ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
סוגיית "עביד איניש דינא לנפשיה" היא סוגיה מעשית מאוד ושייכת במקרים רבים. ניתן דוגמא:
אדם עמד בתור ונפל לו כרטיס הכניסה. בא אחר, חטף אותו וסרב להחזירו. האם מותר לבעל הכרטיס להכות את החוטף כדי לקבל את רכושו, או שאסור להכות, מפני שישנו לאו דאורייתא שלא להכות איש מישראל1 (עי' רמב"ם סנהדרין פט"ז הי"ב וספר החינוך מצוה תקצה). ועוד יש לדון, האם מותר לחטוף את החפץ בחזרה בלי הכאה, או שמא צריך ללכת לבית הדין? האם מותר לחטוף חפץ אחר מן הגזלן בתמורה, כדי להשיג את שלו? לכאורה, לא מתקבל על הדעת שאם האחד חוטף מחברו דבר, ייאלץ השני לטרוח וללכת לבית הדין, אף אם יש לו ראיות שיתקבלו בבית דין.
הגמרא דנה בדבר, וננסה למצוא מהם גבולות הדין, מה ודאי אסור לעשות, מה ודאי מותר לעשות, ובמה נחלקו.
סוגיית הגמרא
הגמרא (בבא קמא כז ב) מביאה מקרה ראשון:
דההוא גרגותא דבי תרי, דכל יומא הוה דלי חד מנייהו. אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, אמר ליה: יומא דידי הוא, לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה.
לשני אנשים היה בור מים משותף, שמתמלא בכל יום בכמות מסוימת של מים. לכל אחד מן השותפים, יש ימים קבועים שבהם תורו לדלות מים מן הבור, ובשאר הימים תור חברו לדלות. בא אחד מהם ודלה ביום של חברו, התנפל עליו השותף השני שזהו יומו לדלות, והכה אותו בקת של מעדר. שלח רב חסדא שאלה לרב נחמן: כמה צריך המכה לשלם על מכה כזו מדין בושת? כיוון שלמכות מסוימות ישנם סכומים קצובים לדמי בושת, כגון סנוקרת, בעיטה וכדומה, אבל למכה שנעשתה על ידי מעדר לא הוזכר סכום קצוב. רב נחמן תמה על שאלתו של רב חסדא, שהרי אין גובים קנסות בבבל, וביקש להבין את גוף המקרה. כשהתברר שהמכה רצה להציל את המים שהוא זקוק להם היום, פסק רב נחמן: "מאה פנדי בפנדא למחייה, אפילו למאן דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה".
לדעת רב נחמן ראוי היה אותו שותף גזלן לקבל אפילו מאה מכות2 על המעשה שעשה, שהרי גרם לחברו הפסד. ומביאה הגמרא שנחלקו רב נחמן ורב יהודה במקום שאין לו הפסד, אם עביד איניש דינא לנפשיה או לא, והלכה כרב נחמן שעביד איניש דינא לנפשיה אפילו אם אין הפסד בדבר, ומותר אדם לקחת את שלו.
ראיות לדברי רב נחמן
הגמרא (שם כז ב- כח א) מביאה כמה ברייתות שפשט דבריהן מורה כדעת רב נחמן, ועל פיהן מתברר יותר דין עביד איניש דינא לנפשיה:
בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל.
אדם שגזלו ממנו חפץ והגזלן מסרב להחזירו, יכול הנגזל להיכנס לרשותו של הגזלן ביום ולא בלילה, כדי שלא יהיה נתפס כגנב, כדי לקחת בכוח את ממונו. ובמקרה שהגזלן מתנגד מותר אף להכות אותו.
ברייתא נוספת:
שור שעלה על גבי חבירו להורגו, ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת - פטור וכו' דחפו לעליון ומת – חייב.
אדם שראה שור של חברו מתנפל על השור שלו, יכול לשמוט ולהוציא את שורו מתחת לשור התוקף, ואם על ידי כך נפל השור השני ומת, פטור. מבארת הגמרא (שם), שלשיטת רב נחמן, הברייתא מדברת בשור מועד שמשלם נזק שלם. ואף על פי שיכול להמתין ולתבוע את כל דמי הנזק בבית דין ואין לו הפסד ממון, אינו צריך להטריח את עצמו לבית דין, אלא מותר לו להציל את שורו מיד. נוסף לכך, אם זו טרחה גדולה להוציא את שורו מתחת שור חבירו, ורוצה לדחוף ולהפיל את השור העליון כדי להציל את שורו, מותר לו לעשות כן אפילו אם ימות השור העליון מן הנפילה (עי' תוספות שם ד"ה משבר ויוצא, שהברייתא מחייבת בדחף משום שיכול לשמוט בלא טרחה).
ברייתא שלישית: "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן, בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס".
אדם מילא את חצר חברו בכדים מלאים יין ושמן, וכעת קשה לעבור בחצר. אם אין טרחה בדבר צריך בעל החצר לעקוף את הכדים ולעבור. אך אם יש בכך טרחה, אינו חייב לטרוח לסדר את הכדים כדי לעבור, וגם אינו צריך לרוץ לבית דין לתבוע שיוציא משם את הכדים, אלא רשאי לשבור אותם אף שעל ידי כך יישפך היין או השמן (תוספות הנ"ל).
