חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים ובשבת | הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | בית המדרש

משנה וגמרא
שבת

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

14 דק' קריאה

המשנה במסכת יומא דף פ"ב. אומרת: "חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די". ובגמרא שם (פג, א): "אמר רבי ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה, מאי טעמא, לב יודע מרת נפשו... מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך, לדידיה שמעינן, שנאמר לב יודע מרת נפשו". וכן נפסק להלכה בשו"ע סימן תרי"ח סעיף א' וברמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ח' הלכה ב'.

אלא שהרמב"ם כותב: "חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר דיי", ומתוך כך אומר הגרי"ז בהלכות שביתת עשור (שם) דמשמע מפשטות לשון הרמב"ם דדין זה דמאכילין אותו על פי עצמו הוא דוקא כשידוע לנו בלא דבריו שהוא חולה שיש בו סכנה, אבל אם עדיין אין בו סכנה רק שהחולה אומר שמניעת האכילה תביאהו לידי סכנה, בזה לא נאמר הדין דמאכילין אותו על פי עצמו, ומאחר ומקור דינו של הרמב"ם הוא בגמרא ביומא (שם) אשר אומרת שנאמנות החולה נגד רופאים היא מטעם "לב יודע מרת נפשו", נראה לומר שאף אם אין ידוע לנו שהוא חולה שיש בו סכנה ואומר החולה שהתענית תביאהו לידי סכנה צריך להאכילו, כיון שגם באופן זה קיים טעם "לב יודע מרת נפשו", וממילא קשה על הרמב"ם שמפשטות לשונו משמע שדוקא כשידוע לנו בלא דבריו שהוא חולה שיש בו סכנה מאכילין אותו.

ועוד מקשה הגרי"ז על הרמב"ם מכך שהמשנה (שם פב, א) כללה דין זה דמאכילין אותו על פי עצמו בהדי הך דמאכילין אותו על פי בקיאין, ופשוט דדין זה דמאכילין אותו על פי בקיאין הוא אף כשהחולה עדיין אינו בגדר חולה שיש בו סכנה אלא שהרופאים אומרים שמניעת האכילה תביאהו לידי סכנה.

ולפי זה גם בדין דמאכילין אותו על פי עצמו נראה לומר שאף חולה שאין בו סכנה האומר שהתענית תביאהו לידי סכנה צריך להאכילו, וצריך עיון בדברי הרמב"ם שמהם לא משמע כן.

והרמב"ם בהלכות שבת פרק ב' הלכה א' כתב דחולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת. ובהלכה ב' (שם) כותב הרמב"ם: "ומדליקין לו את הנר, ומכבין מלפניו את הנר, ושוחטין לו ואופין ומבשלין, ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". והמגיד משנה (שם הלכה י"ד ד"ה "אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה") אומר שמשמע מהרמב"ם שכתב "כל צרכיו" שעבור חולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף בדבר שמניעתו מן החולה אין בה משום סכנה, וכגון שהצינה אינה מהוה סכנה עבור החולה (שיש בו סכנה) דעושין לו מדורה מפני הצינה.

ועל פי מה שביאר המגיד משנה בדעת הרמב"ם אומר הגרי"ז שגם ביום הכיפורים אם ישנה סכנה בחולה אין אנו צריכים לדון כלל אם מניעת האכילה תביאהו לידי סכנה, שמאחר ועושין כל צרכי חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים (כשם שעושין כל צרכי חולה שיש בו סכנה בשבת) והאכילה היא צורך החולה, מאכילין אותו אף אם מניעת האכילה לא תביאהו לידי סכנה.

ומאחר ודין עשיית כל צרכי חולה בין בשבת ובין ביום-הכיפורים הוא דוקא בחולה שיש בו סכנה, אומר הגרי"ז שמובן מאד הרמב"ם אשר מפשטות לשונו (בהלכות שביתת עשור פרק ב' הלכה ח') משמע דהדין דמאכילין חולה על פי עצמו הוא דוקא כשידוע לנו שהחולה הוא כבר מסוכן, משא"כ כשהחולה אינו מסוכן ורק מניעת האכילה תביאהו לידי סכנה, שאין מאכילין אותו על פי עצמו.

