ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
הגמרא בסוגייתנו אומרת שגזל הגוי אסור, ומביאה לכך שני מקורות. הראשון מובא בברייתא ונלמד מפדיית עבד עברי המכור לגוי, שנאמר שאין להוציאו מבלי לשלם לגוי. והשני בדברי רב הונא הלומד זאת מהפסוק "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוקיך נותן לך" – בזמן שהם מסורים בידך אתה רשאי לאוכלם ובזמן שלא אינך רשאי. ומחלקת הגמרא שמכל מקום הפקעתו, אבידתו וטעותו מותרות, ולכן גם כשבא לדין כנגד ישראל מותר לבית הדין לבוא עליו בעקיפין ולפטור את הישראל, וכך אומר רבי ישמעאל, אולם רבי עקיבא מסייג שאסור משום קידוש השם, ומבואר בגמרא שבמקום שאין חשש מצד קידוש השם אכן מותר, שהרי רבי עקיבא עצמו אמר שמותר להעלים מס ממוכס, ויישב רב אשי ששם מדובר כשאין חשש לחילול השם1.
בב"מ קיא ע"ב מובאת דעת תנאים שגזל הגוי מותר. הגמרא שם עוסקת בעושק שכר שכיר ודנה לפי כל שיטה מדוע נצרכו כל הלימודים מהפסוקים, ובתוך הדיון מבארת שלדעת ת"ק נצרכו שני מיעוטים, גם "אחיך" וגם "רעך" למעט גוי גם מאיסור עושק שכרו וגם מאיסור גזל, ומבואר שלדעתו אף גזל הגוי מותר ולא רק הפקעת הלוואתו. ובב"מ פז ע"ב עוסקת הגמרא בזכויות פועל לאכול מהכרם ואיסורו לתת אל כליו וכותבת שלמ"ד גזל הגוי אסור התורה כתבה "בכרם רעך" כדי למעט שבכרם גוי מותר אף לתת לכלים, אך למ"ד שגזל הגוי מותר לא נצרך פסוק ללמדנו היתר מיוחד בפועל, אלא הפסוק ממעט הקדש שאסור לאכול כלל.
האם האיסור מהתורה או מתקנת חכמים?
כאמור, הגמרא אצלנו לומדת מפסוקים שגזל הגוי אסור, ובפשטות מדובר באיסור מהתורה, אולם ניתן לומר שפסוקים אלו הם רק אסמכתא.
שיטת רש"י
בסנהדרין נז ע"א מובאת ברייתא: "על הגזל... כותי בכותי וכותי בישראל אסור, וישראל בכותי מותר. וכותב שם רש"י (ד"ה ישראל בכותי): "ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא (ב"ק קיג ע"א)". משמע מדבריו שאף האוסרים גזל הגוי אוסרים רק מדרבנן, וכן הבינו המהרש"ל (יש"ש ב"ק פ"י סי' כ), הגר"א (חו"מ סי' שמח ס"ק ח) ואחרונים נוספים בדברי רש"י, ותמהו שהרי מוכח משתי הסוגיות בב"מ שאסור מהתורה, שהרי הסוגיות עוסקות בלימודים מהפסוקים ושואלים למה נצרכו הפסוקים לפי כל דעה, ואם גם האוסרים סוברים שאסור רק מדרבנן, אין חילוק בין השיטות בהבנת הפסוקים ולדעת כולם נצרך הפסוק ללמדנו שגזל הגוי מותר וכן לא נצרך הפסוק להתיר פועל בכרם הגוי (הגר"א שם, וכן הוכיח החכם צבי סי' כו מבלי שעסק בדעת רש"י). ואכן תמיהתם תמיהה גדולה היא, ואין לומר שבסוגייתנו רש"י הבין משום מה שהאוסרים אכן אסרו רק מדרבנן אך מודה שהאוסרים בב"מ אסרו מהתורה, שהרי על דברי הגמרא בב"מ פז ע"ב "מ"ד גזל כותי אסור" ציין שהמחלוקת היא בבבא קמא פרק הגוזל ומאכיל. עוד יש להעיר על רש"י, שבבבא קמא משמע שאף למתירים יש לאסור במקום שיש חילול השם. וכן קשה מניין לרש"י שהאוסרים שם אוסרים מצד חילול השם.
