ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

החברים והיתר המכירה ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ שמיטה היתר המכירה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

א' אייר תשס"ח

החברים והיתר המכירה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל

בירושלמי במסכת שביעית בסוף פרק ט' מובא רצף של מעשים שמצריכים ברור, וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי:
"רבי חזקיה היה עומד בשוק של קיסריה וראה איש אחד טוען עליו יבול שאסור באכילה, הפך רבי חזקיה את פניו כדי שלא יראה את האיש הזה פורק מעליו את היבול האסור. ומדוע רבי חזקיה עשה זאת? כדי להוכיח את אנשי המקום שלא ילמדו ממעשיו של האיש הזה. שמע רבי יעקב בר אחא ושיבח את רבי חזקיה ואמר - 'אמו של זה ילדה בן'.
רבי יהושע בן לוי היה מצווה לתלמידים - 'אל תקנה לי ירק אלא מן הגינה של סִיסְרָא'. קם אליהו זכור לטוב עם התלמיד ואמר לו, לך אמור לרבך - 'אין זו הגינה של סִיסְרָא, של יהודי היתה והוא הרג את אותו יהודי ונטלה ממנו; ואם אתה רוצה להחמיר על עצמך, השתווה לחבריך'.
איש אחד היה חשוד על השמיטה, אמר לאשתו - 'הפרישי חלה מן העיסה'. אמרה לו אשתו - 'אתה חשוד על השמיטה ואינך שומר אותה, ומדוע אתה אומר לי להפריש חלה מעיסה שעשויה מקמח של שנת השמיטה שאסור לאכול אותו?!' אמר לה - 'הפרשת חלה היא צווי מן התורה ואילו שמירת השמיטה היא תקנת רבן גמליאל וחביריו'."


במעשה הראשון מסופר, שרבי חזקיה חשש שאנשים יחשבו שהוא מסכים עם מעשיו של האיש שעסק במכירת תוצרת אסורה, ולכן הוא הפך את פניו ממנו. צריך להבין מהו השבח - שאמו של רבי חזקיה ילדה בן – וכי האמהות של שאר החכמים לא ילדו בנים?
במעשה השני מסופר שרבי יהושע בן לוי רצה להחמיר בשנת השמיטה, והוא ביקש לקנות ירקות מגינה של גוי בשם סִיסְרָא; ואליהו הנביא גילה לו שלא יעשה זאת. המעשה הזה מופיע כבר בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב ה"א), וכאן הוא מופיע בשינויים קטנים. צריך לברר את משמעות השינויים.
המעשה השלישי מספר על שיג ושיח בין אדם שחשוד על השמיטה לבין אשתו. צריך להבין מדוע הירושלמי מביא את דבריו? והרי גם על דברי חכמים אסור לעבור?!

היבול האסור בשוקי קיסריה
במאמר הקודם "בנה של מיכל והיתר המכירה" התבאר שהיתה מחלוקת בין החכמים, האם מותר ליהודי למכור את קרקעו לגוי למשך שנת השמיטה - כדי לאפשר ליהודי לעבוד בקרקע בתור שכירו של הגוי. רבי יהושע בן לוי התיר לחקלאים היהודים שבאזור "הר המלך" (הרי יהודה 1 ) למכור את שדותיהם לגוי למשך שנת השמיטה. רוב תוצרת ה"כולכסין" שהם מין מסויים של ירק, היתה מגיעה לשוק של קיסריה מתוצרת של החקלאים היהודים מאזור "הר המלך"; שהיו מגדלים אותה גם בשנת השמיטה – על סמך היתרו של רבי יהושע בן לוי. אולם רבי חזקיה חלק על "היתר" הזה, ולכן כאשר הוא ראה מישהו שפורק את היבול הזה, הוא הפך את פניו ממנו; כדי להוכיח את אנשי המקום שלא ילמדו ממעשיו של האיש הזה.

