בית המדרש

  • מדורים
  • בימה תורנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל בת חנה

האם טוב להחמיר, ומתי?

מתי ראוי וטוב להחמיר ומתי ההחמרה מיותרת?

undefined

רבנים שונים

ה' בחשוון תשס"ז
4 דק' קריאה
כל שנה הסיפור חוזר על עצמו. מר נח מגיע לדוכן ארבעת המינים שלי, נוטל בידו את אחד האתרוגים בוחן אותו מכל צדדיו, מצרף אליו לולב סגור והדסים משולשים, משלם ופונה ללכת. ואז מופיע ר' יצחק, זכוכית המגדלת בידו ונאנח: עברתי כבר על מאות אתרוגים, ועדיין לא מצאתי את מבוקשי. מיד מתלקח ביניהם ויכוח על חומרות ושורת הדין, וכיצד יש לנהוג.

--------------
הרב אברהם יצחק הלוי כלאב שליט"א חבר בית הדין¬¬¬¬ הרבני בירושלים וראש הכולל בפסגות
יש לדעת, שבדרך כלל לא ראוי להחמיר יותר מהדין וגם כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים, ישנם כללי פסיקה על פיהן נקבעים כללי ההלכה, וכך יש לנהוג. והלוואי שיקיים אדם את מצוות התורה כמו שהן לא יוסיף ולא יגרע. אכן, לפעמים אדם מרגיש שהוא רוצה לדקדק במצווה מסוימת יותר מאשר במצוות אחרות ולפי הנאמר בכמה ספרים, מראה הדבר שאותו אדם צריך לתקן את נפשו במצווה זו באופן מיוחד, ולכן ראוי באמת לדקדק באותה מצווה.

ברם, כל האמור לעיל הוא בדרך כלל, אולם יש אנשים שכל התנהגותם בחסידות (שהיא יותר מהדין בכל מהלך חייהם), בכל המצוות הם מדקדקים ביותר לעשות לפנים משורת הדין הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחברו, אינם מבזבזים זמנם לריק ותמיד עוסקים בעבודת ה' באמת, להם ראוי להחמיר ולהתרחק מכל דבר שיש בו נדנוד עבירה, או פגיעה באחר, וכד' .

לסיכום - צריך שהנהגת בן ישראל תהיה שווה בכל אישיותו, ולא שבדבר אחד יגלה חומרות יתרות, ויזלזל בדברים אחרים. וכל ההולך בתמימות עם הקב"ה, ינחו אותו מהשמים לנהוג כראוי לפי מצבו הרוחני הכללי. אמנם כדי לדעת מה הדין דורש מאיתנו, יש ללמוד תורה ולהקדיש חלק מהלימוד להלכה המעשית, כדי שיידע מה מותר ומה אסור, מה צריך לעשות וממה להימנע. וכל זמן שיש ספק אם הדבר אסור אין להקל בו עד שיידע הדין לאשורו.

--------------
הרב דוד גרינוולד שליט"א - רב המושב נחלים
וודאי שטוב להחמיר, שהרי כולנו נצטווינו על כך בתורה: "דבר אל כל עדת בנ"י ואמרת אליהם קדושים תהיו" - שנהיה פרושים מן המותרות, "ועשית הישר והטוב" - עשה לפנים משורת הדין, וזו חובה היא. ו"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", ולא עשו לפנים משורת הדין. טעם הדבר - כיוון שבמלחמה חזיתית מול היצר הרע סיכויי הניצחון של האדם הם אפסיים, לכן מדריכה התורה את האדם להוסיף סייגים ולהימנע מהתנגשות זו, ועל כך אנו מתפללים "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".

לא רק כשמדובר בעבירה, גם כשעומד האדם מול מעשה מצווה, אם יש בו יראת שמים לעיתים הוא חרד שמא לא יעלה בידו לקיים את המצווה בשלמותה, והוא מחמיר על עצמו כדי שהמצווה לא תהיה חסרה. ואם הוא בעל דרגה גבוהה יותר באהבת ה', אף אם הוא בטוח שלא יחסר שום דבר במעשה המצווה, חפץ הוא להוסיף משלו דקדוקים לעיטור מעשה המצווה - לעשות נחת רוח ליוצרו, ויאמר כיוון שכבר מצאתי שחפץ ה' נוטה לזה, ארחיב אותו בכל הצדדים שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו.