ונראה שניתן להבין את דברי רש"י באופן אחר, ובכך ייושבו התמיהות הגדולות, ולצורך כך נקדים בדברי הר"ן בסנהדרין שם. הר"ן מבאר שהגמרא שם אליבא דמ"ד גזל הגוי מותר ומציין שהמחלוקת היא בבבא קמא2 ומכל מקום כמבואר בבבא קמא גם למתירים אסור מדרבנן משום חילול השם. הגמרא בבבא קמא לא הזכירה את דעת המתירים אלא הביאה את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא לגבי הפקעת הלוואתו שמותרת ושם רבי עקיבא אוסר במקום שיש חילול השם. ונראה שלכך מתכוון הר"ן, וכוונתו שמדברי רבי עקיבא לגבי הפקעת הלוואתו ניתן ללמוד שגם למתירים גזל הגוי יש לאסור במקום שיש חילול השם.
יש להעיר שמדבריו משמע לכאורה שלעולם אסור משום חילול השם, ולא כמבואר בבבא קמא שרק במקום שיש חילול השם אסור. אמנם יש לדקדק שגם רבי עקיבא התנסח שאסור "מפני קידוש השם" ולכאורה משמע שלעולם אסור משום חילול השם אלא שבגמרא שם מבואר שאין איסור כשאין חילול השם. ואולי רבי עקיבא בא לומר שבאופן רגיל יש לחשוש שמא ייגרם חילול השם אלא אם ברור שלא ייגרם, וכמובא למעלה, בכך יובן גם כיצד רבי ישמעאל חולק, משום שחולק רק על ההרחבה של רבי עקיבא, אך מודה במקרים שברור שיהיה חילול השם. אם כן, גם בדברי הר"ן יש להסביר שזו הסיבה שכתב באופן פשוט שאסור מצד חילול השם.
כעת נשוב לדברי רש"י. יש להסביר שאין כוונת רש"י כהבנת האחרונים, שיש החולקים על סוגייתנו המתירה גזל הגוי וסוברים שגזל הגוי אסור, ואף לחולקים האיסור הוא רק מדרבנן, אלא כוונתו היא שאף בדעת המתירים כדעת סוגייתנו יש מחלוקת בבבא קמא אם מכל מקום אסור מדרבנן מצד חילול השם, וכוונתו למחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל שנחלקו בהפקעת הלוואתו המותרת אם מכל מקום אסור מדרבנן מצד חילול השם, ואם כן אף אם הם עצמם סברו שגזל הגוי אסור מהתורה מכל מקום מחלוקתם שייכת גם בגזל ממש לפי הסוברים שמותר מהתורה.
הסבר זה מדוייק בלשון רש"י, שלא כתב "ואיכא למאן דאסר מדרבנן", שאז המשמעות היא שיש חולקים על סוגייתנו המתירה וסוברים שאסור מדרבנן, אלא כתב "ומדרבנן איכא למאן דאסר", משמע שסוגייתנו עוסקת בדאורייתא ומביאה דעת המתירים ומוסיף רש"י שגם לשיטה זו יש אוסרים על כל פנים מדרבנן. בכך יתורץ גם הקושי בדבריו שכתב שמחלוקת היא בבבא קמא, ואם כוונתו למחלוקת אם גזל הגוי מותר, הרי הובאה שם רק דעת האוסרים, אולם אם כוונתו למחלוקת לגבי קידוש השם, אכן הובאה שם מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל. לעת עתה, לא מצאתי באחרונים שביארו באופן זה, אולם כן ישנם אחרונים שכתבו שודאי גם לדעת רש"י יש אוסרים גזל הגוי מהתורה, ותירצו את רש"י באופנים שונים. אחד ההסברים הוא הסברו של הכסף משנה (גזילה א, ב), שביאר שדברי רש"י מוסבים על הפקעת הלוואה, אך בגזל גמור אסור מהתורה.
הקושי בהסברנו הוא שרש"י בב"מ פז ע"ב (ד"ה הניחא) כותב על דברי הגמרא "הניחא למ"ד גזל כותי אסור" שמחלוקת היא בבבא קמא. ואם כן בפירוש סובר שמובאות שתי הדעות לגבי גזל הגוי בסוגייתנו, ואכן התוס' שם (ד"ה אלא) הקשו עליו שהובאה שם רק דעת האוסרים, ומכל מקום מסתבר שגם כוונתו בסנהדרין לציין למחלוקת זו3.