במאמר הקודם התבאר שרבי יוחנן חלק על ההיתר הזה; ולדעתו, המחלוקת ביחס להיתר-המכירה ב"הר המלך" היא מחלוקת עתיקה. בספר שמואל מסופר שכאשר הפלישתים השיבו את ארון-הברית לבית שמש, אנשי בית שמש היו עסוקים בקצירה. הארון היכה באנשי בית שמש והם ביקשו מאנשי קרית יערים שיבואו וייקחו אליהם את הארון. הערים בית שמש וקרית יערים נמצאות בהרי יהודה ("הר המלך"), והחכמים שאסרו את היתר-המכירה היו סבורים שהערים האלו נחלקו ביחס להיתר-המכירה. בבית שמש היו עובדים בשדות והיו קוצרים אותן גם בשנות השמיטה - על סמך היתר-המכירה; ואלו בקרית יערים - היו מקדשים את שנות השמיטה. כאשר הארון היכה באנשי בית שמש הם הבינו שהם טעו בדרכם; ולכן הם ביקשו מאנשי קרית יערים שיבואו ויעבירו אליהם את הארון.
במאמר הקודם התבאר, שספר שמואל מדגיש את ההתאמה שבין "ארון הברית" לבין השקפת עולמם של אנשי קרית יערים, - שהציבו את התורה בראש מעיינם. הספר מדגיש שהשקפת עולם זו חלחלה גם לכל שכבות העם, ולכן עם ישראל זכה לשוב לנחלתו וזכה להצליח במלחמותיו. בספר שמואל קיימות גם סתירות מכוונות ביחס למיכל בת שאול וביחס לאבשלום; במקום אחד כתוב שהם זכו ל'בן', ואילו במקום אחר כתוב שהם לא זכו ל'בן'. ספר שמואל מרמז שמי שמציב את ארון הברית והתורה בראש מעייניו זוכה להוליד 'בן' – שצריך להחשיבו; ואילו מי ששם את היופי ואת הכוח הגופני בראש מעייניו אינו זוכה להוליד 'בן' - שצריך להחשיבו.

כאשר רבי יעקב בר אחא שיבח את רבי חזקיה ואמר – "אמו של זה ילדה בן ". הוא מרמז להכרעתו של ספר שמואל במחלוקת ביחס להיתר-המכירה. והוא מרמז שרבי חזקיה שהתנגד ברבים להיתר-המכירה הוא קשור לארון הברית ולתורה. לפיכך, אמו זכתה להוליד 'בן' - שצריך להחשיבו.

רבי יהושע בן לוי היה מודע לטענות של החולקים עליו. והירושלמי מביא את שני המעשים הסמוכים כדי לבאר את שיטתו.

הגינה של סיסרא ואליהו הנביא

המעשה ברבי יהושע בן לוי והגינה של סיסרא הובא כבר בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב ה"א). שם מסופר שרבי יהושע בן לוי הורה ל"נער" שבשנת השמיטה יקנה ירקות רק מהגינה של סיסרא; ואז אליהו הנביא נגלה אל הנער ואמר לו שיאמר לרבו, שאם הוא רוצה להחמיר על עצמו - ש"יתיר" לחבריו.

במאמר "הקרונות שעיברו את השנה בלוד" התבאר שרבי יהושע בן לוי שהנהיג את היתר-המכירה, לא היה שלם מתחילה עם ההיתר הזה. הוא רצה להתיר אותו רק לחקלאים כדי שיוכלו להמשיך ולספק את תוצרתם לשוק; והוא רצה להורות שמי שאינו מוכרח – שלא יסמוך על היתר זה. מתחילה הוא הורה גם ל"נער", שמסמל אדם שאינו תורני, שיחמיר ולא יסמוך על היתר זה, ויקנה ירקות רק מגינה של גוי. הוראה זו שלא נעשתה בצינעה, נועדה לפרסם בצבור שהיתר זה אינו פשוט ואינו הנהגה שראויה לכתחילה.