ומתוך כך מבאר הגרי"ז דהרמב"ם סבירא ליה דהא דמבואר בסוגיא דיומא דלב יודע מרת נפשו ודעת חולה כדעת רופא בזה בין אם החולה אומר צריך אני בין אם אומר איני צריך, וכמבואר בסוגיא שם דגם באומר איני צריך מצרפין דעתו עם רופאים שאומרים כדבריו למהוי רוב דעות לגבי רופאים אחרים, הרי דדעת חולה כדעת רופא להכריע אם צריך אם לא, מכל מקום כל זה הוא לענין עיקר צורך האכילה, אם צריך הוא לאכילה זו אם לא, ועל זה נאמר "לב יודע מרת נפשו", דהוא יודע אם צריך הוא לאכול אם לא, אבל לענין הסכנה אם יסתכן אם לא, בזה דעת חולה אינה מכרעת מידי דבזה לא נאמר "לב יודע מרת נפשו", דאטו חולים נביאים הם או בקיאים הם, אלא דבחולה שיש בו סכנה הרי אין אנו צריכין לדעתו של חולה כלל לברר אם יסתכן ע"י התענית או לא, דכיון דעל כל פנים הוא חולה שיש בו סכנה הרי יום הכיפורים נדחה לו לכל צרכיו, ואין אנו צריכין לדון כלל אם יש במניעת אכילתו משום סכנה אם לא, ואנו דנים רק אם צריך הוא לאכילה (וממילא היא נחשבת כצרכי החולה) או אין לו צורך כלל באכילה זו, ולבירור צורך האכילה דעתו של החולה מכרעת ועל זה נאמר דלב יודע מרת נפשו.

והרמב"ם בפרק ב' מהלכות שבת הלכה י"א כתב: "היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת. קוראין לה חכמה ממקום למקום, וחותכים את הטבור וקושרין אותו. ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר ואפילו היתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה. ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה. וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה, ואם אי אפשר מביאה כדרכה". - ומקור דין זה הוא במשנה בשבת (קכ"ח:) וכיון שהגמרא (שם) אומרת דכמה דאפשר לשנויי משנינן פוסק הרמב"ם כן להלכה.

והמגיד משנה (שם) הביא דהרמב"ן ז"ל (בתורת האדם שער הסכנה) למד מן הגמרא דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו חולי סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין, והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשינוי זה. ואף מן הגמרא בשבת (קלג, א) האומרת שאם לא שחק כמון (לצורך המילה) מערב שבת לועס בשיניו ונותן, ואם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, לומד הרמב"ן שאף במקום סכנה אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין המלאכות בשינוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה כל צרכו של חולה בזריזות.

אלא שהמגיד משנה שם כותב שמדברי הרמב"ם אשר פסק בפרק ב' מהלכות שבת הלכה ב' ששבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן נראה שאין חולה שיש בו סכנה בכלל השינוי, דהיינו שלצורך חולה שיש בו סכנה אין צורך לעשות את המלאכות בשינוי. ולגבי מה שלמד הרמב"ן (בתורת האדם) מן המשנה בשבת (קלג, א) האומרת שאם לא שחק כמון עבור המילה מערב שבת לועס בשיניו בשבת, ואם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, שאף במקום סכנה אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין המלאכות בשינוי בדבר שהוא משום שבות (ובלבד שיעשה כל צרכו של חולה בזריזות), אומר המגיד משנה (פרק ב מהלכות שבת הלכה יא) שהצורך בשינוי הוא משום שמדובר בגמרא על מכשירי מילה שאפשר היה לעשותן מערב שבת אשר לגביהן נתבאר ברמב"ם (הלכות מילה פרק ב, הלכה ו) שאין הם דוחין את השבת ולפיכך אם שכח לשחוק את הכמון ולטרוף את היין והשמן מערב שבת מכין את המכשירין הללו ע"י שינוי כפי שנפסק ברמב"ם (שם הלכה ז'), אך אין ללמוד מן המשנה (שם) שאף לגבי חולה שיש בו סכנה עושין את המלאכות בשינוי.