ואולם מצאנו מצד שני, שהתורה קוראת לנזיר - חוטא, וגם המשנה קוראת לנודר - רשע. כלומר, יש ואדם יהיה לרשע דווקא בשל נדרו. מכאן עלינו להסיק, שכשם שהחומרה יכולה לתקן כך יכולה היא לקלקל. ואכן סכנות רבות בהחמרות: א. עלול יצר הרע להשתמש בחומרה כתחבולה להשֹביע את האדם בדקדוקי מצווה אחת, כדי להכשילו בעבירות רבות, לכן מהנכון להחמיר רק בעניינים עיקריים. ב. ישנו חשש שהמחמיר יביט על האחרים כעל מזלזלים במצווה. ג. מי שקופץ להתחסד במידה שאינה הולמת אותו, גורם לעצמו ערבוביא בדעותיו והליכות חייו. ד. אין לאדם להעמיס על עצמו למעלה מכוחותיו. ה. חומרה המקשה על אחרים, למשל - המחמיר שלא לסמוך על עירוב עירוני מהודר, כשאשתו נושאת בעול לבדה. וכן המתנזר מפירות שביעית אף אם החקלאי החמיר בכל ההידורים. ו. המחמיר ומבקש לכפות את חומרותיו על אחרים, אין ערך לדבר, ובודאי אם התוצאה תהיה מחלוקת. ז. חומרות שמניעיהן פסולים כגון יהירות, כבוד ועוד. לכן למסקנה, צריך האדם לאמוד את עצמו בכל פעם, אם אכן הגיע באמת למידה זו של החמרה.

-------------
הרב אהרון אייזנטל שליט"א - רב הישוב חיספין
א . הרמח"ל קובע, שיש להבדיל בין דין לחומרה. דין חייב כל אדם לשומרו בכל דקדוקיו, ואילו חומרה נתבעת רק ממי שהוא חסיד, והוא למעלה ממדרגת הצדיק המקיים את כל המצוות כהלכתן (מסילת ישרים י"ג). השאיפה להחמיר אינה סתם נטיה בנפש, אלא היא נובעת מדרגה רוחנית גבוהה, מאהבה אמיתית לה' יתברך ורצון "לעשות נחת רוח ליוצרו". הרמח"ל ממשיל זאת לאנשים שאוהבים זה את זה, שדי בגילוי מועט של רצון מצד הנאהב, על מנת שהאוהב יעשה גם מה שלא נאמר לו בפירוש (שם, י"ח). (מגדיר את המושג "חומרה" - "לחוש אפילו על דברי יחיד במחלוקות, אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו. ולהחמיר בספיקות, אפילו במקום שאפשר להקל בהם" הרמ"חל מסילת ישרים, י"ד).

ב . לעיתים, חייב גם מי שאינו חסיד לעשות לפנים משורת הדין, וזאת כשיש חשש לחילול השם אם לא יחמיר על עצמו. המדד לכך הוא ציפיות הציבור וכדברי הרמב"ם (יסודי התורה ה' י"א) "הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין". ודבר זה אין בו גדרים קבועים, אלא תלוי בנסיבות המקרה והאנשים המעורבים בו.

ג. עוד עולה מדברי רבותינו, שיש הבדל בין חומרה בצנעה, לחומרה בפרהסיה. שבזה יש לחשוש ליוהרה, שמא עושה כן על מנת שיחשיבוהו לחסיד (ברכות י"ז:), ולפיכך הוסיף רש"י (שם) שאם הוחזק כחסיד, מותר לו לנהוג בחסידות.

ד . וכן יש להיזהר כשהחומרה שנוהג בעצמו עלולה לפגוע באחרים, כגון כשמתארח אצל שומר מצוות המקפיד על כשרות, אך לא ברור אם המזון כשר למהדרין ואם יברר את טיב הכשרות עלול המארח להיפגע (יביע אומר ח"ה יו"ד, סי' ג, לעניין בשר חלק). וגם דבר זה תלוי בנסיבות.

ה. כל זה לעניין חומרה שמקבל אדם על עצמו, אך לעניין הוראה כללית לציבור יש להיצמד לעיקר הדין, וכפי שכתב מרן הרב זצ"ל (אורח משפט, עמ' קכג): "ועיקר הנטיה לחומרות יתירות, במה שיש דרך סלולה עפ"י דרכי התורה להקל, אין זה מילתא דחסידותא כלל... ובאמת דרכן של רבותי הגאונים הצדיקים שזכיתי לשמשם... היה שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל, ביחוד בדברים שאין היסוד חזק על זה בדברי חז"ל בתלמודים". ודברים אלו משתנים לפי הזמן והמקום, ומסורים לפוסקים מובהקים.

----------
מתוך המדור "בימה תורנית".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il