אך אליהו הנביא זכור לטוב נגלה אל הנער ואמר לו שיאמר לרבו, שהחומרה הזו יכולה להיעשות רק באופן פרטי ובצינעה, והיא אינה ראויה כהנהגה ציבורית.
אליהו גילה לו, שהגאולה עדין לא הגיעה, ועדין יש מאבק בין היהודים לבין הגויים על ההיאחזות בארץ ישראל. אם בשנת השמיטה הצבור היהודי קונה ירקות דווקא מן החקלאים הגויים המקומיים ולא מאחיהם היהודים, הדבר מביא לכך שהגוי מתעשר ואילו החקלאי היהודי הופך לעני, - והעני חשוב כמת. בסופו של דבר החקלאי היהודי שהפך לעני - נאלץ למכור את קרקעו לגוי לגמרי - ולא רק לשנה אחת.
והתבאר, ששמו הפרטי של הגוי "סִיסְרָא" הוא מרכז המעשה. סִיסְרָא היה גם שמו של שר הצבא של יבין מלך כנען שנלחם בעם ישראל בזמן ההיאחזות בארץ. המעשה מרמז שהמלחמה שהיתה נטושה אז בין עם ישראל לבין הגויים המקומיים - ממשיכה גם עכשיו. אלא שעכשיו "כִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת"; והמלחמה אינה נעשית עכשיו באמצעות ה'חרב' וה'חנית' אלא באמצעות ה'את' וה'מזמרה'. אם חקלאי יהודי הפך לעני ונאלץ למכור את קרקעו לגוי, והגוי הוא זה שמעבד אותה עכשיו ב'את' – הדבר נחשב כאילו הגוי הוא סִיסְרָא שהרג את אותו יהודי ב'חרב'.

ואליהו הורה שם שהחומרה - שלא לסמוך על היתר-המכירה, יכולה להיעשות רק על ידי יחידים, ואינה יכולה להיעשות כהנהגה ציבורית. המעשה התחיל בצווי של רבי יהושע בן לוי אל הנער, והוא הדגיש את ההבדל שבין שני המעמדות, מעמד של רב ומעמד של נער. אולם בסיומו, אליהו מגלה לרבי יהושע בן לוי שמדובר במעמדות שווים: - "תתיר לחבריך ". מעמד הצבור הפשוט ומעמד הצבור התורני הם חברים שווים, מפני שהם מביאים יחד את הגאולה.

המעשה באליהו הנביא מופיע שם בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב ה"א) בצרוף עם מעשים של רבי יהודה הנשיא שהקל בכמה עניינים שקשורים להלכות השמיטה. רצף המעשים הזה מובא שם מייד בסמוך לרשימה שפורסמה בעיר קיסריה ואוסרת את התוצרת של המגדלים היהודים מ"הר המלך" שסמכו על היתר המכירה. רצף המעשים בא להראות שרבי יהודה הנשיא עצמו הקל באיסורי שמיטה שהיו נהוגים עד ימיו, וכשאנשים הליזו עליו - הוא ענה להם שהקב"ה הניח לו את העטרה הזו להתעטר בה. רבי יהושע בן לוי ממשיך את דרכו של רבי יהודה הנשיא, והוא גילה לרבים דרך להקל באיסורי השמיטה והיא היתר-המכירה. וכשהוא התלבט אם כדאי להורות לצבור הרחב שיחמיר ולא יסמוך על ההיתר הזה, אליהו זכור לטוב נגלה והודיע לו שזו הדרך שראויה לצבור הרחב.