ומה שלמד הרמב"ן מן הגמרא האומרת שבחילול שבת עבור יולדת כמה דאפשר לשנויי משנינן שאף בחילול שבת עבור חולה שיש בו סכנה כמה דאפשר לשנויי משנינן, אומר המגיד משנה שאין ללמוד כן, ודוקא ביולדת הדין הוא דכמה דאפשר לשנויי משנינן, מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר, ולא החמירו בחולים, ולכן פסק הרמב"ם דוקא ביולדת שכל שאפשר לשנות משנין ואילו בחולה שיש בו סכנה לא הזכיר הרמב"ם שיש צורך לעשות את המלאכות עבורו בשינוי.

ולכאורה צריך עיון בדברי הרב המגיד אשר לפיהם צריך להבין מדוע אומרת הגמרא שמחללין שבת על יולדת והרי נראה לומר שאם אין אחת מאלף מתה מחמת לידה אין היולדת בסכנת נפשות.

וצריך לומר שדוקא לאחר שעושים ליולדת את מה שנצרך לה אין היא בסכנת נפשות, משא"כ קודם שעושין את הנצרך לה שאז היא בסכנת נפשות ולפיכך מחללין עליה את השבת, אלא שמאחר ורפואתה של יולדת סדורה לה החמירו בעשיית מלאכות עבורה לשנות במקום שאפשר.

ואמנם קצת קשה מדוע לא ביאר הרב המגיד שאף במילה הצורך לשחוק את הכמון בשינוי הוא משום דרפואת התינוק סדורה לו, דלפי טעם זה אף אם היה לו כמון שחוק והוא נתפזר לאחר המילה צריך לשחוק בשינוי, משא"כ לפי ביאורו של המגיד משנה דהצורך בשינוי בשחיקת הכמון הוא משום דאפשר היה להכין מכשיר זה מערב שבת, דאם היה לו כמון שחוק והוא נתפזר לאחר המילה מותר לשחוק בלי שינוי.

ואף לגבי חולה שיש בו סכנה שרפואתו סדורה לו צריך לומר שהדין הוא שעשיית המלאכות עבורו צריכה להיות בשינוי כל זמן שאפשר לעשות את צרכיו בזריזות, ורק בחולה שיש בו סכנה שאין רפואתו סדורה לו אין צורך לעשות שינוי כל שהוא בעשיית המלאכות עבורו.

וכן לגבי המשתמע מן הרמב"ם שעבור חולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף בדבר שמניעתו מן החולה אין בה משום סכנה, נראה לומר שדוקא בחולה שיש בו סכנה שאין רפואתו סדורה לו הדין כן, משא"כ בחולה שיש בו סכנה שרפואתו סדורה לו שחילול שבת עבורו מותר רק בדבר שמניעתו מן החולה יש בה משום סכנה, כשם שביולדת חילול השבת עבורה מותר רק בדבר שמניעתו יש בה משום סכנה ליולדת.

ואמנם הרמב"ם שם (הלכה יג) כותב: "חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה. ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת. ואם שתקה, ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת". ואין הרמב"ם מזכיר בהלכה זו שכל שאפשר לשנות בעשיית מלאכות משנין.

ומתוך כך שהרמב"ם הבדיל בין יולדת שכורעת לילד (שדיניה מבוארים בהלכה י"א) לבין יולדת משעה שהיא שותתת דם ועד שבעה ימים לאחר הלידה (שדיניה מבוארים בהלכה י"ג), ורק בהלכה י"א הזכיר הרמב"ם את הצורך בעשיית המלאכות ע"י שינוי ולא בהלכה י"ג, לומד הגרי"ז בחידושיו למסכת יומא דתרי מילי איכא ביולדת, חדא דעצם מעשה הלידה הוי דבר של סכנה וניתן לדחות את השבת בכל מה שצריך ונוגע לזה, ושנית דמלבד סכנת עצם מעשה הלידה הרי היא עצמה נחשבת כחולה שיש בו סכנה עד ז' ימים ומחללין עליה שבת לכל צרכיה כמו על חולה שיש בו סכנה.