עוד הביאה הגמרא שם, ברייתא נוספת שעוסקת במי "שהיתה דרך הרבים עוברת דרך שדהו". כלומר, אנשים עשו מעבר בשדה פרטית של אדם, והוא רוצה למנוע אותם מלעבור בשדהו. ומדובר שאין זה מצר שהחזיקו בו רבים זמן רב, אלא רק עתה החלו לעשותו דרך. אומרת הגמרא שלשיטת רב נחמן "לנקוט פזרא וליתיב", כלומר יקח מקל וישב בפתח השדה למנוע אותם מלהיכנס. ואם עברו ונכנסו לרשותו, יכול להכותם במקל. אם כן, משמע מדברי הגמרא, שלדעת רב נחמן אם נכנס אדם לחצר חבירו שלא ברשות ואינו רוצה לצאת, רשאי בעל החצר להכות אותו ולהוציאו החוצה.
נסכם את העולה לנו ממהלך דברי הגמרא:
יש זכות לאדם להכות אדם אחר (אף שהכאה היא איסור תורה) במקום שעל ידי כך מציל את ממונו. בין במקום שיהיה לו הפסד אם ילך לתבוע בבית דין, ובין במקום שלא יהיה לו הפסד בזה - לעולם מותר לו לעשות דין לעצמו.
אמנם, מן המקרים השונים שמובאים בגמרא אנו למדים, שהדבר שמותר לעשות אליבא דרב נחמן הוא ליטול ממון שלו שנמצא אצל חברו, או למנוע אחרים מלתפוס את ממונו. אבל לא מצינו בסוגיית הגמרא, שבמקרה שגזלו את ממונו ואינו יכול לקחתו מן הגזלן, שיהיה מותר לחטוף לגזלן ממון אחר בתור משכון. אדרבא, יש לנו משנה מפורשת (בבא מציעא קיג א) שאומרת, שמן התורה אדם שלווה כסף מחברו ואינו פורע לו את חובו, אסור למלווה להיכנס ולקחת משכון בכוח. השאלה הנשאלת היא, האם איסור זה קיים רק בהלוואה, או שזהו דין כללי שאסור לאדם לעשות דין לעצמו ולקחת ממון אחר כמשכון כדי לגרום לכך שממונו יוחזר אליו (אף שממון השייך לו אפשר לשמור ולהציל אפילו בכוח).
עלינו למצוא את ההגדרה המדויקת לדין עביד איניש שתיישב את כל הברייתות והגמרות שהזכרנו.
דעת המהר"ם מרוטנבורג בתפיסה לשם משכון
המרדכי בסוגייתנו (בבא קמא פרק המניח רמז ל, הובא ברמ"א חושן משפט סי' ד ס"א) כותב:
פסק רבינו מאיר, דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו, אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא לית ליה רשות אפילו הוה ליה פסידא לפי דברו, דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה דכל אחד יאמר לחבירו ודאי דידי מגזל קגזלת לי ויכה אותו ויחטוף אותו ויאמר עבידנא דינא לנפשאי.
אומר המרדכי בשם המהר"ם מרוטנבורג, שמותר לאדם לעשות דין לעצמו רק בחפץ שידוע שהוא שלו, אבל חפץ שאינו ידוע כשלו אין לו רשות לתפוס, אפילו במקום שיש לו הפסד בדבר. שאם לא נאמר כך "לא שבקת חיי לכל בריה" שהרי כל אחד יתפוס מחברו חפצים ויטען שעושה דין לעצמו. מוסיף המרדכי, שכך מצא בספר יראים.
ראיה לדין זה מביא המרדכי ממסכת ברכות.
הגמרא שם (ה ב) מספרת, שלרב הונא החמיצו חביות רבות של יין. באו חכמים לבקרו ואמרו לו שצריך לעשות חשבון נפש, מדוע החמיץ היין. שאל רב הונא, האם אני חשוד בעיניכם שעשיתי דבר שאינו הגון? והשיבו לו, וכי ריבונו של עולם עושה דבר שלא על פי דין? ולבסוף אמרו לרב הונא, שנכשל בכך שלקח זמורות הגפן מן האריס שעבד בכרמו. כלומר, מלבד מה שזוכה האריס בחלק מן היין כפי שקבע עם בעל הקרקע כשכר על עבודתו, דרך האריסים ליטול חלק מסוים גם בזמורות הגפן, ואילו רב הונא לקח את הזמורות כולן לעצמו. השיב רב הונא, שאותו אריס גונב ממנו כמות גדולה של יין יותר מחלקו, לכן תמורת חלק זה לוקח רב הונא ענפים יותר מחלקו כדי להחזיר לעצמו את הגניבה. על כך משיבים חכמים "היינו דאמרי אינשי, בתר גנבא גנוב וטעמא טעים", כלומר הגונב מן הגנב גם הוא טועם טעם גניבה (עי' רש"י ברכות שם), ואסור לעשות כן.
מביא המרדכי, שהקשה רבינו קלונימוס על דברי הגמרא, הלא אנו סוברים להלכה שעביד איניש דינא לנפשיה, וכיוון שלקח רב הונא את הזמורות בתמורה לכמות היין שהאריס גנב ממנו, הרי עשה כדין? ומתרץ המרדכי את הקושיה בחילוק הנזכר:
וי"ל דהיינו דוקא אותו דבר עצמו שנלקח לו לאדם מותר לו ליקחנה בכל מקום שיכול להשיגו, דומיא דמילתיה דבן בג בג דאמר שלו הוא נוטל, אבל הכא לקח זמורות אחרים שלא גנב לו הארוס (- האריס). ומכאן הביא ראיה רבינו מאיר לדבריו, דהא הכא ידע רב הונא בודאי שגנב לו, דחלילה לו לרב הונא לעכב מספק, וכן משמע הלשון "מי קא שביק לי מינייהו והא קא גנב כוליה" פירוש הוא גונב יותר מכדי חלקו.