המעשה באליהו זכור לטוב שמובא בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב ה"א) נועד לצאת שם כנגד הרשימה שפורסמה לצבור הרחב; ואליהו הנביא מגלה שם שגם התוצרת של היתר-המכירה מותרת לצבור הרחב. המעשה באליהו זכור לטוב חוזר ומובא בירושלמי בסוף פרק ט' בשביעית בסמוך למחאה של רבי חזקיה בשוק של קיסריה כנגד התוצרת של היתר-המכירה מ"הר המלך". המעשה מובא כאן בשני שינויים. רבי יהושע בן לוי פונה כאן ל'תלמידים', ובסיומו נאמר "השתווה לחבריך" ולא "תתיר לחבירך". המסר שבמעשה הזה מופנה כלפי תלמידי החכמים ולא ל"נער" שמסמל את הצבור הפשוט. כדי לברר את משמעות המסר שבמעשה הזה, הירושלמי מביא את המעשה הנוסף באיש שהיה חשוד על השמיטה.

שמירת השמיטה היא תקנת רבן גמליאל וחביריו
הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כה, ה) מביא את דברי החשוד שאמר, ששמירת השמיטה בימיו היא רק מתקנת רבן גמליאל וחביריו, וכותב: "וכיון שהזכירו חכמים דבריו נראה שהם אמת".

רבן גמליאל היה הנשיא בתקופה שמיד לאחר חורבן בית שני; ודיני שמירת השמיטה בימיו היו שונים בכמה דינים מדיני שמירת השמיטה כפי שהיו עד החורבן. בזמן המקדש היה אסור לחרוש את האדמה עוד בערב השנה השביעית, אולם רבן גמליאל ובית דינו התירו לחרוש את האדמה עד כניסת השנה השביעית עצמה 2 . התלמוד התלבט בשאלה כיצד היה בכוחו של רבן גמליאל להתיר את האיסור הקדום הזה, ורבי יוחנן אמר בירושלמי, שהכוח הזה נובע ממייסדי התקנה עצמה, והם עצמם התקינו – "שאם בקשו לחרוש יחרושו" (ירושלמי שביעית, פ"א).

אולם נראה שבעניין הזה "החשוד" חלק על רבי יוחנן. לדעתו של החשוד התקנות הקדומות בענין המצוות התלויות בארץ ניתקנו מראש רק לתקופה שבית המקדש יהיה קיים, והן בטלו כולן עם חורבן הבית.
התקנות הקדומות ביחס למצוות התלויות בארץ נעשו בימי עזרא. בירושלמי (שביעית פרק ו) מובא שבימי הבית השני חיוב הארץ במצוות תרומות ומעשרות וכדו' לא היה מהתורה ממש, אלא הוא נבע מכוח קבלת הצבור את תקנת החכמים: "אמר רבי לעזר מאיליהן קיבלה עליהן את המעשרות, מה טעם – 'וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ' 3 ". לדעת רבי יוחנן התקנות היו תקפות כל עוד לא ביטלו אותן; אך לדעתו של החשוד היה צורך לקבל אותן מחדש. ולמחלוקת בין רבי יוחנן לבין החשוד יש השלכה לגבי דיני השמיטה.

לדעת החשוד לאחר חורבן הבית נוצר הבדל בין מצוות השמיטה לבין שאר המצוות התלויות בארץ. רוב הצבור קיבל עליו להמשיך במצוות התרומות והמעשרות ובמצוות הפרשת החלה וכדו' גם אחר חורבן הבית, אולם לא ברור היה האם רוב הצבור קיבל עליו את תקנת רבן גמליאל לגבי שמירת השמיטה. בתוספתא משמע שהחשודים על השביעית לא היו בודדים, ופעמים שהיו ערים שלמות שלא היו מקפידים בהן על דיני השמיטה. 4
לדעתו של החשוד רוב הצבור לא קבל עליו להמשיך ולנהוג את דיני השמיטה; ומכיוון שמדובר בתקנה חדשה שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כוח ברוב הציבור לעמוד בה, שמירת השמיטה לאחר החורבן נידונת לדעתו כמידת חסידות - ולא כשאר דיני חכמים 5 . (דבריו הנוספים של החשוד מבוארים בהערת השולים 6 ).
אולם לדעת רבי יוחנן לא היה צורך לתקן מחדש את קבלת המצוות התלויות בארץ. מדובר בתקנות קדומות שהתקבלו בזמנו על רוב-ככל העם, לפיכך אין זה משנה אם כעת לאחר החורבן יתכן ורוב הצבור אינו שומר את השמיטה. החובה לשמור את השמיטה נשארה בתוקפה הקודם.