ולפי זה מבאר הגרי"ז דהשיעורים המובאים בגמרא לגבי שאלת "מאימתי פתיחת הקבר" באים לקבוע מאימתי נעשית היולדת כחולה שיש בו סכנה אך מצד דין חילול שבת שהותר מצד עצם סכנת מעשה הלידה לא נאמרו שיעורים כלל דכל יולדת לפי מה שהיא.

ומוסיף הגרי"ז שממילא מובן מדוע נקט הרמב"ם בהלכה יא לשון כללית של "היולדת כשכורעת ללדת" (ולא הזכיר הרמב"ם את השיעורים שבגמרא) ואילו בהלכה י"ג כתב הרמב"ם "חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים", שבהלכה י"א מדבר הרמב"ם על דין חילול שבת הנובע מעצם סכנת מעשה הלידה שלגביו לא נאמרו שיעורי הגמרא, ואילו בהלכה י"ג מדבר הרמב"ם על דין חילול שבת הנובע מדין חולה שיש בו סכנה שקיים ביולדת אשר לגביו נאמרו שיעורי הגמרא אשר באים לקבוע מאימתי מתחיל דין חולה שיש בו סכנה ביולדת.

וכיון שביולדת קיימים שני דינים שונים של חילול שבת, האחד מצד עצם סכנת הלידה, והשני מצד שהיולדת היא חולה שיש בו סכנה (משעה שהיא שותתת דם ועד שבעה ימים אחר הלידה), אומר הגרי"ז שמובן מאד מדוע הזכיר הרמב"ם את הצורך בשינוי דוקא בהלכה י"א המדברת על דין חילול שבת מצד עצם סכנת מעשה הלידה ולא בהלכה י"ג המדברת על דין חילול שבת לגבי יולדת מצד דין חולה שיש בו סכנה שקיים בה, וכבר נתבאר ברמב"ם (שם הלכה ב') דשבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול וממילא אין צורך בשינוי.

והגרי"ז בהלכות שביתת עשור (שם) מביא שאביו הגאון (ר' חיים) היה מורה בכל חולה שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכדומה שיאכילו אותו ביום-הכיפורים כל צורכו ולא פחות מכשיעור, כיון דיום הכיפורים נדחה עבור חולה שיש בו סכנה בכל המועיל יותר לרפואתו ובכלל זה גם חיזוק גופו, וכיון דשיעור שלם יותר טוב לחולה, ממילא גם האכלתו שיעור שלם היא בכלל פיקוח נפש שדוחה יוה"כ. ואת פסק השו"ע בסימן תרי"ח סעיף ז' דכשמאכילין את החולה מאכילין אותו מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור מעמיד ר' חיים בחולה שעדיין אין בו סכנה רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביום הכיפורים יכבד עליו החולי ויסתכן, וכמפורש בשו"ע שם בתחילת הסימן, וכיון דכל הסכנה היא רק מחמת מניעת האכילה ואפשר למנוע את הסכנה גם ע"י אכילת פחות מכשיעור, אסור להאכילו איסור שלם, אבל בחולה שכבר יש בו סכנה אומר ר' חיים שכל מה שמועיל לו יותר לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו הכל בכלל סכנה ופיקוח נפש שדוחה שבת ויום הכיפורים, ואין אנו צריכים לדון כלל אם מניעת האכילה תזיקהו ותביאהו לידי יותר סכנה.

ונראה דהמקור לפסק של ר' חיים הוא בפסק המגיד משנה (שם) האומר שעבור חולה שיש בו סכנה אין צורך לחלל שבת ע"י שינוי, ור' חיים דימה אכילה של פחות מכשיעור ביום הכיפורים לעשיית מלאכה ע"י שינוי בשבת, וממילא הוא למד מתוך דברי המגיד משנה שחולה שיש בו סכנה אין צורך להאכילו פחות מכשיעור ביום הכיפורים אלא אפשר להאכילו איסור שלם.

