בית המדרש

  • מדורים
  • שבת הראי"ה
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

undefined
8 דק' קריאה
"וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האומללה, שתואר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזרייה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, "בזעת אפך תאכל לחם". יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם – גם המעשית – תיקח לה תואר עליון יותר. מעין עלייה זו הוא אור המתגלה בשמיטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההִתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחוות כל החיים כולם, "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". אמנם גם יובל, גם שמיטה, רשמים הם של עולם חדש, שהעולם ההווה איננו מניח לקבוע את כל החותם כולו, אבל מבשרים הם טוב עליון, הבא מזריחה של רוחניות יותר עליונה [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ א' פסקה תתסה].

"וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדֳּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת"


יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כוחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת מובלטים, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקיצפון פנימי. כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל רוגז שבבעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים, בכוונה של היזק, בא מצד הכעס הכללי האצור בעולם, שמצד עיצור כוח היצירה. וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת, כל מה שהפלגים של הדעה הרחבה מסתעפים בעזוז מרוצתם, כל מה שהתורה תתגדל ותתאדר, השלום מתרבה בעולם, "אז יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי" [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ ח' פסקה רנא].

אגרות לראי"ה
"בעזה"י ח' לחודש אלול תער"ב לפ"ק.
עיר קודשינו ותפארתנו ירושלים תובב"א.
אור עינינו מחמד לבנו, אור ישראל וקדושו גאון עוזנו ותפארתנו צדיק יסוד עולם, קדוש ד' מכובד, מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א.
אחד"ש כראוי מעבדו לרבו אור ישראל שליט"א, - עברו זמנים אשר לא זכיתי לשמוע זיקוקין דנורא וביעורין דאשא יוצאים בקדושה ובטהרה מפום ממלל רברבין מר גאונו מרן שליט"א, - ואני הנני נדרש ונצרך מאוד כעת לאיזה רסיסי נחמה וטל של תחיה. לזאת לא אתאפק מלחלות פני קדשו נענה כמותי. – מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה איזה ימים בצלו של אדמו"ר שליט"א, להשיב לי רוחי לטעום טעם לחֵיך בימים הקדושים הממשמשים ובאים. ההתגברות של הנפילות, הן הבאים מבפנים, והן המסתובבים מן החוץ מהחשדות הנמבזות של קצרי הדעת, מתרבים מיום יום, ודרוש לעינוגים עליונים היכולים להבליג על כל הנפילות ולעוף להתרומם ולהתנשא, - ואלה העינוגים מאין נקחם? אם לא מאת חנותו של בשם וכל חמדת קודש של מרן שליט"א. על כן יערב נא עתירתי לפניו שליט"א ליקח לו מועד ולהאירני אור עיני בגדולות השגותיו הנשאים. והשי"ת יזכנו לחיות תמיד ברוח החן והחסד חסדי ד' הנאמנים ובטיולים תמידיים בשדה המערכות של מוחין הגדלות והרוממות.
...אוסיף לחלות פני קדשו, לחזקני ולהרימני, יתן ד' שהשנה הבאה תהי' שנת הגאולה והישועה. ובספרן של צדיקים גמורים נכתב ונחתם לאלתר ולחיים טובים.
עבדו החרד ונפחד מפחד קדושתו המתאבק בעפר רגליו המצפה בכליון עיניים לתשובתו הרמה.
יעקב משה בלאאמו"ר מוהר"ז זצ"ל חרל"פ".
['הד הרים' (אגרות הגרי"מ חרל"פ לראי"ה קוק) אגרת טז].

ותורה יבקשו מפיהו
הראי"ה קוק זיע"א והגה"צ ר' אריה לוין זצ"ל
בשבועות האחרונים סיפרנו בהרחבה על הערצתם של הגה"צ ר' אריה לוין, ובניו הגדולים – הגאון רבי חיים יעקב לוין זצ"ל והגאון רבי רפאל לוין זצ"ל, וחתניו – הגאון רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל ויבלחט"א הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א – כלפי הראי"ה קוק. השבוע נביא סיפורים נוספים על קשריו של ר' אריה עם הראי"ה, וגם נביא את דברי ההספד שנשא עליו ר' אריה, ובכך נחתום את הסיפור על קשריה של משפחה מופלאה וקדושה זו עם מרן הראי"ה.