שיטת המהרש"ל
המהרש"ל (יש"ש פרק י סי' כ) סבור גם הוא שהאיסור הוא מדרבנן, ובניגוד לדעת הגר"א שהוכיח מהפסוקים בסוגייתנו שהאיסור הוא מהתורה, המהרש"ל הבין להיפך וכתב שמשמע מהלימודים בסוגיא שהאיסור הוא רק מדרבנן. כנראה הבין שהפסוקים בסוגיא נראים כדרושים בעלמא ולכן הסיק שאין הם אלא אסמכתאות. עוד הוכיח זאת מסברא, שכן התורה ניתנה לישראל ולא לגויים. ודבריו צריכים עיון, כפי שכבר הקשה החכם צבי (סי' כו) שאכן האיסור הוא לישראל שלא יגזלו והגויים הם רק המושא של המצווה, ולא גרע ממצוות העוסקות בבעלי חיים כמו צער בעלי חיים.
בשונה מרש"י, לדעתו האיסור מדרבנן אינו מצד חילול השם אלא כדי שירחיק עצמו מן הכיעור ולא יתרגל לגזול, ולכן אסור אף במקום שאין חשש לחילול השם.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם בהלכות גניבה (א, א) כותב: "כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא תגנבו... ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה". משמע מדבריו שהאיסור לגנוב מגוי הוא מהתורה ונלמד גם כן מלא תגנובו. ובהלכות גזילה (א, ב) כותב: "ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר". בפשטות נראה גם מדבריו כאן שהאיסור הוא מהתורה בין בישראל בין בגוי, וכן הבינו הגר"א (סי שמח ס"ק ח), הקדושת יום טוב (הובא באבן האזל בהל' גזילה) ואחרונים נוספים.
אולם הר"ן (סנהדרין נז ע"א) דייק שהרמב"ם מחלק בין גניבה לגזילה ודווקא בגניבה מחייב מהתורה אף בגוי, אך בגזילה מתיר, שכן כתב שאסר לגזול מחברו. נראה שדיוקו הוא מהלכה א' ששם כתב הרמב"ם "כל הגוזל את חברו עובר בלא תעשה" אולם לכאורה בהלכה ב' מפורש שאסור אף בגוי. הכסף משנה (שם) והמנחת חינוך (מצווה רכד אות ב) הלכו גם הם בשיטת הר"ן ודקדקו בדברי הרמב"ם שחילק דבריו לשני משפטים וכתב תחילה "אסור לגזול כל שהוא דין תורה" ובמשפט נוסף כתב "אפילו גוי אסור לגוזלו", ומחלוקה זו משמע שהאיסור בגוי הוא רק מדרבנן. עוד הוכיח זאת הכסף משנה מכך שהרמב"ם כלל במשפט זה את האיסור לעושקו, והרי הפקעת הלוואתו ודאי אסורה רק מדרבנן מצד חילול השם. הקדושת יום טוב, שהבין שהרמב"ם אוסר מהתורה, יישב זאת שאכן לדעת הרמב"ם גם הפקעת הלוואתו אסורה מהתורה, ומוכיח שיש דעות כאלו בסוגייתנו.
נותר לדון מהי הסברא לחלק בין גזל לגניבה. הגר"ח מוולוז'ין (בספרו חוט המשולש. הובא באבן האזל שם) תירץ שניתן לדקדק מהפסוקים שדווקא לגבי גזילה קיים המיעוט של "רעך" למעט גוי. המנחת חינוך מבאר את טעם החילוק וכותב שבגזל האיסור הוא לקיחת הממון שאינו שלו, ולדעת המתירים ממון הגויים הוא הפקר. אולם לגבי גניבה יש גם איסור לגנוב על מנת "למיקט", כלומר, לגנוב על מנת להחזיר במטרה לצער את השני או לשחוק, ואם כן מוכח שהאיסור אינו רק מצד לקיחת הממון אלא מצד שזו מידה גרועה בעצמה, ולכן אסור גם מגוי. יש לסייע לדבריו גם מדברי בן בג בג בבבא קמא כז ע"ב האומר: "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב". ואמנם יש ראשונים שביארו שהאיסור שם מצד "והייתם נקיים מה' ומישראל", כלומר שלא יהא נחשד בחינם, אך יש שביארו שהאיסור הוא מצד שזו מידה מגונה ושלא יתרגל לגנוב, ולכן אף שמדין עביד איניש דינא לנפשיה מותר לגזול בכך אסור לגנוב.
דעה נוספת בהבנת הרמב"ם היא דעת הנודע ביהודה (יו"ד סי' פא) שהבין שבאיסור גניבה מגוי יש איסור בלאו ואילו בגזילה הדבר אסור אולם בלא לאו.