שיטת "החשוד" אינה דחויה לגמרי מהלכה, ולדעת הרז"ה ולדעת המאירי (בית הבחירה למאירי גיטין לו, ב), שמירת השמיטה בימינו היא בסופו של דבר מידת חסידות.

שיטת אליהו זכור לטוב בבחירה שבין החומרות השונות
המעשה ברבי יהושע בן לוי ואליהו הנביא שמובא בירושלמי במסכת שביעית מסתייע בדברי החשוד.
גם אם שיטת החשוד אינה מוסכמת, והחובה לשמור את השמיטה נחשבת למצווה מדברי חכמים, ולא רק מידת חסידות. אי אפשר להשוות בין התקופה שבה החובה לשמור את השמיטה היתה מן התורה, לבין התקופה שבה החובה לשמור את השמיטה היא מדברי חכמים בלבד.
בימי שמואל הנביא, בזמן הכבוש הראשון של הארץ, שמירת השמיטה היתה ציווי מן התורה. והיתה הבטחה מן התורה שאם ישמרו את השמיטות תהיה ברכה כלכלית שתאפשר את שמירת השמיטה 7 . לפיכך, למרות שבספר שמואל מרומז שהיתר-המכירה לא היה רצוי - הדבר נכון רק לתקופה שבה שמירת השמיטה היתה מן מצווה מן התורה. אולם שמירת השמיטה בימי רבי יהושע בן לוי היא מצווה מדברי סופרים, ואף יש שסבורים שהיא "תקנת רבן גמליאל וחביריו"- שלא נתקבלה ברוב הצבור. ולפיכך, סבר רבי יהושע בן לוי שבמצב כזה ניתן להחיל את היתר-המכירה.

במעשה הנוכחי רבי יהושע בן לוי פונה מלכתחילה ל"תלמידים", שהם תלמידי החכמים שרוצים להחמיר ולצאת ידי הדעות השונות. מתחילה הוא הורה להם להחמיר ולא לסמוך על היתר-המכירה שהיה שנוי במחלוקת, - ולקנות ירקות רק מגוי בשם סיסרא. גם הוא היה סבור שמי שרוצה להחמיר - ולהיחשב 'בן' לאימו – צריך לקנות מגינה של גוי ולא מהיתר-מכירה.
אולם אז אליהו גילה לו שמי שקונה מגוי גורם לכך שהגוי מתעשר ואילו החקלאי היהודי הופך לעני; ובסופו של דבר החקלאי היהודי נאלץ למכור את קרקעו לגוי לגמרי - ולא רק לשנה אחת. אליהו גילה לו שקנייה מגינה של גוי בשנת השמיטה אינה 'חומרה' אלא 'קולא'. מי שבכל זאת רוצה 'להחמיר' - ולהיחשב 'בן' לאימו – צריך 'להחמיר' ולהשוות את עצמו ל'חברים', וכדלקמן.