ואמנם הרב המגיד בפרק ב' מהלכות שביתת עשור הלכה ח' ד"ה "ואם נחלקו הרופאים" כתב וז"ל: "וכתבו מן האחרונים ז"ל כשמאכילין את החולה מאכילין אותו פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס כדי להקל עליו, אלא אם כן אמדוהו שהוא צריך כשיעור בכדי אכילת פרס. ונראין הדברים". אלא שפסק זה של המגיד משנה סותר לכאורה את פסקו בהלכות שבת האומר ששבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול, ולפי זה נראה היה לומר שאף יום הכיפורים לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כשאר ימים, ולפיכך לא מובן המגיד משנה האומר שאף חולה שיש בו סכנה מאכילין אותו פחות מכשיעור אם אין הוא צריך כשיעור.

והגאון הקדוש הרב אלחנן וסרמן הי"ד בקובץ הערות למסכת יבמות (אותיות צ"ד צ"ה) ביאר דהמגיד משנה סבירא ליה כדעת המהר"ם מרוטנבורק (המובא ברא"ש בפרק בתרא דיומא סימן י"ד) דשבת הותרה אצל פיקוח נפש משא"כ בשאר איסורים דהם דחויים אצל פיקוח נפש, והטעם מבואר בתשב"ץ (חלק א סימן נד) דבשבת איכא קראי דהותרה אצל פיקוח נפש משא"כ בשאר איסורים דליכא קראי דהותרו אצל פיקוח נפש ולכן הם רק דחויים אצל פיקוח נפש. ולפי זה מיושבת הסתירה הנראית לכאורה בין המגיד משנה בהלכות שבת (פרק ב הלכה יא) האומר ששבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול (וממילא אין צורך לעשות את המלאכות עבורו בשינוי ומותר גם לעשות דברים שאין במניעתן משום סכנה עבורו) לבין המגיד משנה בהלכות שביתת עשור (פרק ב הלכה ח) המצדד כדעת הסוברים שכאשר מאכילין את החולה ביום הכיפורים מאכילין אותו פחות מכשיעור, שמאחר ורק שבת הותרה אצל פיקוח נפש ואילו איסור אכילה ביום הכיפורים רק נדחה מפני פיקוח נפש צריך אומד בהאכלת חולה ביום הכיפורים אף שהוא בגדר חולה שיש בו סכנה. ור' אלחנן (שם) מוסיף שהמעיין בדברי המתירין (כדעת המגיד משנה לענין שבת) שהובאו בביאור הלכה בסימן שכ"ח סעיף ד' ד"ה "כל שרגילים" ימצא שדקדקו בדבריהן ולא הזכירו הך היתרא אלא לענין שבת.

והנה החינוך במצות תענית ביום עשירי בתשרי (מצוה שי"ג) לאחר שהביא את שיעורי האכילה והשתיה שחייבים עליהם כרת כתב: "ולפיכך מי שהוא חולה, אע"פ שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט כשיעור שאמרנו, ונותנין רוח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שיעור אכילת פרס שהן שלש ביצים כדעת רוב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושיעור אחד.

והמנחת חינוך שם (ס"ק ח' הוצאת מכון ירושלים) כתב דנראה מדברי הרב המחבר דיש חילוק בין כשיעור דאין מאכילין אלא במקום סכנה, ופחות מכשיעור מאכילין אף במקום שאין סכנה, ועל כך מעיר המנחת חינוך וזו לשונו: "ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום דודאי אין שום איסור תורה שהותר באין סכנה".

וכיון שחצי שיעור אסור מן התורה קשה על החינוך האומר שאף חולה שאין בו סכנה גמורה מאכילין אותו פחות מכשיעור.

והשדי חמד במערכת יום-הכיפורים סימן ג' אות י"ג כתב שדברי החינוך אינם בחולה שאין בו סכנה כלל, דלחולה כזה לא הותר חצי שיעור, אלא שהחינוך דיבר על חולה כזה שיש לחוש שאם לא יאכל יחלש ויסתכן.

