בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • פרק א
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

undefined
4 דק' קריאה
הסעיף הקודם, סעיף י"א, ראינו ששורש האמונות האחרות לבד מישראל הוא ראיית העולם כמוגבל לחוקי הטבע, ויש בו הופעת חיים מצומצמת, ואילו אמונת ישראל מאמינה שהטוב יכול לנצח את הכל, ויכול להיות מוסר מוחלט של טוב לכל. בסעיף זה הרב אומר, שעל אף שהדגשנו את השייכות של הנהגת העולם שהיא למעלה מדרך הטבע, בפועל הטוב מתגלה בצורה של יהדות נסית ויהדות טבעית יחד.
היהדות הניסית והיהדות הטבעית הן משולבות זו בזו, אחוזות אחת בחברתה כאחיזת נשמה בגוף. וכמלחמה שבאדם הפנימי היחיד, שלפעמים הנשמה מתגברת, והיא מאירה, אבל הגוף נלקה על ידי זה יותר מדאי, ומתוך כך באה נטיה הפכית לחזק את הגויה, והנשמה סובלת מחשכת הגשמיות, וחוזרת נטיה נשמתית להופיע, ובכל אותן העליות והירידות שיווי המשקל הולך ומתקרב, - כמו כן הוא ביהדות הכללית. כשהרעיונות תולדות היהדות הניסית מתגברים, הרי היהדות הטבעית נלקה, וממילא מרגשת גם היא בחסרון זה, שבליקוי זה של היהדות הטבעית אובד הוא ההוד שבקומתה הרוחנית של היהדות את בסיסו, וממילא בהדי הוצא לקי כרבא, ונלקה גם כן הנצח שביהדות, הניסיות שבה והלך מחשבותיה, עומק רגשותיה וחותם המעשי שלה. עד אשר בכח החזרה התכופה, ההולכת ובאה משך של תקופות שונות, ההשתלמות הקומתית של האומה בשיווי המשקל הולכת ומתקרבת, והנצח וההוד יחדיו משפיעים הם את כחם, וכנסת ישראל מתעלה עליהם, היא המקור להיהדות בכללה בשני ערכיה הכלליים, היא עולה על שניהם במהות ההתחלקות שלהם, ומזוהר תפארת ישראל הרי היא סופגת את אורה וממילא מתמזגות הן שתי הצורות הללו אשר לכנסת ישראל, הניסית והטבעית, בכל הסתעפיותיהן, במעמד כזה שכל אחת מרחיבה את הגבול של חברתה.


היהדות הניסית והיהדות הטבעית הן משולבות זו בזו, אחוזות אחת בחברתה כאחיזת נשמה בגוף. וכמלחמה שבאדם הפנימי היחיד, שלפעמים הנשמה מתגברת, והיא מאירה, אבל הגוף נלקה על ידי זה יותר מדאי, ומתוך כך באה נטיה הפכית לחזק את הגויה, והנשמה סובלת מחשכת הגשמיות, וחוזרת נטיה נשמתית להופיע, ובכל אותן העליות והירידות שיווי המשקל הולך ומתקרב.
היהדות הטבעית והיהדות הניסית הן שתי הנהגות הפוכות אחת לשניה מן הקצה אל הקצה. היהדות הניסית מגלה אור שאינו מופיע לפי כלי הטבע ואינו מתחשב בהם, ואילו היהדות הטבעית מגלה את כל ערכה רק דרך כלים אלו. מכאן היה מקום לחשוב, שהמלחמה ביניהם רק תלך ותתגבר, והן ילכו ויתרחקו אחת מן השניה דווקא מתוך הכרה ברורה של כל צד את האחר. אומר הרב שאין הדבר כך. יש דבר בסיסי שגורם לכך ששתי ההנהגות הללו אחוזות אחת בשניה, וכל אחת יכולה להתגלות רק כשהשניה מתגלה.
היחס בין היהדות הניסית ליהדות הטבעית דומה ליחס שבין הגוף והנשמה באדם הפרטי. אין דבר המבטא את הקיצוניות בעולם יותר מהיחס בין הגוף לנשמה. גוף האדם הוא הגוף המגושם והעכור ביותר מכל הגופים בעולם, כפי שניתן לראות שהוא נרקב בצורה הכי מהירה ומסריח בצורה הנוראית ביותר. כך גם אפשר לראות על פי סדר בריאת העולם - תחילה נברא האור שהוא זך ביותר, אחריו הצומח, החי ולבסוף האדם. ככל שהבריאה מתקדמת היא נהיית יותר מורכבת. מצד שני, הצד הרוחני שבאדם, צלם אלוקים, הוא העליון ביותר מכל הברואים כולם. והנה, למרות כל ההפכיות שביניהם, הם אחוזים אחד בשני. הופעת החיים השלמה היא דווקא כך.
לדעת רוב הראשונים, החיבור בין הנשמה לגוף אינו תחנת מעבר זמנית, אלא בתחיית המתים ישובו הנשמה והגוף להתחבר לנצח. כדי שהנשמה תגלה את כל האור שבה בכל תוקפו היא חייבת להיות אחוזה בגוף, וכדי שהגוף יוכל לחיות ולממש את כוחותיו הוא חייב להיות אחוז בנשמה.
באדם היחיד יש מלחמת עולם קבועה בין הנשמה לגוף. לפעמים הנשמה מתגברת ומאירה באור זך אינסופי, שאינו מתאים את עצמו לכלי הגוף, וכיון שכך מתחיל האדם לזלזל בגוף ולא להתחשב בצרכיו, עד כדי כך שהוא נפגע. אז מתחיל הגוף להילחם. למרות שכוחה של הנשמה גדול לאין ערוך מכוחו של הגוף, כוחו של הגוף נובע מכך שהוא מתגלה בפועל יותר מאשר הנשמה. הגוף מתחיל להבליט את כוחו העצמי, המצמצם את הנשמה ולא מנסה להתאים עצמו לאורה. הנשמה רואה שהיא אינה יכולה להילחם בכוחה בלבד, וכביכול היא באה לקראת הגוף, ומאירה אור שיכול להתאים קצת יותר לגוף, וכן הלאה עד שלאט לאט שני הצדדים מתאחדים וכורתים ביניהם ברית, הנובעת מעצם בריאתם יחד, ולבסוף הגוף משמש לגמרי את הנשמה.