שיטת ה'חברים'
במשנה במסכת תענית מובא סדר התעניות שמתענים ומתריעים כאשר לא יורדים גשמים, וזו לשון סוגיית הירושלמי במסכת תענית (פ"ג ה"א) בתרגום חופשי:
"שנויה ברייתא - 'כשם שמתריעין עליהן (על חוסר הגשמים) בשאר ימי שבוע (במשך השנים הרגילות) כך מתריעין עליהן בשביעית מפני פרנסת אחרים'. מהו 'מפני פרנסת אחרים'? החברים (קבוצת חכמים מסויימת) אומרים - מפני פרנסת גוים (שזרעו את שדותיהם ואינם מצווים על שמירת השמיטה); רבי זעורא אמר - מפני פרנסת חשודים (יהודים שאינם שומרים את השמיטה וזרעו את שדותיהם).
שיטת רבי זעורה מתאימה לשיטת רבי יהודה הנשיא, ושיטת החברים מתאימה לשיטת רבי פינחס בן יאיר.
שיטת רבי זעורה מתאימה לשיטת רבי יהודה הנשיא, כפי שמתבאר מהמקרה הבא. הביאו ספר אחד שהיה חשוד לסחור בפירות שביעית לפני רבי יהודה הנשיא כדי שיפסוק את דינו, ואמר להם רבי יהודה הנשיא – 'ומה יעשה העלוב הזה שעשה זאת לצורך קיום חייו'. ומכך שרבי יהודה לימד זכות על החשודים על השביעית, אנו למדים שצריך להתפלל שירדו גשמים לשדות שהחשודים זרעו בשביעית – מפני שהם עושים זאת מחוסר ברירה וכדי להתפרנס.
ושיטת החברים מתאימה לשיטת רבי פנחס בן יאיר כפי שמתבאר מהמקרה הבא. רבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה, נכנס אצלו רבי פנחס בן יאיר. אמר רבי יהודה הנשיא לרבי פנחס בן יאיר: 'מה עוברי הדרכים 8 עושים בביתי'? ענה לו רבי פנחס בן יאיר: 'עולשין יפות לאכילה'. חזר רבי יהודה הנשיא ואמר לו: 'מה עוברי הדרכים עושים בביתי'? וחזר רבי פנחס בן יאיר וענה לו: 'עולשין יפות לאכילה'. וידע רבי יהודה הנשיא שדעתו של רבי פנחס בן יאיר אינו מסכימה עימו להתיר את השמיטה."

הירושלמי אומר ששיטת החברים מתאימה לשיטת רבי פנחס בן יאיר שבשנת השמיטה היה אוכל "עולשין", שבדרך כלל הם נחשבים למאכל בהמה ואין לחשוש שמא הם גידול של "ספיחי שביעית". מהירושלמי משמע שבשנת השמיטה - ה"חברים" אינם צורכים את התוצרת של הגויים והם אוכלים ירקות בר. לגשמים שיורדים לשדות של הגויים ולשדות של החשודים - אין השפעה ישירה על ה'חברים'. אולם למרות זאת ה'חברים' מתפללים שירד גשם לשדות של הגויים, מפני שפגיעה ב'פרנסת הגויים' תגרום לכך שגם הגויים יאכלו את ירקות הבר, ולא יוותרו ירקות כאלו עבור החברים. אולם הם אינם מתפללים על 'פרנסת החשודים' - מפני שהם רואים בהם עוברי עבירה.

שיטת ה'חברים' דומה בעיקרון מסוים לשיטת אליהו הנביא. שתי השיטות סבורות שכאשר בשנת השמיטה יהודי קונה ירקות מגינה של גוי, הוא גורם לכך שהגויים יאחזו בארץ והחקלאים היהודים ימכרו בסופו של דבר את קרקעותיהם לגוי. המחלוקת בין השיטות היא בדרך לפיתרון הבעיה. אליהו גילה לרבי יהושע בן לוי שהיתר-המכירה שמאפשר לחקלאי היהודי לגדל את תוצרתו ומאפשר לצבור הפשוט לצרוך תוצרת של חקלאים יהודים הוא הנהגה שמותרת מעיקר הדין. אך ה'חברים' חלקו על ההיתר הזה, והם לא קנו ירקות רגילים בשנת השמיטה - לא מחקלאי יהודי ולא מחקלאי גוי.
שתי השיטות היו שוות בדעה - שאין לקנות מגינה של גוי בשנת השמיטה. אליהו זכור לטוב הורה לרבי יהושע בן לוי, שמי שרוצה לאכול ירקות גם בשנת השמיטה והוא רוצה להחמיר ולא לאכול מתוצרת של היתר-המכירה; צריך להחמיר כמו ה'חברים' ולאכול ירקות שאין חשש שמא הם גודלו בידי חקלאים בארץ ישראל - והם על הגבול שבין מאכל אדם לבין מאכל בהמה. אך אליהו מדגיש שזו 'חומרה' והיא אינה הנהגה רגילה.

