דעת

ישות האדם וערכו הנכון נמדדים לפי מדת שכלו ותבונתו והתנהגותו בכל פעולותיו, כי בזה יבחן אם חכם הוא או סכל, וכמ"ש החכם מכל אדם ע"ה לפי שכלו יהולל איש (משלי י"ב ח').
והנה ברור הדבר כי לכל אדם יש שכל גדול או קטן, אבל תלוי איך משתמש בו. יש אדם שהוא משתמש בו לדברים פוריים ולמעשים טובים בעיני אלהים ואדם, והרי הוא זוכה לשני עולמות העוה"ז והעוה"ב. ויש אדם שמשתמש בו לדברים נלוזים ולמעשים רעים, והרי הוא מפסיד את שניהם. ביאור הדברים:
א. החונן לאדם דעת יתב"ש, בחכמתו הנפלאה ובחסדו הגדול על יצוריו, הבדיל האדם מן שאר בע"ח, ונטע בו את השכל היקר מפז ומחרוץ, למען יידע האדם להבחין בין האור לבין החושך, כלומר בין טוב לרע, ואז בודאי שיבחר רק בטוב, וימאס ברע, יקרב התועלת וירחיק הנזק. דבר זה מתגשם, רק אם שוקל במאזני שכלו את שלשת הדברים שבהם מתבצעת כל פעולה, והם: מחשבה, דיבור, מעשה. דהיינו ששוקל כל מחשבה אם היא טובה ויש להוציאה לפועל, או אם היא רעה ויש לדחותה. וכן שוקל כל דיבור לפני שיוציאו מפיו, כי לפני שמוציאו מפיו האדם שולט על הדיבור, ואחרי שהוציאו מפיו הדיבור שולט עליו. וכן לפני כל מעשה, שוקל אם הוא טוב וראוי לעשותו, או רע וראוי לחדול ממנו. אדם כזה אין ספק שיחיה חיי אושר אמיתיים, בגשמיות וברוחניות, אהוב למעלה ונחמד למטה, חושך מעצמו צרות מיותרות, התלבטויות נפשיות, ויסורי מצפון, העלולים למצוץ את דמו ולכרסם בלבו ללא הרף כתוצאה מפזיזותו בדיבור או במעשה בלתי שקולים. נוסף לכך, רוכש לו ידידים נאמנים החפצים בידידותו וקרבתו המוכנים ללכת בעצתו מפני שרואים בו איש הדעת והתבונה, וכמאמר החכם תמה אני על אנשים הקונים עבדים בממונם, ולא קונים אדונים במתק לשונם, ע"כ.
ב. אדם המפעיל את שכלו ולא נותן לו להרדם ולהסחף בזרם העכור של המציאות, עליו לחשוב כמה דורות היו לפניו וכולם חלפו ועברו, ובודאי גם הוא יהיה בסופו כאחד מהם. ואת מי אנו מעריצים ומזכירים לתהלה ולברכה יום יום, רק החכמים הצדיקים החסידים ואנשי מעשה שבמשך חייהם עלי אדמות התגברו על יצרם לעשות רצון יוצרם יתב"ש, וזכרם לא ימוש מלבנו לעד. מחשבה זו לבד דיה להעירו מתרדמת הזמן ולהביאו למסקנא שכל תענוגי העוה"ז הרגעיים, הבל ואין בם מועיל, ואינם אלא אמצעי למטרה האמיתית, כי מפאת היותו אדם מורכב וגשמי, עליו להשתמש בהם על צד ההכרח גרידא, והמטרה האמיתית בחיים היא לעשות רצונו יתב"ש, ולקיים כל מצוותיו כל הימים. וכדברי המשורר ר"י הלוי זצ"ל באומרו ומה לי מזמן אם לא רצונך, ואם אינך מנתי מה מנתי, ע"כ.
וידוע כי מטכסיסי היצה"ר להטעות את האדם להוציא מפיו דברים גרועים או לעשות מעשים בלתי נאותים, ומפתה אותו בק"ן טעמים של הבל לטהר את השרץ, ולפעמים מראה לו גם שזאת מצוה. אולם האמת היא, שלו לא היה פזיז בדבריו או במעשיו, והיה שוקל בדעתו את מהות ועצם הדבור או המעשה ההם, ואת התוצאות השליליות שתצמחנה מהם כגון חילול השם רח"ל, או שזה יפגע בכבוד אחרים או ברכושם, וכדומה, היה מגיע למסקנא אחרת, שלא רק שאין זו מצוה אלא עבירה, ובלי ספק היה נמנע.
כלל הדברים. האיש החפץ חיים בזה ובבא, עליו לדעת איך למלאות את יעודו ואת תפקידו בחיים, הן החיים הגשמיים והן החיים הרוחניים, לעמוד תמיד על המשמר ולהיזהר ממוקשי היצה"ר הטומן פחים לרגליו ללוכדו ברשתו, להיות שקול במעשיו, מתון בדבריו, ומרוכז במחשבותיו. כי שום פעולה אפילו גשמית וכ"ש רוחנית, לא יתכן בשום פנים ואופן שתהיה שלימה ורצויה לפניו יתב"ש אם חסרה שקול וישוב הדעת. את הרעיון הנ"ל, ביטאו אותו רז"ל במשפט קצר כדרכם בקדש, באומרם דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית (נדרים מ"א ע"א).