רב הונא ידע בוודאות שהאריס גונב ממנו, ואף על פי כן סוברת הגמרא שאינו רשאי לעשות דין לעצמו משום שאינו לוקח חפץ שידוע ששייך לו, אלא זמורות אחרים. ומכאן מביא המהר"ם מרוטנבורג ראיה לדבריו, שאסור לקחת משכון או לגבות דבר אחר בעבור החפץ שגנבו ממנו, אלא רק את החפץ עצמו ששייך לו.
דעת המהרי"ק בחפץ שאינו מבורר שהוא שלו
דברי המרדכי הללו הובאו בשו"ת מהרי"ק (סי' קסא), ושם הרחיב בעניין זה.
מעשה באדם שתרם לבית הכנסת מנורה ועוד כמה כלים, ואחר כך נפטר. אחיו של הנפטר טוען שהכלים ניתנו לבית הכנסת לשם פקדון בלבד, ונותרו בבעלותו של הנפטר, וכיוון שעל פי הדין הוא היורש, הרי שזכה בכלים הללו. לפיכך רוצה היורש להשתמש בהם לשימוש אחר, או לכל הפחות להחליט לאן לתת את הכלים. מאידך, גבאי בית הכנסת טוענים שהכלים ניתנו להם במתנה, ולכן ממשיכים לתפוס ולהחזיק בכלים. כנגדם טוען השואל באיזו רשות חוטפים הגבאים את הכלים, הרי המוציא מחברו עליו הראיה, והנפטר היה מוחזק בכלים, וכעת מוחזק היורש מכוחו.
המהרי"ק דן בזה בהרחבה, ומביא את דברי המרדכי שהבאנו לעיל. ומסקנתו להלכה, שהדין של עביד איניש דינא לנפשיה הוא, שמותר לאדם לחטוף בחזרה את החפץ שלו בעצמו, ומותר לעשות כך אפילו אם רק הוא יודע שהחפץ שלו ואין לו הוכחות לכך. ראיה לדבר מביא המהרי"ק מן הגמרא הנזכרת בברכות. רבינו קלונימוס הקשה, מדוע לא יכול היה רב הונא ליטול את הזמורות מדין עביד איניש דינא לנפשיה, והכריע שרק את החפץ שלו מותר לקחת. משמע, שאם הזמורות או היין אכן היו שייכים לרב הונא מותר היה לקחת אותם, למרות שמלבד רב הונא עצמו לא ידע אף אחד אחר שהאריס גונב, ואין לרב הונא אפשרות להביא הוכחות על כך.
אכן, מעיר המהרי"ק שלא כך נראה מדברי הגמרא בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיז א). זו לשון הגמרא:
ההוא שותא (- מכמורת לדגים או לחיות. רש"י שם3) דהוו מנצו עלה בי תרי, האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא. אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא (- גזבר המלך. שיטה מקובצת שם). אמר אביי: יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי. אמר ליה רבא: וכל כמיניה? אלא אמר רבא: משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא.
שני אנשים התווכחו למי שייכת המכמורת, והלך אחד מהם ומסר את המכמורת לערכאות של המלך. הערכאות קיבלו את טענתו, ולקחו בכוח את המכמורת. לדעת רבא, עשה שלא כהוגן בכך שפנה לערכאות גויים, ומנדים אותו עד שיבוא לדון בבית דין של ישראל. וכתב שם המרדכי (בבא קמא רמז קצג), שאין אומרים בזה עביד איניש דינא לנפשיה. שואל המהרי"ק: הרי לטענתו אותה מכמורת שייכת לו בוודאות, ובזה אמרינן עביד איניש דינא לנפשיה אפילו שאינו יכול להוכיח שהחפץ שלו, אם כן, מדוע לא הותר לו בדין להשתמש בכח כדי לקחת את שלו?
משיב המהרי"ק:
ומכל מקום אין ראייה לנדון דידן, דודאי למוסרו בידי עובדי עבודה זרה העשויין להעליל ולהתנפל ולהתגולל ודאי אין לו למעבד דינא לנפשיה, אם לא יהיה דבר ידוע שהוא שלו, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה דכל חד יהא תוקף בטליתו של חבירו על ידי גוים ויאמר ברי לי דדידי הוא.
אילו היה הוא בעצמו חוטף, הרי שעשה כדין אף על פי שאין לו ראיה, אך כיוון שהלך לערכאות של גויים יש לנדות אותו מתקנת חכמים, מפני שאותם גויים עלולים לא רק להחזיר את החפץ, אלא גם להעניש את חברו כדין גנב ולהעליל עליו. אמנם, אותו בעל דין שהלך לערכאות אינו נחשב כ"מוסר" שמסר ממון של ישראל לגוים (כשאר המקרים המובאים באותה סוגיה), מפני שרצה להציל את שלו, אבל מכל מקום אסור היה לו לפנות לגויים מטעם שכל אחד ילך ויתקוף על ידי גויים, ולכן תיקנו חכמים לנדותו.
אם כן, נותר המהרי"ק בעמדתו, שחפץ השייך לו ונמצא ביד אחר, אף על פי שרק לו ידוע שהחפץ שלו, מותר לתפוס אותו בכוח מדין עביד איניש דינא לנפשיה.