ואף הגרי"ז שם כתב דנראה פשוט דהחינוך קמיירי באופן שיש סכנה בדבר אם לא יאכל, אלא דבא לומר דאם הוא כבר חולה שיש בו סכנה גמורה באופן שניתן יוה"כ להדחות אצלו מחמת עצם החולי עצמו על זה לא נאמר הדין דמאכילין אותו פחות מכשיעור, אלא עושין לו כל צרכיו כפי שיותר טוב. רק אם החולי עצמו אין בו סכנה גמורה אלא שהוא חלוש הרבה שמניעת האכילה תוכל להביאו לידי סכנה, אז הוא דמאכילין אותו פחות מכשיעור למנוע הסכנה הבאה ממניעת האכילה.

ומתוך העמדתו בדברי החינוך מביא הגרי"ז ראיה לפסקו של אביו הגר"ח זצ"ל שיום הכיפורים נדחה עבור חולה שיש בו סכנה ומאכילין אותו כשיעור אף דברים שאין הוא זקוק להם מחמת חליו.

ואמנם יתכן לדחות את ראית הגרי"ז, דאף שמן החינוך מוכח שחולה שאין בו סכנה שיחלש הרבה ויסתכן מפני התענית מאכילין אותו פחות מכשיעור, אין להוכיח שחולה שיש בו סכנה מאכילין אותו כשיעור אף שהוא זקוק לפחות מכשיעור, אלא יתכן שהחינוך סובר שאף חולה שיש בו סכנה אשר זקוק לפחות מהשיעור מאכילין אותו פחות מכשיעור, והחילוק בין חולה שיש בו סכנה לחולה שאין בו סכנה שעליו דיבר החינוך הוא שחולה שיש בו סכנה מאכילין אותו כל הנצרך לרפואתו ואף דברים שאין הוא זקוק להם להוציאו מסכנתו, ואילו חולה שאין בו סכנה אשר יחלש ויסתכן בגלל התענית מאכילין אותו רק דברים שהוא זקוק להם בכדי להוציאו מסכנתו.

ולענין הלכה למעשה המשנה ברורה אינו מיקל כפסקו של הגר"ח המיוסד על דברי המגיד משנה בהלכות שבת (פרק ב הלכה יא), מאחר והרבה ראשונים חולקים על דעת המגיד משנה וסוברים שאף במקום שצריך לחלל את השבת עבור חולה שיש בו סכנה אין מחללין על ידי ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשוהו לו יכבד חליו ויוכל להסתכן, אבל כל שברור שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה, אף על פי שמכל מקום צריך הוא לו ורגילין לעשות לו, אין עושין אותו בשבת אלא על ידי אינו יהודי כדין צרכי חולה שאין בו סכנה (עיין משנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק י"ד ובביאור הלכה שם ד"ה "כל שרגילים"). וממילא אף לענין חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים אין להקל להאכילו איסור שלם כל שברור שאין במניעת השיעור השלם משום סכנה עבורו. ומה עוד שהמגיד משנה עצמו (שעליו מיוסד פסקו של הגר"ח) הקל רק לגבי חילול שבת עבור חולה שיש בו סכנה ואילו בהאכלת חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים כתב המגיד משנה (בהלכות שביתת עשור פרק ח הלכה ב) שנראה לומר כדעת הסוברים שמאכילין את החולה פחות מכשיעור אלא אם כן אמדוהו שהוא צריך כשיעור.