שיטת רבי יהודה הנשיא שרצה להתיר את השמיטה נידונת בהערת השוליים 9 .

שלושת המעשים שמובאים בירושלמי והשיטות השונות ביחס לפירות השביעית
בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שהמעשה הראשון ששיבח את ר' חזקיה - משקף את השיטה שמוזכרת בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, ה"א), והיא השיטה שמנתה את התוצרת המותרת בעיר קיסריה. שיטה זו ראתה את התוצרת של הגויים כתוצרת מותרת, ואילו את התוצרת של החקלאים היהודיים מ"הר המלך" שסמכו על היתר-המכירה של רבי יהושע בן לוי - היא ראתה כתוצרת אסורה. רבי חזקיה היה סבור כשיטה זו, ולכן כאשר הוא ראה מישהו שסמך על היתר-המכירה של רבי יהושע בן לוי, הוא הפך את פניו ממנו כדי להוכיח את אנשי המקום שלא ילמדו ממנו. ורבי יעקב בר אחא רמז, שרבי חזקיה ממשיך את מה שמתברר מתוך ספר שמואל – שהיתר-המכירה אינו רצוי.

הירושלמי מביא את המעשה באליהו זכור לטוב ואת המעשה בחשוד כמענה לשיטה הזו. המעשה באליהו הנביא מגלה שאין ללמוד מתקופת שמואל הנביא. בימי שמואל הנביא שמירת השמיטה היתה מן התורה, ולכן היה אסור לסמוך על היתר-המכירה. אולם בימי רבי יהושע בן לוי שמירת השמיטה היא מצווה מדברי חכמים, ולכן מותר לסמוך על היתר-המכירה. אליהו מגלה שקניית ירקות מגינה של גוי אינה מהווה 'חומרה' אלא זו 'קולא' במצוות יישוב ארץ ישראל. מי שרוצה לאכול ירקות גם בשנת השמיטה והוא רוצה להחמיר ולא לקנות מתוצרת של היתר-המכירה, צריך להחמיר כמו ה'חברים' - ולאכול ירקות שהם על גבול מאכל-בהמה ושאין לחשוש שהם גודלו בידי חקלאים בארץ ישראל.

המעשה בחשוד מביא שיטה מקלה יותר. לפיה, שמירת השמיטה לאחר החורבן אינה אלא מידת חסידות, ולכן וודאי שאין ללמוד מתקופת שמואל הנביא לתקופה זו; וודאי שמותר לצרוך את התוצרת שגודלה על סמך היתר-המכירה של רבי יהושע בן לוי.

קיימת שיטה נוספת בהתמודדות עם השאלה אילו ירקות ניתן לצרוך גם בשנת השמיטה - והיא תבואר במאמרים הבאים.




