ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מועד קטן
הסוגיא המרכזית ואולי אף המורכבת בהלכות המועד היא סוגיית 'דבר האבד'. אחד הקשיים הוא ריבוי המקורות והצדדים השונים בסוגיא זו. עצה טובה להעמקה ניתן לרמוז על הביטוי 'סדר-עיון'. ראשית יש לסדר את הדברים מה הנושא, מי אמר את מה בדיוק ורק אחר כך לעבור לעיון.
ראשית צריך להגדיר בבהירות במה אנו עוסקים. למדנו בסוגיות קודמות שמלאכות שאינן צורך המועד אסורות (מח' בתוקף האיסור ומח' על גדר האיסור). כעת נעבור לעסוק ב'היתרי המלאכה במועד'.
נראה על פניו שהיתרי המועד נחלקים משני ראשים – א. צורך המועד. .ב דבר האבד.
אמנם ביתר דיוק יש לומר, שרק דבר האבד הוא היתר, שכן צורך המועד לא נאסר מעולם, דלא גרע ממלאכת אוכל נפש דיו"ט שלא נאסרה כלל משום דהוי מלאכת הנאה (עיין בסוגיית צורך המועד).
כבר במשנה הראשונה במסכת אנו פוגשים את המושגים הפסד, הרווחה וטירחה. כלומר, במקום הפסד, כשדה בית השלחין, מותר להשקות רק ממעיין משום שאין בזה טירחה. אך להשקות ממי גשמים אסור, משום הטירחה. וכן, להשקות שדה בעל שאינה זקוקה לתוספת מים מעבר לגשמים, אסור אפילו ממעיין משום שסוף סוף יש כאן פעולה לצורך הרווחה בלבד.
ומכאן, בבואנו לדון בהיתר של דבר האבד עולות כמה שאלות: א. מהי הגדרתו? ב. האם היא משתנה בין אדם לחבירו? ג. מה טעם היתר זה? ד. האם יש הגבלות להיתר זה – מהם ומדוע הם קיימים?
הגדרת דבר האבד
הגמרא (ב, א) מנסה לברר מיהו התנא של המשנה, ומביאה את דעת רבי יהודה מברייתא הקרובה בתוכנה למשנה לקמן (ו, ב). ממקורות אלו אנו למדים על מחלוקת ר' אליעזר בן יעקב עם רבי מאיר וחכמים האם מותר להשקות שדה בעל במועד. לשיטת ראב"י אסור ואילו לר"מ וחכמים מותר. ולכאורה, לא ברור מה טעמם של המתירים. הרי בודאי ששדה הבעל לא תינזק מאי-השקיה נוספת!
לצורך הסבר זה ומה שורש מחלוקתם, וכן כיצד פסקו הראשונים ניגש ללמוד את הסוגיא בדף ו, ב.
אומרת המשנה:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לפני המועד - לא ישקם במועד. וחכמים מתירין בזה ובזה.
שלב א – על יסוד דברי המשנה ישנו דיוק של רב יהודה, שבמקרה והשדה בעל היא כבר מטוננת (לחה ויבשה. רש"י) מותר להשקות אפילו לשיטת ראב"י כיון שאם לא יוסיף להשקותה יהיה בזה הפסד. לאחר מכן מביאה הגמרא ברייתא המעלה מחלוקת בין ת"ק לחכמים.
שלב ב – מוזכרים בברייתא ג' מקרים בדעת ת"ק: א. זרעים שלא שתו לפני המועד – אסור להשקותם. ב. שדה בעל מטוננת – מותר להשקותה. ג. שדה גריד (יבשה מאז ומעולם) – אסור להשקותה. וכנגד זה דעת חכמים האומרים: וחכמים מתירים בזה ובזה.
שלב ג – אמר רבינא שמע מינה - האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא. שדה גריד מאי טעמא - דאפלא משוי לה חרפא, הכא נמי - אפלא משוי לה חרפא.
וכאן נחלקו רבותינו הראשונים בקריאת פשט הגמרא וממילא בפסיקת ההלכה.