מכתב המלצה
כשרצה ר' אריה להתקבל לישיבה הקדושה 'תורת חיים' בירושלים העתיקה (בשנת תרס"ה) היה זקוק למכתב המלצה. לשם כך כתב לו הראי"ה מכתב של שבח, וכך הגיע ר' אריה לישיבה [צדיק יסוד עולם עמ' 301].

מורא רבך – כמורא שמים
ר' אריה שימש כמשגיח ומלמד בת"ת 'עץ חיים' בירושלים. סח הרב יעקב רוזנטל (אב בית הדין הרבני בחיפה): זכורני כי פעם אחת הגיע ר' אריה לתלמוד תורה, כשכף ידו מוכתמת בדיו. סיפר ר' אריה לתלמידיו: "לבטח תמהים אתם מדוע הנני מגיע לשיעור כשכף ידי מוכתמת? ובכן מעשה שהיה כך היה: כבכל ראש חודש נוהג אני לערוך ביקור קבוע אצל מרן הראי"ה קוק. והנה היום, בעת שהותי בחדרו, נכנסה אשה וביקשה מהרב קוק שימליץ ויחתום על מכתב בקשה, שהיא עומדת להגיש לאחד המוסדות בעיר. הרב הוציא מיד את עטו והתכונן לחתום. ואולם, לאחר שעבר וקרא את הכתוב – לא נראה לו סגנון המכתב. נטל גליון נייר וכתב לאישה מכתב חדש ולאחר מכן חתם עליו. תוך כדי כתיבה, התהוו כתמי דיו רבים על ידיו של הרב. לאחר שהאישה יצאה – ביקשתי מהרב שירחץ ידיו בטרם ייבש הדיו ויקל יותר לנקותו, כי ידעתי שעוד מעט ירצה ליטול ידיו לסעודת ראש חודש ואז יקפיד וודאי בדיני 'חציצה' (בין כף היד והדיו למי נטילת הידים) כתוצאה מהדיו היבש שעל ידיו.
השיב לי הרב בפלפול ארוך על דיני 'חציצה' בעת נטילת ידים, וכי להלכה בדיו יבש אין שום חשש ל'חציצה'. אך אני, משום מה, המשכתי להפציר בו שירחץ ידיו. רק לאחר הפצרות מרובות ניגש לכיור ושטף ידיו.
לאחר צאתי מבית הרב – הרגשתי, כי נהגתי שלא כשורה בהפצרותי המרובות ברב, וכי הרב נראה מקפיד קמעא על שאיני מרפה ממנו. המשכתי בדרכי לבית החולים 'ביקור חולים'. ניגשתי למשרדים כדי לכתוב פתק כלשהו ולפתע נתקלתי בשולחן עבודה וקסת דיו שעמדה על שולחן זה נפלה וכל הדיו ניתז על ידי... תליתי מקרה זה בכך, שבאתי על עונשי כיון שהרהרתי אחר מורי ורבי בשאלתי הבוקר אודות הברכה, לפיכך החלטתי לבוא אליכם כשכף ידי מוכתמת, כדי להראותכם וללמדכם עד כמה חייב אדם להיות זהיר בכבוד רבו"... ['צדיק יסוד עולם' עמ' 58].

"הרחוב בו הלך הרב קוק!"
פעם אחת הלך הרב צבי יהודה (בנו של מרן הראי"ה) עם רבי אריה לוין בשבת ברחוב, וממולם עמד איזה אדם ועישן. רץ רבי אריה אל האיש ואמר: "איך אפשר לעשן בשבת ברחוב בו הלך הרב קוק?" [חוברת 'עטורי כהנים' טבת תשס"ח].

