עם בני ישראל, ואילו מיכה השתמש במילים האלו באופן שלילי כדי לעשות עגל. כלומר מיכה 'בן האלמנה' משתמש בפן של משיח בן יוסף באופן שלילי, אמנם כאמור בתלמוד יש במיכה גם פן חיובי משום שעסק בהכנסת אורחים וכלכלתם שהיא מידה המיוחסת ליוסף הצדיק שזן וכלכל את אחיו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