לדעת המתירים – האם הגזל נקנה לגוזל?
לכאורה יש לעיין אם לסוברים שגזל הגוי מותר אין כלל מושג של בעלות אצל הגויים או שיש אלא שמותר לגוזלם. אולם באמת פשוט שיש להם מושג בעלות, שהרי גוי שגזל מגוי חייב מיתה. ואף שאשת גוי שזינתה חייבת מיתה ובכל זאת אם הישראל יבוא עליה אינו חייב מיתה, משום שעבורנו אין קידושיהם נחשבים קידושים, ואם כן יש לומר שאף שבינם לבין עצמם יש בעלות, עבורנו אינו נחשב בעלות. אך נראה שאין לדמות, כי עניין קידושי ישראל הוא מעלה רוחנית הגורמת לקדש באופן מיוחד, ולכן עבורנו אין ערך לקידושי הגויים, אולם לגבי קנייני ממון זהו עניין גשמי ומסתבר שאין הבדל מהותי בכך. ועוד, שהרי יש מהתורה הלכות קניין כיצד ישראל קונה מגוי, ואם כן מוכח שיש להם מושג של בעלות. עניין זה יבואר גם בהמשך בדברי הגר"ש שקופ לגבי הפקעת הלוואתו.
לגבי הטעם שהותר לגזול כותב הר"ן (סנהדרין נז ע"א) שנאמר "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים". כוונתו לגמרא בבבא קמא לח ע"א המבארת שישראל ששורו נגח שור של גוי פטור משום הנאמר בפסוק זה בחבקוק, כלומר, שזהו קנס משום שלא קיימו שבע מצוות בני נח, ולכן התיר ממונם לישראל. דרשה נוספת המובאת בגמרא שם היא שקנסו אותם משום שלא רצו לקבל את התורה כשהקב"ה חיזר על כל האומות לתת להם התורה.
אולם עדיין יש לדון, אם לאחר שישראל גזל מגוי נעשה החפץ הגזול של הישראל לגמרי, הואיל והותר לגזול או שמא הממון עדיין שייך לגוי אלא שמותר להשתמש בו ולא להחזירו. לשאלה זו יש השלכה חשובה על הלכות בהן יש דין שהממון יהיה של מקיים המצווה, כגון בנטילת לולב שנאמר "לכם".
בגמרא בסוכה ל ע"א רב הונא אמר לסוחרי ההדסים שכאשר קונים מגויים לא יגזזו בעצמם אלא יתנו לגויים לגזוז לפני המכירה משום שסתם גויים גזלנים הם ובאופן זה יהא בידם יאוש ולאחר מכן שינוי רשות. רש"י (ד"ה מאי טעמא) כותב שהחשש הוא שמא גזלו את הקרקע מישראל. משמע מדבריו שאם גזלו את הקרקע מגוי אין בעיה, וצריך להבין מדוע.
הרשב"א בתשובה (תתנב) כותב שאכן דבריו נאמרו בלאו דווקא, והוא הדין שלא יוצאים ידי חובה אם גזלו מגוי אחר. השלטי גיבורים (הובא במגן אברהם סי' תרלז ס"ק ג) תירץ שאף שגזל גוי אסור מכל מקום לא נחשב מצווה הבאה בעבירה. צריך עיון מדוע על כל פנים לא נפסל מצד שלא נחשב "לכם", ואכן בלבושי שרד שם ביאר שזו חלק מקושיית המגן אברהם עליו, ואולי יש לומר שכוונתו שלאחר שגזל גם נחשב "לכם" למרות שלכתחילה אסור לגזול. החתם סופר (סוכה ל ע"א ד"ה ועיין מג"א) מתרץ באופן שלישי וכותב שרש"י הבין שהסוגיא בסוכה סוברת שגזל הגוי מותר מהתורה ולפיכך גם נחשב "לכם", ומתווכח שם עם היראים הסובר שגם למתירים גזל הגוי לא נחשב "לכם". נמצא שנחלקו בשאלה זו היראים והחתם סופר, אם החפץ הגזול נעשה של הגוזל או שרק מותר לו להשתמש בו ולא להחזירו.
הפקעת הלוואתו
מבואר בסוגייתנו שהפקעת הלוואתו מותרת. אמנם יש להעיר שהמאירי פוסק שגם הפקעת הלוואתו אסורה, וכפי שראינו, הקדושת יום טוב הסביר שכן גם דעת הרמב"ם, בשונה מרוב האחרונים שהבינו שגם הרמב"ם ודאי סובר שמותר מהתורה.
