^ 1."ר' שמעון אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ב יהודה ... אי זהו הר שלה זה הר המלך , שפלה שלה זה שפילות לוד, עומק שלה מעין גדי ועד יריחו". (תוספתא שביעית ז הלכה י).
^ 2."עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית? ... בשדה הלבן (תבואה) - עד הפסח, ובשדה האילן - עד העצרת... ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום. (מועד קטן דף ג, ב)
^ 3.נחמיה י, א
^ 4."גבאי צדקה בשביעית מדלגין על פתחיהן של אוכלי שביעית דברי ר' מאיר וחכמי' או' אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית אפי' פת נתנו להם מקבלין אותה הימנו שלא נחשדו נותנות אלא מעות ובצים בלבד אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית הכהנים גובין בטהרה צריכין לדקדק באוכלי שביעית" (תוספתא דמאי ג, יז)
^ 5.ובדומה לתקנת עזרא לגבי טבילת בעלי קרי, כמבואר ברמב"ם (קריאת שמע ד, ח): "... ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול, ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה..."
^ 6.רבי יהושע בן לוי אמר בירושלמי (ברכות פ"ט, ה"ה) שכאשר הצבור קיבל עליו בימי עזרא את התקנות לגבי המצוות התלויות בארץ – התקנות קבלו תוקף כשל תורה. החשוד המשיך את הקו הזה. לדעתו, בימי רבן גמליאל רוב-ככל הצבור קיבל עליו מחדש את מצוות הפרשת החלה, אולם לא כן היה לגבי שמירת השמיטה. "לא נחשדו עמי הארץ על החלה" (רדב"ז הלכות ביכורים פ"ו, ה"א) – אך "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין דף נד, א). לפיכך, מצוות הפרשת החלה קיבלה תוקף כשל תורה, ואילו דיני השמיטה נשארו תקנת רבן גמליאל וחביריו. דבר זה מרומז בדברי החשוד לאשתו – "חלתה מדבר תורה, שביעית מדרבן גמליאל וחביריו".
^ 7."וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת ... וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:". (ויקרא כה, כ-כא)
^ 8."אמר ליה מה עיבוריא עבידין"; ונראה ש"עִיבּוּרַיָא" משמעותו "עוברי דרכים" (=אורחים) כמבואר בתרגום יונתן לבראשית (יח, ג)
^ 9.מהתוספתא (דמאי ג, יז) שהובאה לפני כן בהערת השוליים, משמע שהיו קבוצות גדולות של אנשים שלא הקפידו לקיים את דיני השמיטה. יתכן שרבי יהודה הנשיא נוכח לראות שכמות האנשים שמתקשים להקפיד על דיני השמיטה הפכה לרוב; אלא שכאן נוצר הבדל בין דעת רבי יהודה הנשיא לבין דעת החשוד. לפי דעת החשוד, דיני השמיטה לאחר החורבן הם מתקנת רבן גמליאל וחביריו, ומכיוון שלפי דעתו לרוב הצבור אין כוח לקיים אותן ורוב הצבור אינו מקיימן - תקנות השמיטה בטילות מאליהן והן אינן אלא 'מידת חסידות'. אך לשיטת רבי יהודה הנשיא התקנות הללו הן מימי עזרא והן עדיין בתוקפן. כשם שרבן גמליאל ביטל את התקנה שאסרה את החריש בערב השמיטה מפני שהכוח הזה ניתן לו על ידי מייסדי התקנות עצמן - "כך התנו ביניהן: כל הרוצה לבטל - יבוא ויבטל" (מועד קטן, דף ג, ב); כך רצה רבי יהודה הנשיא לבטל את שאר דיני השמיטה בדורו. אלא שרבי פנחס בן יאיר לא הסכים עמו. נראה שהרז"ה והמאירי סבורים שבסופו של דבר רבי יהודה הנשיא ביטל את דיני שמירת השמיטה - למרות התנגדותו של רבי פנחס בן יאיר; ולשיטתם, שמירת השמיטה בימינו אינה אלא מידת חסידות.
אמנם יתכן שרבי יהודה הנשיא לא רצה לבטל מכל-וכל את השמיטה, אלא שהוא רצה לפרסם ברבים שהיתר-המכירה הוא הנהגה שראוי להנהיג אותה לכלל הצבור. אולם המשמעות המעשית של הוראה כזו הופכת להיות בפועל "התרת השמיטה", ולכן הירושלמי אומר שרבי רצה להתיר את השמיטה.