דעת בעל המאור
המימרא של חכמים המתירים בזה ובזה קאי גם על שדה גריד שאוסר ת"ק (ראב"י), ולכן אומר רבינא שמע מינה - מהיתר שדה גריד של חכמים – שגם להשקות גינה מותר, שהרי שדה גריד אינו אלא הקדמת המאוחר וזה לא חשיב הרווחה אלא הפסד. וממילא, הלכה כחכמים וכרבינא שהוא בתראי.
אלא שאם כן אכתי צריך עיון, מה יחשב להרווחה האסורה אליבייהו?
וכתב על זה רי"ד:
ואי קשיא, לר' מאיר דשרי אפי' השקאת בית הבעל דאינה אלא להרויחא, אם כן יתיר כל מלאכה במועד, דהא בכל מלאכה אית בה הרויחא. תשובה, ר' מאיר לא שרי אלא שדה בית הבעל שכבר היא זרועה ואם יפסד הבכיר ויעשה אפל חשיב לה פסיד' ולר' יהוד' לא חשיב ליה פסיד', אבל כל מלאכות דהרויחא איכא פסידא ליכא לא שרי ר' מאיר.
הרמב"ן במלחמות ה' כתב שכן דעת בעל הלכות גדולות. וכתב שלטי גיבורים שכן דעת רש"י שכתב (ד"ה אפלא לשוויי חרפא):
דליכא פסידא, ואפילו הכי שרי להשקותה כך ולהשביחה - הכא נמי בגינה מרביצין.
כלומר הוא סיום דברי רבינא, הוכחה לטענתו שכשם ששרי להשקות ולהשביח שדה גריד כך מותר גם בגינה.
דעת רי"ף
לעומתם, עומד הרי"ף האומר שאע"פ שיחיד ורבים הלכה כרבים בסוגיא זו הלכה כראב"י משום דסתמא דגמרא אזלא כוותיה. שכן הגמ' מביאה את דברי רבי יהודה שהתיר מטוננת, ודוחה את דברי רבינא.
וצריך להבין דבריו, כיצד נדחו דברי רבינא? הרי לפי מה שלמדנו לעיל בבעל המאור הגמרא מקבלת דבריו?!
מסביר הנימוקי יוסף ודעימיה כך: 'חכמים מתירים בזה ובזה' קאי על מה שאסר ראב"י להשקות זרעים שלא שתו קודם המועד. ועל אמרו 'בין שתו בין לא שתו קודם המועד, בין באילן בין בזרעים' (לשון שלטי גיבורים א). וממילא יוצא דכו"ע אוסרים להשקות שדה גריד. ואומר רבינא שמע מינה – מהיתר השקיית שדה מטוננת – שמותר להשקות גינה משום שאף היא קצת לחה וקצת יבשה. ודוחה הגמרא מכח השוואה לשדה גריד, מאי טעמא אוסרים כו"ע שדה גריד? משום שהוא רק הרווחה, היינו הקדמת המאוחר, וממילא אף בגינה למרות היותה דומה למטוננת, התועלת מההשקיה במועד תהיה רק להקדים המאוחר ולא להציל גידולים, ולכן אסור. ועל זה אין תשובה של רבינא בגמרא. וכיון שכן, הרי דחתה הגמרא את דברי רבינא, וסתמא דגמרא היא אליבא דראב"י ולכן הלכתא כוותיה.
וכן כתבו, רמב"ן במלחמות, נימוקי יוסף, רא"ש, שלטי גיבורים. וכן פסק שו"ע (תקלז, ז).
שורש הויכוח
בשורש הויכוח אולי ניתן לתלות במחלוקת הגירסאות, האם גורסים 'שדה גריד מ"ט לא?' או 'שדה גריד מ"ט?' , וכפי שמופיע ברמב"ן שיש שתי נוסחאות. על אף שהוא מבאר את שתיהן אליבא דשיטתו. ואפשר לומר שגם לדרך זו של בעל המאור ניתן לקבל שיתכן ואין בזה מחלוקת גרסאות אלא מחלוקת בקריאה (עיין ריבב"ן).