^ 1."ר' שמעון אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ב יהודה ... אי זהו הר שלה זה הר המלך , שפלה שלה זה שפילות לוד, עומק שלה מעין גדי ועד יריחו". (תוספתא שביעית ז הלכה י).
^ 2."עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית? ... בשדה הלבן (תבואה) - עד הפסח, ובשדה האילן - עד העצרת... ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום. (מועד קטן דף ג, ב)
^ 3.נחמיה י, א
^ 4."גבאי צדקה בשביעית מדלגין על פתחיהן של אוכלי שביעית דברי ר' מאיר וחכמי' או' אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית אפי' פת נתנו להם מקבלין אותה הימנו שלא נחשדו נותנות אלא מעות ובצים בלבד אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית הכהנים גובין בטהרה צריכין לדקדק באוכלי שביעית" (תוספתא דמאי ג, יז)
^ 5.ובדומה לתקנת עזרא לגבי טבילת בעלי קרי, כמבואר ברמב"ם (קריאת שמע ד, ח): "... ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול, ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה..."
^ 6.רבי יהושע בן לוי אמר בירושלמי (ברכות פ"ט, ה"ה) שכאשר הצבור קיבל עליו בימי עזרא את התקנות לגבי המצוות התלויות בארץ – התקנות קבלו תוקף כשל תורה. החשוד המשיך את הקו הזה. לדעתו, בימי רבן גמליאל רוב-ככל הצבור קיבל עליו מחדש את מצוות הפרשת החלה, אולם לא כן היה לגבי שמירת השמיטה. "לא נחשדו עמי הארץ על החלה" (רדב"ז הלכות ביכורים פ"ו, ה"א) – אך "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין דף נד, א). לפיכך, מצוות הפרשת החלה קיבלה תוקף כשל תורה, ואילו דיני השמיטה נשארו תקנת רבן גמליאל וחביריו. דבר זה מרומז בדברי החשוד לאשתו – "חלתה מדבר תורה, שביעית מדרבן גמליאל וחביריו".
^ 7."וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת ... וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:". (ויקרא כה, כ-כא)
^ 8."אמר ליה מה עיבוריא עבידין"; ונראה ש"עִיבּוּרַיָא" משמעותו "עוברי דרכים" (=אורחים) כמבואר בתרגום יונתן לבראשית (יח, ג)
^ 9.מהתוספתא (דמאי ג, יז) שהובאה לפני כן בהערת השוליים, משמע שהיו קבוצות גדולות של אנשים שלא הקפידו לקיים את דיני השמיטה. יתכן שרבי יהודה הנשיא נוכח לראות שכמות האנשים שמתקשים להקפיד על דיני השמיטה הפכה לרוב; אלא שכאן נוצר הבדל בין דעת רבי יהודה הנשיא לבין דעת החשוד. לפי דעת החשוד, דיני השמיטה לאחר החורבן הם מתקנת רבן גמליאל וחביריו, ומכיוון שלפי דעתו לרוב הצבור אין כוח לקיים אותן ורוב הצבור אינו מקיימן - תקנות השמיטה בטילות מאליהן והן אינן אלא 'מידת חסידות'. אך לשיטת רבי יהודה הנשיא התקנות הללו הן מימי עזרא והן עדיין בתוקפן. כשם שרבן גמליאל ביטל את התקנה שאסרה את החריש בערב השמיטה מפני שהכוח הזה ניתן לו על ידי מייסדי התקנות עצמן - "כך התנו ביניהן: כל הרוצה לבטל - יבוא ויבטל" (מועד קטן, דף ג, ב); כך רצה רבי יהודה הנשיא לבטל את שאר דיני השמיטה בדורו. אלא שרבי פנחס בן יאיר לא הסכים עמו. נראה שהרז"ה והמאירי סבורים שבסופו של דבר רבי יהודה הנשיא ביטל את דיני שמירת השמיטה - למרות התנגדותו של רבי פנחס בן יאיר; ולשיטתם, שמירת השמיטה בימינו אינה אלא מידת חסידות.
אמנם יתכן שרבי יהודה הנשיא לא רצה לבטל מכל-וכל את השמיטה, אלא שהוא רצה לפרסם ברבים שהיתר-המכירה הוא הנהגה שראוי להנהיג אותה לכלל הצבור. אולם המשמעות המעשית של הוראה כזו הופכת להיות בפועל "התרת השמיטה", ולכן הירושלמי אומר שרבי רצה להתיר את השמיטה.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il