והנה לגבי חולה הצריך לאכול פחות מכשיעור ביום הכיפורים מובאת ב"חמדת שלמה" דרך לאכילה בהיתר מבלי שידחה איסור האכילה ביום הכיפורים, וזאת על ידי שישבע החולה שלא יאכל ככותבת מסמוך (מלפני) לזמן שבו מתחיל איסור האכילה ועד למוצאי יום-הכיפורים, ובאופן זה לא יחול על הנשבע איסור אכילה מצד יום-הכיפורים כיון שקדם לו איסור אכילה שבא מצד השבועה וקיימא לן כרבי שמעון שאין איסור חל על איסור, ולאחר השבועה יוכל החולה לאכול פחות מכשיעור והוא בכלל לא יעבור על איסור תורה, כיון שאיסור האכילה הנובע מצד יום-הכיפורים לא חל עליו משום שאין איסור חל על איסור, ומצד מה שהוא נשבע שלא לאכול הוא גם כן לא עובר על איסור שהרי הוא נשבע שלא יאכל ככותבת. ואף דהרמב"ם (הלכות שבועות פרק ד' הלכה א') סובר שהנשבע שלא יאכל כלום ואכל פחות מכזית הרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות (ובכך הוא חולק על הר"ן בחידושיו למסכת שבועות דף כ"ב. ד"ה "ולענין פסק הלכה קיימא לן כתנאי דאמרו דבשבועות בעינא שיעורא"), על כל פנים מודה הוא שהנשבע שלא יאכל ככותבת אינו עובר על איסור חצי שיעור באכילתו, כיון שהוא פירש בשבועתו שאין הוא נשבע אלא על ככותבת ויותר. והחמדת שלמה אומר שכאשר הוא היה חולה והוא היה צריך לאכול ביום הכיפורים הוא נשבע כן בכדי לאכול פחות מכשיעור בהיתר.
ואף בזמנו של ר' ישראל סלנטר כשהיתה מגפה והיו צריכים לאכול ביום הכיפורים מסופר שנהגו בשבועה זו בכדי לאכול פחות מכשיעור בהיתר.

ואמנם אפשר להקשות על דרך ההיתר המובאת ב"חמדת שלמה" בכך שנאמר שמכיון שמצד השבועה לא חל איסור אכילה על פחות מככותבת, חל על אכילה של פחות מככותבת איסור יום-הכיפורים, שהרי אף אכילה של פחות מכשיעור אסורה ביום הכיפורים מדין חצי שיעור.

ונראה ליישב שטעם האיסור של חצי שיעור הוא מטעם דהוא חזי לאיצטרופי לאיסור שלם, ולפי זה בנשבע שלא יאכל ככותבת מסמוך מלפני יום הכיפורים ועד מוצאי יום-הכיפורים לא יחול גם איסור אכילה של חצי שיעור הקיים ביום הכיפורים, שכיון שהאיסור השלם אינו חל (כיון דאין איסור חל על איסור) אין החצי שיעור ראוי להצטרף לאיסור שלם, וממילא הוא מותר.

ועדיין צריך עיון בעצה המובאת ב"חמדת שלמה" לחולה הצריך לאכול פחות מכשיעור ביום הכיפורים להגיע לאכילת היתר, דאף דקיימא לן להלכה דאין איסור חל על איסור (עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יז הלכה ח) הרי קיימא לן להלכה שאם האיסור האחר מוסיף דברים על האיסור הקיים הוא כן חל (רמב"ם שם), ולפי זה יש מקום לומר שאיסור האכילה הנובע מצד יום-הכיפורים יחול על איסור האכילה הקיים מצד השבועה, כיון שאכילה ביום הכיפורים אסורה על כל ישראל (ולא רק על הנשבע) וממילא נראה לומר שהיא איסור המוסיף על איסור האכילה שקיים מצד השבועה.

וצריך לומר שאיסור האכילה הנובע מצד יום-הכיפורים לא יחשב כאיסור מוסיף על איסור האכילה הנובע מצד השבועה, כיון שאיסור האכילה לכל ישראל מצד יום הכיפורים אינו נובע מכך שבחפצא של האיסור (=האוכל) חלה תוספת איסור, שהרי אכילה ביום הכיפורים היא איסור גברא ולא איסור חפצא. אילו אדם היה נשבע שלא לאכול בשר הרי שבשר שנתבשל לאחר שבועתו בחלב היה נאסר לגביו אף מדין בשר בחלב, כיון שבאותו בשר שהיה אסור לו מצד שבועתו נתוסף איסור חפצא כלפי אחרים, משא"כ במי שנשבע שלא לאכול ככותבת מלפני יום-הכיפורים שאיסור האכילה לאחרים מצד יום-הכיפורים אינו נחשב לגביו איסור מוסיף על איסור האכילה שקיים לגביו מצד שבועתו.

השיעור מתוך הספר אור המועדים,
ניתן להשיג את הספר בטלפון 02-6511425, או בכתובת: רח' גבעת שאול 17 ירושלים
מיקוד: 95477

שבת