תפיסה בלא הכאה
מוסיף המהרי"ק לחדש (הובאו דבריו ברמ"א שם), שבמקרה שתופס את הממון שלא בכוח, אין כאן כלל גדר של עביד איניש דינא לנפשיה, אלא תפיסה סתם. כלומר, הדין של עביד איניש שבו נחלקו רב יהודה ורב נחמן הוא במקום של הכאה או הפסד ממון לחברו, שלכן נקרא "דינא" בדומה לדיין שיש לו "כח לרדוף ולכוף בין בגוף בין בממון עד שיקבל הלה עליו את הדין" (עי' לשון המהרי"ק שם) - שם נצרכת רשות מיוחדת להכות ולהפסיד את חברו כדי לקחת את שלו. אך תפיסה בלא הכאה אינה מצריכה רשות, ולכל הדעות מותר לתפוס, ואפילו במקום ספק שרק לו ידוע שהחפץ שלו. לכן במקרה שבו עסק המהרי"ק, שם תפסו הגבאים את המנורה ושאר הכלים שאותו תורם תרם, יש לזה גדר של תפיסה בעלמא, ובספק מותר לתפוס.
ראיה לכך שמועילה תפיסה בעלמא, מביא המהרי"ק מן הסוגיה בכתובות (כ א) בעניין ספק תרי ותרי.
הגמרא שם עוסקת במקרה של אדם שמכר קרקע, שני עדים מעידים שהמכירה היתה בעת שהיה המוכר בריא ובר דעת, ושני עדים אחרים מעידים שמכר בעת שהיה שוטה, ולא חלה המכירה. אומרת הגמרא, שלפי שיש ספק של תרי ותרי אם המכירה התקיימה או לא התקיימה, משאירים את הקרקע בידי מרא קמא. וכן הדין אומרת הגמרא בספק תרי ותרי בכשרות שטר, ששניים אומרים שעדי השטר כשרים, ושניים אומרים שפסולים, שאין גובים בשטר ומעמידים הכסף בחזקת הלווה.
כותב רש"י (שם ד"ה ואוקי), שבמקרה של תרי ותרי בשטר אם תפס השני את הממון אין מוצאים אותו מידו. ובתוספות שם (ד"ה ואוקי), בתירוצם הראשון, ביארו שתפיסה זו מועילה כיוון שטוען ברי, ואין מוציאים מידו. מוכיח מכאן המהרי"ק, שתפיסה בעלמא בממון מועילה בספקות, ואין דנים בזה מצד עביד איניש דינא לנפשיה שתלוי במחלוקת האמוראים שבסוגייתנו, אלא לכל הדעות רשאי לתפוס בלא הכאה.
מלבד ספקות של תרי ותרי, ישנם ספקות נוספים שתועיל בהם תפיסה לדעת המהרי"ק, כגון באומר קים לי כפוסק פלוני. דוגמא לדבר, אדם כתב נדוניה לבתו, שהוא מתחייב שייתן כך וכך כסף לחתן, ולאחר שנישאו, בטרם שילם האב את הנדוניה, נפטרה הכלה. נחלקו רש"י ורבינו תם, אם התחייב האב התחייבות גמורה ליתן הנדוניה גם במקרה שתמות בתו, והבעל יורש אותה, או שלא התחייב האב אלא על דעת שתחיה בתו, וכיוון שמתה אינו משלם. אומר רבינו שמואל ברבי ברוך, שאם תפס הבעל את הנדוניה אי אפשר להוציא ממנו, כיוון שיכול לטעון קים לי כרש"י. אף על פי שאינו יכול לטעון ברי לי שהדין כרש"י, שהרי אינו יודע בוודאות הדין עם מי4. אם כן, אפילו תפיסה בטענת קים לי מועילה ואין מוציאים מידו.
לכן פוסק המהרי"ק, במקרה הנידון של תפיסת המנורה והכלים, כיוון שיש לגבאים כמה וכמה טענות ויש צד להצדיק את טענותיהם, על כן יכולים לתפוס והמוציא מחברו עליו הראיה. לא עליהם מוטלת חובת הראיה, אלא על היורש להוכיח שניתנו הכלים בפיקדון בלבד.
עלה בידינו, שלפי המהרי"ק, מכח דין עביד איניש דינא לנפשיה מותר לאדם לתפוס ממון שלו בכח, אך לא ממון אחר. ואם תופס שלא בכוח, תפיסה זו אינה בגדר עביד איניש דינא לנפשיה, אלא דין תפיסה בעלמא.
דעת הריב"ש בתפיסה לשם משכון
הריב"ש (שו"ת סי' שצו, הובא ברמ"א חושן משפט סי' ד ס"א) חולק על דברי המרדכי והמהרי"ק, שסוברים שאי אפשר לתפוס משכון מכח עביד איניש דינא לנפשיה. אלא סובר הריב"ש, שהדין שחידשה תורה שאסור למלווה לתפוס משכון בכוח מן הלווה, לא נאמר אלא בהלוואה, ולא בחובות אחרים שאינם הלוואה. בחוב אחר - כגון מי שיודע שאדם אחר לקח לו בגניבה חפץ, או שהפקיד חפץ אצל חברו ואינו מוכן להשיב אותו, ובעל החפץ אינו יכול לתפוס את הגניבה או את הפיקדון עצמו - עביד איניש דינא לנפשיה, ויכול לתפוס דבר אחר בתור משכנתא, כדי להכריח את הגנב או השומר להחזיר לו את החפץ.