נחלקו האחרונים אם החוב בטל ומופקע או שהוא קיים אלא שאין חובה לפורעו. בפשטות לפי דעת החתם סופר שגזל הגוי הופך להיות של הישראל כל שכן שגם חוב מופקע, ובדעת היראים יש להסתפק אם יודה בחוב הואיל ומלווה להוצאה ניתנה ויש רק חיוב להשיב, ואם כן אולי בגוי שאין חיוב להשיב השיעבוד עצמו פוקע.
הקונטרסי שיעורים (שיעור יז אות יד ד"ה מכל) מבאר שיש שלוש דעות בכך. לדעת המהרש"ל החוב פוקע לגמרי. לדעת המהרש"א וכן הגר"ש שקופ בשערי ישר רק פטור מלפרוע, ומנמק בשערי ישר שבשונה מדיני איסור והיתר, דיני ממונות ניתנו על גבי המציאות המשפטית שהיא קיימת באופן בסיסי גם אצל הגויים, ולכן אף אם מותר לא לפרוע התורה לא באה לבטל את הבעלות הממונית של הגוי. ודעת התומים היא שבסתם אינו פוקע אולם אם יתכוון בפירוש שלא לפרוע מיד יפקע החוב.
לכאורה מדברי התוס' (קיד ע"א ד"ה ולא אמרן) מוכח בפירוש כמהרש"א, שכן מקשים על הגמרא מדוע אם יש שני עדים שישראל חייב לגוי ובאים ומעידים בערכאות של גויים לא משמתים אותם, הרי הישראל היה רשאי להפקיע ההלוואה ואם כן הפסידוהו, ותירצו התוס' שאף שיכול היה להפקיע מכל מקום הם חייבו אותו בחוב אמיתי שבאמת קיים, ולכן אין לשמתם. משמע שהחוב אינו פוקע אלא קיים אך מותר לא לשלמו.
ראוי לסיים בדברי באר הגולה המפורסמים (סי' שמח ס"ק ה): "ועיין לעיל ריש סימן רס"ו שאם החזיר האבידה לגוי לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה''ז משובח וכו' ע''כ. וכן הדין בהחזרת הטעות שטעה הגוי מעצמו. ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו הגוי, ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכמ"ש בספר חסידים סימן תתרע"ד, ורבים אשר קידשו ה' והחזירו טעויות הגוים בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם".
^ 1.
צריך עיון בדעתו של רבי ישמעאל וכי לא חש לחילול השם?! ונראה שסובר שאין לחוש לכך אלא כשברור לפנינו או על כל פנים יש חשש סביר שיצא מכך חילול השם, ואילו רבי עקיבא סובר שכשיש חשש כל שהוא צריך לחשוש.^ 2.
לכאורה קשה, שהרי לא הוזכרה שם מחלוקת בכך אלא הובאה רק דעת האוסרים. ואולי כוונתו ששם מובאת הדעה החולקת על הסוגיא בסנהדרין, ונמצא שמחלוקת היא. לפי ההסברים הנוספים שיובאו בהמשך בדעת רש"י לא תקשה כלל קושיא זו.^ 3.
אפשר ליישב את קושיית התוס' בשני אופנים. ר' אוריאל רייכנברג הציע שכוונת רש"י לדעת רב אשי בב"ק. מובא שם רצף סיפורים על הטעיית גויים ובסיפור האחרון על רב אשי לכאורה מדובר על גזל ממש ולא על הטעייה, וכבר נתקשו בכך התוס' (ד"ה הכי) ונדחקו לפרש שאכן לא הייתה כוונתו לגזול בלי לשלם אלא התכוון לשלם לגוי, אולם בשיטה מקובצת בשם התוס' שאנץ כותב באחד מתירוציו שרב אשי סבר שגזל הגוי מותר, וכן התוס' בב"מ מח ע"ב (סוף ד"ה נתנה) כתבו שמשמע קצת שסבר גזל הגוי מותר. לפי זה יש לומר שכוונת רש"י למחלוקת בין רב אשי לשאר הדעות שם. ר' אליסף זאנגי הציע שכוונת רש"י לדעת רבי ישמעאל. הגמרא בב"ק הביאה מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם מותר לפסוק כנגד הגוי ובכך לעושקו או שיש לאסור מצד חילול השם, והקשתה על רבי עקיבא שהרי הוא עצמו אוסר גזל הגוי ולא רק מצד חילול השם, ותירצה שיש לחלק בין גזל להפקעת הלוואתו ומה שהתיר במקום שאין חילול השם מדובר דווקא בהפקעת הלוואתו, ומביאה הגמרא פסוקים מהם לומדים שגזל הגוי אסור. אפשר לומר שהחילוק והפסוקים הובאו רק לשיטת רבי עקיבא אולם רבי ישמעאל אינו מחלק אלא סובר שאף גזל הגוי מותר ולא רק הפקעת הלוואתו. ואמנם "אפושי פלוגתא לא מפשינן", ואנו מעדיפים לצמצם מחלוקות כשאין צורך, אך מכל מקום מפאת הדחקים ברש"י יש לומר שכך הבין. לפי שתי ההצעות עדיין יהיה דחוק לפרש גם את רש"י בסנהדרין באופן זה, כי כאמור, אם כוונתו לציין לעצם המחלוקת אם גזל הגוי מותר נמצא שסובר שהאוסרים אוסרים רק מדרבנן, בניגוד למוכח מהסוגיות בב"מ.