"רועה נאמן לכל אחד מישראל"
כשנפטר הראי"ה קוק, הספידו ר' אריה לוין הספד מופלא שניתן ללמוד ממנו מעט מגדלותו של הראי"ה, וכה דיבר:
"ואני אם אינני כדאי כלל לדבר ולספר בשבחו של רבינו הגדול לתאר גאון עוזו וצדקתו, אמנם במקום גדולתו הייתה ענוותנותו להתקרב אלינו כ"כ להשפיע לכל אחד כפי ערכו שיוכל לקבל, ובפרט אשר הגאונים הצדיקים אשר ידעו את ערכו הגדול תארו לנו מעט מערכו הגדול, יכולים גם אנו לפי הרגשותינו לספוד ולבכות יחד מבלי הפוגות על שריפת בית אלוקינו, כי נשבה ארון ה' [...] כל רז לא אניס ליה [...] ועליו אפשר לומר משמת רבי עקיבא בטל כבוד תורה וכו' [...] כי תורת אמת הייתה בפיהו מתחילת "מאימתי קורין" עד סוף עוקצין, ועולה לא נמצא בשפתיו.
אמרו חז"ל: "משמת רבן יוחנן בן זכאי – בטל זיו החכמה, שהיה דורש את המקראות כמין חומר". שהשתדלו המינים למצוא מגרעות במסורת הק' שלנו, וריב"ז השתדל להראות את המאור שבתורה לאלה שעינם לא הבחינה בין אור לחושך. על רבנו יש לומר, שהוציא את זיו התורה מנרתיקה, הן בפיו המפיק מרגליות, הן בעטו המהיר והמזהיר, ותחת השפעתו התחילו אף הם לראות את המאור שבה. אמרו חז"ל: "משמת בן עזאי בטלו השקדנים", וכך אפשר לומר על רבינו זצ"ל אשר שקידתו בתורה לא היה לנו דוגמתו. לא פסק פומיה מגירסא ולא הלך ד' אמות בלא תורה. לא ישן יותר מארבע שעות במעת לעת, וכל תורתו הייתה נקנית לו בכל מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. שקידתו העצומה בתורה לא הפריעה אותו מלהשתתף כל ימיו בצערן של ישראל, ומסר נפשו עליהם במסירת נפש ממש, כרועה נאמן השליך את נפשו מנגד בעד כל אחד ואחד מישראל. אלה אזכרה בחרדת קודש הרגעים הנוראים המזעזעים את כל נימי הלב וישאר דבר זה חקוק בלבבי. בעת שהלכתי עם רבנו זי"ע בשנת תרפ"ט בימי המאורעות לבית החולים 'הדסה' להיוודע ע"י טלפון משלום אחינו בחברון, ויהי כשהזכירו לפניו את ארון האלוקים הריגת קדושי חסידי עליון, ויפול אחורנית ארצה ויתעלף. ואח"כ כאשר שב רוחו אליו בכה בכי מר וקרע את בגדיו כמו על ספר תורה שנשרף ועל בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב. ומשך איזה זמן אח"כ היה לחמו לחם דמעה ומשקהו דמעות שליש ולא שם כר לראשו. ומעת ההיא זקנה קפצה עליו והתחיל להרגיש יסורים קשים. אולי זה היה הגורם למחלתו האנושה.
צדקתו וחסידותו ופרישותו, לו דומיה תהילה. לא הכיר בצורתא דזוזי כלל. היה מסור בכל רמ"ח אבריו לאהבת המקום, לאהבת ישראל ולארץ ישראל, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. במקום גדולתו שם ענוותנותו, ענוותן מאוד, מהנעלבים והסולחים אף לאלו שהעציבו את רוחו הטהורה. ושמעתי כמה פעמים מפיו הקדוש שהיה מתפלל בכל יום עליהם שלא ייענשו חלילה בסיבתו וסולח להם. לא שח שיחה בטילה מימיו בלי תועלת, והשיחת חולין שלו היתה צריכה לימוד, אשר בדבריו היו אוצרות של יראת שמים ומדות טובות.
זכרתי ימים מקדם, כאשר זכיתי לעלות לא"י בשנת תרס"ה, שיחרתי את פני רבינו זי"ע ביפו וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אחד. אח"כ הלכנו לשוח מעט בשדה. בדרך קטפתי איזה פרח, והתחלחל רבינו זצ"ל ואמר לי בחיבה: תאמין לי שמימי נזהרתי לא לקטוף שלא לקטוף עשב או פרח אשר יכול לגדול עוד או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ומכה אותו ואומר לו: גדל! ובפרט בארה"ק. הדברים האלו שיצאו מלב טהור וקדוש נכנסו עמוק בלבבי, והתחלתי להרגיש ביותר מידת החמלה על כל דבר.
"שפכי כמים לבך", כמו שפיכת המים שלא נשאר בכלי מאומה, כן צריך לשוב מכל העבירות הן בן אדם למקום הן בן אדם לחבירו לכבד את התורה ולומדיה להתפלל מלב טהור שיתקיימו בנו חכמי ישראל, לגדל את בנינו לתורה ויראת שמים שזה היה משאת נפשו של רבינו זי"ע, אשר כמה פעמים שמעתי מפיו הקדוש לשון המדרש וכו' אם התינוקות מצפצפים בפיהם מה שלומדים בחדר אלף בית עם הנקודות והטעמים קמץ א' פתח סגול וכו' אשר זה הבל פיהם שמקדש אותם, מטהר ומכשיר להיותם אח"כ מורי הוראה בישראל" [מובא בספר 'אוהב ישראל בקדושה' (על הראי"ה קוק) ח"ה עמ' 126– 128].