הריב"ש מביא עוד, שגם בהלוואה עצמה דעת רבינו תם היא, שאמנם אסור למלווה לתפוס מן הלווה לצורך משכון, אך מותר לתפוס ממנו לצורך גוביינא, כלומר כדי לגבות את חובו. אולם, מדגיש הריב"ש, שאינו יכול לתפוס ממון לצורך גביה בלא הערכת שוויו בשומא, ושומא צריכה להיעשות בבית דין דווקא ולא על ידי התופס. אלא מותר למלווה לתפוס את החפץ ולהביאו לבית הדין כדי שיעריכו את שוויו5.
ביאור ראשון בשיטת הרמב"ם
נמשיך בבירור הגבולות של עביד איניש דינא לנפשיה.
הזכרנו לעיל, שאם נכנס אדם לחצר חברו בלא רשות והורה לו בעל החצר לצאת והלה מסרב, מותר לפי שיטת רב נחמן להכות ולהוציא אותו. אין צורך שיהיה דווקא חשוד כגנב, שבמקרה כזה יש פסידא בדבר, אלא אפילו בסתם יכול להכותו להוציאו מן החצר. כך לפי פשט הגמרא בסוגייתנו. אבל ברמב"ם לא משמע כך, שכך פסק (הלכות עבדים פ"ג ה"ה):
נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו, פטור שהרי נאסר בשפחה.
הכניס כאן הרמב"ם בטעם הפטור "שהרי נאסר בשפחה", כלומר יש במעשה האדון משום אפרושי מאיסורא. אולם, לפי פשט הגמרא, כפי שאמרנו, לשיטת רב נחמן אין צורך בטעם זה לפטור6. הלא מי שנכנס לחצר חבירו שלא ברשות יכול לגרש אותו בכח ולהכותו, וכך פסק הטור (עי' שם חושן משפט סי' תכא) להלכה.
המשנה למלך עומד על קושי זה, ומבאר שהרמב"ם מתבסס על גמרא נוספת להלן (מח א):
ואמר רבא: נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית, או בעל הבית הוזק בו - חייב. הזיקו בעל הבית - פטור. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה, אבל הוה ידע ביה, הזיקו בעל הבית - חייב. מאי טעמא? משום דאמר ליה נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא.
אדם נכנס לחצר של חברו ובעל הבית הזיקו, פטור בעל הבית. אומר רב פפא, שאם ידע בעל הבית שאדם נכנס ולמרות זאת הזיק את אותו אדם, בעל הבית חייב. מסביר המשנה למלך, שהרמב"ם מפרש בדברי הגמרא "הוה ידע ביה" שראה את אותו אדם נכנס, והזיק אותו בכוונה ובמזיד. לפיכך חייב בעל הבית, משום שמותר לו להוציא את הנכנס, אבל אסור לו להזיק לו. ולכאורה, מדוע אינו מותר להכותו מדין עביד איניש? מתוך כך מבין הרמב"ם, שבמקרה זה גדר עביד איניש דינא לנפשיה שונה - אדם שחטפו ממנו חפץ, אכן מותר לתפוס ממנו בחזרה ואפילו להכותו מכח דין עביד איניש, משום שיש הפסד בדבר. אבל אם נכנס אדם לחצרו, הרי אינו מזיק לו ומפסיד אותו, ולפיכך אף על פי שמותר להוציאו מכח עביד איניש דינא לנפשיה, אסור להכות אותו.
הרמב"ם, אם כן, למד את שיטתו מן הגמרא לפי הדרך שפירש את הסוגיה. לעומתו, הרא"ש והטור (שם), פירשו את הסוגיה באופן אחר (עי' משנה למלך שם), ולשיטתם אין חילוק להלכה בין יש בו הפסד לאין בו הפסד, ובשני המקרים מותר להכותו.
לפי ביאור זה, שואל המשנה למלך על דברי השולחן ערוך: במקום אחד פסק השולחן ערוך (חושן משפט סי' ד ס"א) כשיטת הרא"ש והטור הנ"ל, שאפילו כאשר אין לאדם הפסד עביד איניש דינא לנפשיה ומותר להשתמש בכוח ולהכות כדי לשמור את ממונו, ולא הביא השולחן ערוך שם דעה חולקת. מאידך, במקום אחר (שם סי' תכא ס"ו) מביא השולחן ערוך בשם יש אומרים, שאם נכנס אדם לחצר חברו ובעל הבית מסרהב בו לצאת ואינו יוצא, מותר להכותו. מלשון "יש אומרים" משמע שאין הדבר מוסכם. ולכאורה, מדוע לא הביא דין זה בסתם, הרי כך פסק הוא עצמו להלכה בסי' ד, שעביד איניש דינא לנפשיה אף על ידי הכאה אפילו במקום שאין לו הפסד?
ביאור שני בשיטת הרמב"ם
על כן, מבאר המשנה למלך את שיטת הרמב"ם באופן אחר, ובזה מתרץ את דברי השולחן ערוך.
המשנה למלך מחדש שיש להגדיר מה נחשב ליכא פסידא. הזכות לשמור על ממונו מכח עביד איניש דינא לנפשיה אינה בלתי מוגבלת, ויש לצמצם את ההיתר לעשות דין לעצמו אפילו במקום שאין בו הפסד, ולחלק בזה בין שני מקרים:
אדם שלקח מחברו חפץ ומסרב להחזירו, יכול בעל החפץ להוציאו בכוח, ואינו מחויב לתובעו בבית דין. הטעם לזה, משום שההליכה לבית דין והעיסוק בתביעה יארך תקופה מסוימת, כמה שעות או כמה ימים, שבה הבעלים אינו יכול להשתמש בחפץ שלו, וטוען הבעלים, שהוא זקוק לחפץ כבר עכשיו. במקרה כזה אמר רב נחמן, שעביד איניש דינא לנפשיה אפילו שלא במקום פסידא, היינו שאין זה הפסד גמור, אך יש כאן הפסד במקצת של זמן השימוש בחפץ.