אם כן, לכאורה יוצא מחלוקת האם מניעת רווח בגידולים היא הפסד או לא. אך כפי שביארנו לא נראה כן, אלא שחכמים ור"מ סוברים שמניעת הרווח בשדה בעל שכבר זרועה הרי היא כהפסד ממש. ורק עבודה בדבר חדש לגמרי הרי הוא הרווחה אסורה.
ועלינו לנסות להבין במה נחלקו.
ושמא ניתן להעמיד מחלוקתם בשיעור הצער הנגרם לאדם מאי הרווחת ממון. הרי ידועים לנו דברי הריטב"א (יג, א):
כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא ושלא למעט בשמחת הרגל ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב.
ואם כן, שטעם ההיתר הוא כדי שהאדם לא יצטער, יש מקום לחלוק בגבולות, ראב"י מקטין וחכמים מרחיבים. וכמו שכתב רמב"ן (קיצור פסקי הלכות חוה"מ): "וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה, וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא, והם הוסיפו לאסור בטריח."
מהו גדר הפסד?
לאחר שראינו מח' בהגדרת גבולות דבר האבד, האם כולל רק הפסד ממש או גם מניעת רווח. יש לעיין בהפסד – מהו? כלשהו? הפסד מרובה? כיצד נגדיר זאת?
והנה ראינו שתי גמרות:
דף י, ב:
ואמר רבא: הני תמרי תוחלני, מיגזרינהו - שרי, מייצינהו - אסיר. רב פפא אמר: כיון דמתלעי - כפרקמטיא האבד דמי, ושרי.
ובדף יב, א איתא:
דאמר שמואל: זופתין כוזתא, ואין זופתין חביתא. רב דימי מנהרדעא אמר: זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא. מר חייש לפסידא, ומר חייש לטירחא.
וכתב ריטב"א בדף י, ב שהפסד הוא כאשר מדובר על אבידה של דבר בגופו, וכן גם דעת תוס'(י, ב ד"ה ובדבר האבד). וכן כ' שבא ללמדנו שאפילו הפסד מועט מתיר מלאכה. שכן מדמה הפסד הפרי להיתר פרקמטיא ושם רווח קטן אסור אך להיפך הפסד קטן מתיר. ועוד מלמד שאם כבר הגיע בלא מתכוון מצב של אפשרות רווח או הפסד, על אף שאין הקרן מופסדת, הרי הדבר מוגדר דבר האבד ומותר.
הלכה
אמנם ברמב"ם (יו"ט ז, א) כתב הפסד מרובה וכן ברש"י הראשון על המסכת אך בשו"ע ושאר פוסקים לא מצאתי שהעתיקו תנאי זה. וכן כתב למעשה ילקוט יוסף (מועדים, מהל' חוה"מ, ז) וכן מועדי ה' (פרק ב סעיף א). אך מ"ב כתב (תקמ, ס"ק ב) שבמקרה ויש הפסד מועט מותר רק בשינוי. וכן פסק שש"כ (סז,ב; טז). רק נוסיף שהגדרה מדויקת של הפסד היא משתנה בין אדם לחבירו ובין מצבים שונים אפילו באותו אדם.
אביא את לשון הפניני הלכה בסיכום עניין זה:
גם כאשר מדובר בהפסד ההיתר לעבוד תלוי בגודל ההפסד ובטורח העבודה עבור הפסד קטן התירו רק מלאכה קצרה של הדיוט או מלאכת אומן בשינוי אבל לא עבודה שיש בה טורח. עבור הפסד בינוני התירו מלאכת אומן שכרוכה בטורח בינוני אבל לא טורח גדול. ועבור הפסד גדול התירו גם טורח גדול. הרי שיש לחשב תמיד את גודל ההפסד לעומת טורח העבודה מפני שההיתר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד הוא כדי שלא יצטער ויתבטל משמחת המועד אבל כאשר נדרשת עבודה רבה כדי למנוע הפסד בינוני עדיף שיעסוק בשמחת החג ויתעלם מההפסד אבל אם ההפסד מרובה לא יוכל לשמוח במועד ולכן גם טרחה מרובה מותרת.
להערות [email protected]
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך מכינים תה בשבת?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך להתכונן לחגים?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
הלכות שטיפת כלים בשבת
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
