ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כיצד מסמנים "בן חורין"? ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות משפטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ז

כיצד מסמנים "בן חורין"?


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
הדסה הינדה מלכה בת דוד אריה

התורה מצווה על אדוניו של העבד והשפחה הכנענים: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שמות כ"א כו-כז)

הלכה יוצאת דופן זו, במציאות הרוחנית סוציולוגית של האנושות לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנה, אומרת דרשני (יחסם של היהודים לעבדיהם עורר פליאה אצל עמים רבים). כדי לנסות ולהבינה, נביא עוד כמה פרטי הלכות, שנוגעים לעניין זה.

א. לא מדובר אך ורק בשן ועין אלא בכל אחד מעשרים וארבע ראשי איברים (רש"י על פי הסוגיא בקידושין כד-כה).
ב. מדרש ההלכה מגדיר את האיברים שפגיעה בהם משחררת בדרך זו: "כי יכה" - כלל "שן ועין" - פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שן ועין אין, מידי אחרינא לא! "לחפשי ישלחנו" - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מום שבגלוי ואינן חוזרים, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין". (קידושין שם)
ג. "שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב" (משנה ב"ק פ"ג מ"ט).

ה"חזקוני" במקום מסביר שהעבד משתחרר במקרה כזה ואיננו מקבל פיצוי, כיון שכל מה שקנה העבד קנה רבו, אין משמעות לתשלומים לעבד. לפי דבריו אין חידוש מיוחד בהלכה זו, אלא שהיא תוצאה הכרחית-טכנית. מה שלא ברור לשיטתו, הן שתי ההלכות האחרונות, מדוע הדין חל רק באיבר גלוי ומדוע האדון פטור על נזקי בהמתו שגרמה לתוצאה שכזו?

"אבן עזרא" (שם) מוצא יסוד מוסרי בדין "שן ועין" ומסביר: "צוה השם שיצא העבד חפשי תחת עינו או שינו, שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה". גם על פירוש האבן עזרא ניתן להקשות את אותן הקושיות. אומנם את הדין האחרון יכול הוא לתרץ שהדין לא חל אם השור עשה זאת כי אין כאן אכזריות מצד האדון.

על כן, ננסה להסביר את העניין בדרך מעט שונה. נוהג שבעולם, שהאדם מטביע את חותמו על רכושו, כדי לסמנו ולהקשות על גניבתו. בעבדים החשש הוא כפול ומכופל. לא רק שאחר יכול לגנוב את העבד, אלא שהעבד עצמו יכול לברוח ולטעון שהוא בן חורין. כדי לחסום את האפשרות הזו, נוהג שבעולם היה, שהאדון סימן את עבדו בדרך שהבהירה לכל רואיו כי הוא "עבד-עבדים" ואין הוא שייך למשפחת בני החורין. כדי למנוע הסרת הסימן, המנהג היה לחתוך את אחד מאיבריו הגלויים של העבד וכך כל נסיון בריחה לא יצלח. כל מוצאו יבין שמדובר בעבד הבורח מפני אדוניו. מנהג זה מנהג אכזרי הוא, שהרי לא רק שהוא מכאיב פיזית, אלא שנוטל הוא גם את כבודו של האדם. התורה אסרה על עם ישראל מנהג גויים זה וקנסה את הנוהג בו "מידה כנגד מידה". מי שינהג בעבדו בדרך זו יאבד את זכותו להיות אדון.

עתה כל ההלכות מתבררות. פיצוי כספי, גם אם ינתן "על מנת שאין לאדון רשות בו", לא יפצה על אובדן "כבוד האדם". כל סימון של איבר גלוי במום שאינו חוזר, גורר אחריו שחרור. דווקא אם הפגיעה נעשתה על ידי האדון, העבד משתחרר שהרי הפגיעה, מטרתה הייתה לסמנו כעבד. מה שאין כן, במקרה והפגיעה נעשתה על ידי שורו.

"הצד השני של המטבע" של הלכה זו, היא מצוות ה"מילה". לכאורה התורה מצווה אותנו לסמן כל יהודי בעשיית ברית מילה. צריך להבין את ההבדל.

אומנם, ברגע שנולד בן חדש לעם היהודי, אנו מסמנים אותו כעבד, אבל כעבדו של הקב"ה. הנימול איננו הופך לבעל מום ואין כאן כל אלמנט של אכזריות. הסימן הוא דווקא במקום נסתר כי זה סימן של "בן חורין". אין לך "בן חורין" אלא מי שמקבל עליו עול מצוות ויראת שמים. אי אפשר להיות יותר משוחרר מתאוות גשמיות, העלולות לשעבד את האדם לעולם החומר, ממי שנמול לשם מצוות קבלת עול מלכות שמים.

הבה נתפלל, כי כשם שרוב רובו של העם היושב בציון מקיים את מצוות המילה, כך יפנים הוא, גם את המסר הרוחני שהיא משדרת ומלמדת.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il