אבל במקרה שנכנס אדם לרשות חברו ועומד שם, גם אם ימשיך ויעמוד שם הקרקע אינה נפסדת מכך. בשונה מחפץ מטלטל שמפסיד הבעלים זמן שימוש בחפץ, בקרקע אין לו הפסד כלל. לכן יש מקום לחלק ולומר, שבמקרה זה אין לו היתר להוציאו בכוח, אלא צריך ללכת לבית דין שיוציאו אותו. כמובן, שאם הדבר מפריע לו לשימוש בחצר וגורם הפסד מסוים יוכל להוציאו בכוח גם במקרה זה, אבל אם אין כאן הפרעת שימוש, אלא רק החוצפה שבמעשה מרגיזה. במקרה כזה גם רב נחמן מודה שאסור להשתמש בכח כדי להוציא אותו. כך למד הרמב"ם מתוך הסוגיה של נכנס לחצר בעל הבית (בבא קמא מח א) שהובאה לעיל. אך הרא"ש והטור פירשו את הסוגיה באופן אחר, כפי שהערנו לעיל, ולשיטתם אפילו במקום שאין הפסד כלל שייך דין עביד איניש דינא לנפשיה ומותר להכותו.
לפי זה, מתרץ המשנה למלך את דברי השולחן ערוך. בסי' ד, בדין חוטף חפץ מחברו שיש בו הפסד במקצת, לכל הדעות עביד איניש דינא לנפשיה, ולכן פסק בסתם שמותר להכותו. ואילו בסי' תכא, בדין הנכנס לרשות חברו שאין בו הפסד כלל, לדעת הרמב"ם אין בו דין עביד איניש דינא לנפשיה, ואילו לדעת הטור אף בזה קיים דין עביד איניש, לכן הביא השולחן ערוך דינו של הטור בלשון יש אומרים.
דעת נתיבות המשפט לאסור הכאה לכתחילה
השולחן ערוך פוסק, כפי שהבאנו לעיל, שאדם שרואה את שלו ביד אחר שלקח ממנו בגזילה, יכול לעשות דין לעצמו ולקחתו מידו, ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו, אך לפי דברי נתיבות המשפט נראה, שהדין מורכב יותר.
בעל נתיבות המשפט (סי' ד ס"ק א) מביא את סתירת דברי השולחן ערוך עליה העיר המשנה למלך שהזכרנו. וכותב הנתיבות לבאר שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך, שאכן לא התירו הכאה בכל מקום. ולדוגמא, אם מסרב הנתבע להחזיר את החפץ שלקח, אך מוכן ללכת לבית דין ולציית לפסק שיפסקו, בוודאי אסור להכות אותו.
מוסיף הנתיבות עוד, שאפילו במקום שאין הגזלן טוען כך קשה להתיר להכותו, מפני שמה שמותר לאדם לעשות מכח עביד איניש דינא לנפשיה הוא רק מה שבית דין עצמו היה עושה - בית דין אינו מתחיל בהכאה, אלא תחילה שולח שליח להוציא את הממון. אם סירב האיש ליתנו משמתים אותו, כלומר מכריזים עליו נידוי, וכיוון שאף אדם אינו רוצה להיות בנידוי מסתמא יתרצה החוטף, ואם גם בזה לא נתרצה אז מותר להכות אותו ולהוציא הגזילה מידו בכוח. כיוון שבית דין עצמו אינו ממהר להכות את הגזלן, ממילא, גם בדין עביד איניש דינא לנפשיה קשה להתיר לכתחילה לבעל דין להכות את חברו. אמנם בדיעבד שהיכה את שכנגדו, פעמים שלא נחייב אותו על כך, לפי שאנו מסופקים שמא גם בית דין עצמו לא היו יכולים להוציאו בלא הכאה.
מבאר הנתיבות, אם כן, שלדעת הרמב"ם והשולחן ערוך יש לחלק בין שלוש מדרגות:
אם יש לניזק פסידא, שאי אפשר להחזיר אותה - וודאי מותר להשתמש בכוח כדי להחזיר לעצמו את רכושו שלא יינזק, וזהו המעשה ב"ההוא גרגותא" שבגמרא, שוודאי יפסיד השותף את המים המגיעים לחלקו באותו יום. אמנם, אם אין ודאי הפסד גמור אלא חשש של הפסד - בזה נחלקו רב נחמן ורב יהודה, לרב נחמן מותר להשתמש בכוח ולהכותו, ולרב יהודה אסור, והלכה כרב נחמן. אך במקום שאין בו כל חשש של הפסד, אלא שצריך לטרוח לבית דין ולהשתהות עד לפסק הדין, אסור לאדם לכתחילה להשתמש בכוח. כלומר, מותר לחטוף את החפץ בלא הכאה, אבל להכות אסור. ובדיעבד שעבר והכה, אם הגיע בית הדין לידי מסקנה שלא היתה לניזק ברירה אלא להכות, מפני שגם בית הדין עצמו היה צריך להשתמש בכוח לשם כך, פטור. ואם סובר בית הדין שלא היה צריך להשתמש בכוח, יהיה חייב על הנזק שגרם.
כלומר, הנתיבות משנה מעט את פשטות פסק ההלכה של השולחן ערוך, ואומר שלאדם אסור - לחטוף את שלו בכוח, על ידי הכאה.