- כמו כן הוא ביהדות הכללית. כשהרעיונות תולדות היהדות הניסית מתגברים, הרי היהדות הטבעית נלקה, וממילא מרגשת גם היא בחסרון זה, שבליקוי זה של היהדות הטבעית אובד הוא ההוד שבקומתה הרוחנית של היהדות את בסיסו, וממילא בהדי הוצא לקי כרבא, ונלקה גם כן הנצח שביהדות, הניסיות שבה והלך מחשבותיה, עומק רגשותיה וחותם המעשי שלה. עד אשר בכח החזרה התכופה, ההולכת ובאה משך של תקופות שונות, ההשתלמות הקומתית של האומה בשיווי המשקל הולכת ומתקרבת, והנצח וההוד יחדיו משפיעים הם את כחם, וכנסת ישראל מתעלה עליהם, היא המקור להיהדות בכללה בשני ערכיה הכלליים, היא עולה על שניהם במהות ההתחלקות שלהם, ומזוהר תפארת ישראל הרי היא סופגת את אורה, וממילא מתמזגות הן שתי הצורות הללו אשר לכנסת ישראל, הניסית והטבעית, בכל הסתעפויותיהן, במעמד כזה שכל אחת מרחיבה את הגבול של חברתה.

יש רעיונות הנובעים מהיהדות הניסית, ויש רעיונות הנובעים מהיהדות המופיעה בטבע. בשלב הראשון יש סתירה מאוד גדולה בין ההופעות הללו. היהדות הניסית רוצה להופיע את אור ה' בשלמותו ללא שום צמצום, לעומת היהדות הטבעית המופיעה רק חלק מהשלמות, מתוך התחשבות במציאות הטבעית.

כדי להסביר את דברי הרב, עלינו לבאר שני מושגים המוזכרים כאן. הרב אומר בהמשך, שהיהדות הניסית מבטאת את התגלות האור בצורה של נצח, לעומת היהדות הטבעית המבטאת את התגלות אור ההוד. הנצח יכול להתגלות בלי ההוד, לעומת ההוד שאינו יכול כלל להתגלות ללא הנצח.
במאמרי הראי"ה 1 מגדיר הרב, שהנצח הוא עצמות השאיפה של קרבת האלקים כיסוד החיים, כלומר בדיקת כל דבר לפי העצם שבו, וכיון שהאלוקות האינסופית היא עצמיות החיים, היהדות הניסית רוצה לא להתעסק בחלקיות של החיים ובחיצוניותם, אלא להתקשר רק אל עצמותם, אל אלוקיותם. בספר 'אורות הקודש' 2 מאריך הרב לבאר יותר, שבהופעת כל אור יש תמיד שתי נטיות הפוכות אחת לשניה - אור של נצח, שעניינו לגלות את האור הקבוע הנצחי שאינו משתנה, ואור של הוד, שעניינו לגלות את הנצחיות גם בחלקי החולף. ניתן לומר שהנצח הוא האור הגדול, לעומת ההוד שהוא האורות הקטנים.
אומר הרב שכאשר שהיהדות הניסית גוברת מופיע מצב שבו רק האור הנצחי מתגלה, וממילא נלקה הגוף, ואף אור הנצח חש בחסרון זה. תחושה זו נובעת מכך ששורש הבריאה הוא אחד והוא מאחד את שני האורות, ובו אין סתירה בין האור הגדול לאור הקטן.


^ 1 חלק א, עמוד 38.
^ 2 חלק א, עמוד רעד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il