צריך עיון בדעתו של רבי ישמעאל וכי לא חש לחילול השם?! ונראה שסובר שאין לחוש לכך אלא כשברור לפנינו או על כל פנים יש חשש סביר שיצא מכך חילול השם, ואילו רבי עקיבא סובר שכשיש חשש כל שהוא צריך לחשוש.^ 2.
לכאורה קשה, שהרי לא הוזכרה שם מחלוקת בכך אלא הובאה רק דעת האוסרים. ואולי כוונתו ששם מובאת הדעה החולקת על הסוגיא בסנהדרין, ונמצא שמחלוקת היא. לפי ההסברים הנוספים שיובאו בהמשך בדעת רש"י לא תקשה כלל קושיא זו.^ 3.
אפשר ליישב את קושיית התוס' בשני אופנים. ר' אוריאל רייכנברג הציע שכוונת רש"י לדעת רב אשי בב"ק. מובא שם רצף סיפורים על הטעיית גויים ובסיפור האחרון על רב אשי לכאורה מדובר על גזל ממש ולא על הטעייה, וכבר נתקשו בכך התוס' (ד"ה הכי) ונדחקו לפרש שאכן לא הייתה כוונתו לגזול בלי לשלם אלא התכוון לשלם לגוי, אולם בשיטה מקובצת בשם התוס' שאנץ כותב באחד מתירוציו שרב אשי סבר שגזל הגוי מותר, וכן התוס' בב"מ מח ע"ב (סוף ד"ה נתנה) כתבו שמשמע קצת שסבר גזל הגוי מותר. לפי זה יש לומר שכוונת רש"י למחלוקת בין רב אשי לשאר הדעות שם. ר' אליסף זאנגי הציע שכוונת רש"י לדעת רבי ישמעאל. הגמרא בב"ק הביאה מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם מותר לפסוק כנגד הגוי ובכך לעושקו או שיש לאסור מצד חילול השם, והקשתה על רבי עקיבא שהרי הוא עצמו אוסר גזל הגוי ולא רק מצד חילול השם, ותירצה שיש לחלק בין גזל להפקעת הלוואתו ומה שהתיר במקום שאין חילול השם מדובר דווקא בהפקעת הלוואתו, ומביאה הגמרא פסוקים מהם לומדים שגזל הגוי אסור. אפשר לומר שהחילוק והפסוקים הובאו רק לשיטת רבי עקיבא אולם רבי ישמעאל אינו מחלק אלא סובר שאף גזל הגוי מותר ולא רק הפקעת הלוואתו. ואמנם "אפושי פלוגתא לא מפשינן", ואנו מעדיפים לצמצם מחלוקות כשאין צורך, אך מכל מקום מפאת הדחקים ברש"י יש לומר שכך הבין. לפי שתי ההצעות עדיין יהיה דחוק לפרש גם את רש"י בסנהדרין באופן זה, כי כאמור, אם כוונתו לציין לעצם המחלוקת אם גזל הגוי מותר נמצא שסובר שהאוסרים אוסרים רק מדרבנן, בניגוד למוכח מהסוגיות בב"מ.
למה משווים את העצים לצדיקים?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך ללמוד גמרא?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
אי אפשר לבד!
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה המשמעות הנחת תפילין?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
איך מותר להכין קפה בשבת?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך נראית נקמה יהודית?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