דעת הים של שלמה בחפץ שאינו מבורר שהוא שלו
המהרי"ק שהבאנו לעיל פסק, שאם ברור לנגזל שהחפץ שלו, אפילו שאין לו ראיה לדבר ולאחרים אינו ברור שהחפץ שלו, מכל מקום מותר לו לעשות דין לעצמו, ובוודאי שמותר לו לתפוס תפיסה בעלמא בלא הכאה, שזו אינה בכלל עביד איניש דינא לנפשיה. לעומת זאת, הים של שלמה (בבא קמא פ"ג סי' ה) חולק, וסובר שרק במקרה שיש לנגזל ראיות לכך שהחפץ שלו, שאותן יכול להציג אחר כך בבית הדין, מותר לתפוס לכתחילה. אבל אם הדבר ברור לו בלבד ולא לאחרים אסור לו לתפוס אפילו תפיסה בעלמא בלי להכות, משום שאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, כל אדם יתפוס ויאמר שהחפץ שלו.
מוסיף הים של שלמה, שיש לדחות את הראיה שהביא המהרי"ק מדין תפיסה בספק של תרי ותרי או במקום שטוען קים לי (שם מוכח שיכול לתפוס תפיסה בעלמא בלא הכאה, אף שאינו מבורר שהחפץ שלו). שכל זה נאמר במקום שישנו ספק בדבר, אבל אם השני אומר להד"ם (- לא היו דברים מעולם), כלומר, לא היה החפץ שלך מעולם, הרי לדבריו אין כאן ספק כלל, ובמקרה זה אסור לאדם לתפוס. אמנם, אם תפס ולא היו עדים לתפיסה, יכול התופס לטעון שהחפץ שתפס שלו במיגו שיכול היה להכחיש, אבל לכתחילה אסור לו לתפוס.
יסוד המחלוקת בגדרי עביד איניש
נמצאנו למדים, שלגדר של עביד איניש דינא לנפשיה יש גבולות.
תפיסת חפץ שכולם יודעים ששייך לו ויכול להוכיח זאת בבית דין, ובאופן שאם לא יתפוס כעת יהיה ודאי נפסד מזה – מותרת לכל הדעות. אבל, במקום שאין הפסד, ואולי לא הכרחי להשתמש בכוח, וייתכן שבית הדין עצמו יכול היה להשתמש באמצעים נוספים – במקרה זה אומר הנתיבות, אסור לכתחילה להכות. כמו כן, במקום שאינו יכול להוכיח שהחפץ שלו – אומר הים של שלמה, אי אפשר לתפוס בכוח.
מדברי הים של שלמה והנתיבות אנו שומעים יסוד. מה שמותר לבעל דין לעשות מכח עביד איניש דינא לנפשיה הוא מה שבית הדין עצמו יכול היה לעשות, ואילו דבר שלבית דין אין רשות לעשות, אף בעל הדין אסור לעשותו. כלומר, בעל הדין עומד במקום בית דין, הוא עצמו בית דין, וזוהי לשון הגמרא "עביד איניש דינא לנפשיה". לפיכך, במקרה שטוען בעל דין שחפץ מסוים שייך לו, כיוון שאם היה טוען כך בבית דין, היה בית הדין טוען כנגדו "המוציא מחברו עליו הראיה" ולא היה תופס עבורו את החפץ מספק, לכן גם בעל החפץ עצמו אינו רשאי לתפוס, זוהי סברת הים של שלמה.
מאידך, המהרי"ק סובר, שתפיסה בעלמא אינה דבר ששייך ומקביל לדין שהיה נפסק בבית דין. מותר לאדם לתפוס את שלו, וזהו אינו נושא לדיון בבית דין כלל. כלומר, לא צריך לקבל כוח בשביל לתפוס, אלא זוהי זכות טבעית של אדם לקחת את שלו, וכאשר תופס את שלו התורה לא מתערבת בדבר.
לפי המהרי"ק, הגדר של עביד איניש דינא לנפשיה נצרך רק כדי להשתמש בכוח ולהכות. ויש לדון לפי דעת המהרי"ק, במקום שצריך האדם להשתמש בכוח ועושה כך מכח עביד איניש, האם נחשב הדבר שעומד במקום בית דין, כפי שהגדרנו לדעת הים של שלמה והנתיבות? נראה בעיני, שהמהרי"ק יבאר גם מקרה זה על פי אותו עיקרון שבארנו - מותר לאדם להגן על ממונו בכוח, משום שהוא שלו. לא ייתכן שכל אחד יוכל לחטוף ממון מחברו, ויהיה הבעלים מחויב להשאיר את החפץ אצל החוטף עד שיתבע אותו בבית דין. כיוון שהחפץ של הבעלים זכותו הטבעית להחזירו לרשותו, ולשם כך מותר גם להכות את החוטף.
עביד איניש דינא לנפשיה לשיטת המהרי"ק אינו גדר של דין, אלא הגדר הוא, שיכול אדם בעצמו לעשות מה שנכון וצודק. בית דין אינו נותן לבעלים רשות לעשות דין, אלא אינו מביע דעה לא להן ולא ללאו. הדבר דומה לדין כל דאלים גבר, לחלק מן הדעות (עי' רא"ש בבא מציעא פ"א סי' א), שם אומר בית דין, מאחר ואין כאן ראיות לשום צד, אין לי דעה ואינני מתערב בוויכוח. כלומר, פעמים שבית דין בוחר להימנע לכתחילה ממעורבות בדין. אך בדיעבד, אם תהיה תביעה וטענות לכאן ולכאן, בית דין ידון בתביעות ובטענות.