אורות ארץ ישראל
חז"ל אמרו על הפסוק "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" [יחזקאל יא טז], – "אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל" [מגילה כט.]. וממאמר זה בא הכינוי המקובל על כל בית כנסת: 'מקדש מעט', אבל ראוי לדייק בפסוק ובדברי חז"ל, שהתואר הזה ניתן לבתי כנסת שבחו"ל.
ונראה, שלא רק מפני שבהני איירי קרא, שהנביא יחזקאל מדבר על חו"ל, ועל פסוק זה נאמרו דברי חז"ל, אלא שבאמת תואר זה, 'מקדש מעט', שייך רק לבתי כנסת שבחו"ל, ואילו בתי כנסיות שבארץ ישראל הם כחלק מבית המקדש, שהנביא מכנה אותו בשם "בית תפילה" [ישעיהו נו, ז], כי בזמן שבית המקדש היה קיים, וישראל היו מחולקים לכ"ד מעמדות, הנה במקביל לאנשי המעמד שהיו גרים בירושלים, היו ישראל שבאותו מעמד (הגרים בשאר מקומות) מתכנסים לעריהם (ומתענין ומוציאין ספר תורה) וכו' [תענית כו.] ותפילתם מתקשרת עם תפילת אחיהם העומדים בירושלים על קרבנות הצבור, וכאילו הם עומדים בבית המקדש ממש.
בחוץ לארץ רק בתי כנסת זכו לתואר 'מקדש מעט', ואילו בארץ ישראל כל בית יהודי הוא מקדש מעט! [מפי הראי"ה קוק, קובץ תורה שבעל פה חוברת כז עמ' י'].

בסוד שיח
נַפְשִׂי כְּמֵהָה לְאוֹר עֶלְיוֹן, לְאוֹר אֵין-סוֹף, לְאוֹר אֱלֹהִים אֱמֶת, אֱלֹהֵי חַיַּי, אֱלֹהִים חַיִּים, חֵי-הָעוֹלָמִים. וְהַכִּמָּהוֹן אוֹכֵל אֶת כֹּחִי הַחָמְרִי וְהָרוּחָנִי, כִּי אֵין לִי כִּשְׁרוֹן וְלֹא הֲכָנָה רְאוּיָה, אֵיךְ לְסַפֵּק אֶת הַמִּלּוּי שֶׁל הַכִּמָּהוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְהִנְנִי מָלֵא הִתְנַפְּלוּת לִפְנֵי מֶלֶךְ עוֹלָמִים, הַפּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. הַשְׂבִּיעַ נָא רְצוֹנִי וְהַשְׂבִּיעֵנִי בְּאוֹר יִקְרָתֶךָ, וּמַלֵּא אֶת צִמְאוֹנִי לְאוֹרֶךָ. "הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה" [הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי)].


יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: [email protected].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il