יש לפנינו, אם כן, שאלה עקרונית - מהן הזכויות של האדם להגן על ממונו, ועד היכן מגיעה זכות זו.
הכאה לא מידתית
יש לדון, באדם שחטף מחברו סכום פעוט, לדוגמה עשר אגורות או שקל, במקרה שהנגזל נפסד מכך מפני שאינו יכול להוכיח שהגזלן לקח לו. האם מותר להכות ולפצוע אותו באופן חמור כל כך, שאחר כך יצטרך לשלם על הנזק אלפי שקלים? האם נאמר, שכל עוד מסרב הגזלן להחזיר את הממון יש לו רשות להכות אותו מכה ועוד מכה עד שיחזיר, אף על פי שעלול לצאת בשן ועין, או שהעונש צריך להיות מידתי, ולא יוכל להיות בלי גבול?
השולחן ערוך התייחס למקרה שבו אדם הכה יותר מהצורך - כגון שיכול היה לקבל את החפץ או להציל את עצמו במכה קטנה ונתן יותר, והדין שמשלם את המותר (עי' שולחן ערוך חושן משפט סי' תכא סי"ג). אך לא התייחס השולחן ערוך לשאלה כמה מכות מותר להכות את הגזלן כדי להחזיר את החפץ, במקום שממשיך ומסרב להחזיר, וצריך לעיין בדבר.
^ 1.
העובר על לאו זה והכה והזיק פחות משווה פרוטה, חייב מלקות. ואם הכה והזיק שווה פרוטה חייבים לשלם נזק, צער ריפוי, שבת ובושת (עי' רמב"ם סנהדרין שם).^ 2.
יש להתבונן, אם הגמרא אמרה כך דרך גוזמא, או שכך הדין.^ 3.
עי' שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד, שפירש שהיא מכתשת.^ 4.
ראה לשון המהרי"ק שם "דמי יוכל לטעון ברי לי שהדין הוא כרש"י ולא כר"ת, דמי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים והלא אנו סהדי דליכא איניש בדור הזה שיוכל להכריע ביניהם. ואפילו בימי רבינו מאיר היה פוסק דהיכא דאיכא פלוגתא דרברבתא כגון רש"י ורבינו תם דהמוציא מחבירו עליו הראיה משום דהוה מספקא ליה מילתא דהלכתא כמאן, כל שכן וכל שכן בדור הזה יתמי דיתמי ועניי הדעת דאין לנו לטעון ברי לי כרש"י או כרבינו תם". ההפרש בין המהרי"ק לר"ת הוא כשלוש מאות שנה, ובין הרמ"ה לרש"י ור"ת כמאה וחמישים שנה, ומן הדברים ניתן לראות באיזו הערצה התייחס המהרי"ק לראשונים הנ"ל, שמי יעיז להכריע ביניהם.^ 5.
יש לדון לשיטת רבינו תם, האם לשם גביה יכול המלווה לתפוס כסף מן הלווה, או דווקא חפץ. בפשטות נראה שניתן לתפוס כסף, אך ייתכן שלא הותר למלווה לגבות כי אם דרך בית דין, כלומר לתפוס על מנת לשום.^ 6.
ומה שהובא בסוגייתנו (כח א) טעם זה של אפרושי מאיסורא, לא הוצרכו לו אלא לשיטת רב יהודה שסובר שלא עביד איניש דינא לנפשיה.
העובר על לאו זה והכה והזיק פחות משווה פרוטה, חייב מלקות. ואם הכה והזיק שווה פרוטה חייבים לשלם נזק, צער ריפוי, שבת ובושת (עי' רמב"ם סנהדרין שם).^ 2.
יש להתבונן, אם הגמרא אמרה כך דרך גוזמא, או שכך הדין.^ 3.
עי' שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד, שפירש שהיא מכתשת.^ 4.
ראה לשון המהרי"ק שם "דמי יוכל לטעון ברי לי שהדין הוא כרש"י ולא כר"ת, דמי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים והלא אנו סהדי דליכא איניש בדור הזה שיוכל להכריע ביניהם. ואפילו בימי רבינו מאיר היה פוסק דהיכא דאיכא פלוגתא דרברבתא כגון רש"י ורבינו תם דהמוציא מחבירו עליו הראיה משום דהוה מספקא ליה מילתא דהלכתא כמאן, כל שכן וכל שכן בדור הזה יתמי דיתמי ועניי הדעת דאין לנו לטעון ברי לי כרש"י או כרבינו תם". ההפרש בין המהרי"ק לר"ת הוא כשלוש מאות שנה, ובין הרמ"ה לרש"י ור"ת כמאה וחמישים שנה, ומן הדברים ניתן לראות באיזו הערצה התייחס המהרי"ק לראשונים הנ"ל, שמי יעיז להכריע ביניהם.^ 5.
יש לדון לשיטת רבינו תם, האם לשם גביה יכול המלווה לתפוס כסף מן הלווה, או דווקא חפץ. בפשטות נראה שניתן לתפוס כסף, אך ייתכן שלא הותר למלווה לגבות כי אם דרך בית דין, כלומר לתפוס על מנת לשום.^ 6.
ומה שהובא בסוגייתנו (כח א) טעם זה של אפרושי מאיסורא, לא הוצרכו לו אלא לשיטת רב יהודה שסובר שלא עביד איניש דינא לנפשיה.
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך עושים קידוש?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
למה ללמוד גמרא?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
משמעות המילים והדיבור שלנו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
