"וכל מלאכה לא תעשו"

סיפורה של מצוה
כמה אכזבות נחלו תושבי העיר מאותו עשיר. עשיר כקורח היה, עד שאמרו כי אם ירצה יוכל לרכוש את כל בתי העיר במשכורת של חודש אחד. עשירותו בלטה במיוחד על רקע עניותם של שאר יהודי העיר, שהיו עניים ודלים. צרכי העיר והקהל היו מרובים ביותר - אלמנות לכלכל, יתומים להשיא ועוד כהנה וכהנה. וכשהיה מושל העיר זקוק לכסף, באופן מידי נזקקו גם היהודים לכסף, אך שוב ושוב נחלו מפח נפש מעשיר זה, שלא מוכן היה לתת מכספו אף לא פרוטה אחת לצרכי מצוה. עשרות פעמים ניסו להשפיע עליו, שלחו אליו את טובי הרבנים שישכנעוהו אך הכל ללא הועיל. התנהגותו של העשיר גרמה לכך שעם הזמן נותר הוא בודד בקהילה, שכן אף אחד לא רצה את קרבתו של הקמצן. גם בבית הכנסת ישב העשיר לבדו, ללא שאיש מבין המתפללים יהיה מוכן לחלוק עימו את הספסל. בירכתי בית הכנסת היה מקומו, משום שלא היה מוכן לתרום לבית הכנסת עבור מקום מכובד אף לא רובל אחד.
יום הכיפורים הגיע. העשיר יושב לבדו במקומו, עטוף בטליתו. קולו של החזן נשמע ברמה, כשלפתע נשמעה חבטה מכיוונו של האיש. אלו מבין הקהל שהפנו את ראשם ראו אותו מתיישב בכבדות. בלי הרבה חשק ניגש אחד מהם אליו ושאלו לשלומו. האיש ענה כי בדקות האחרונות תקף אותו צמא אדיר, וכי הוא חייב לשתות בדחיפות. המתפללים שהתקבצו ווידאו כי האיש זוכר באיזה יום עומדים הם, וכי הוא זוכר את האיסור שיש בשתיה ביום הקדוש הזה. אולם העשיר בשלו - הוא חש בצמא אדיר, וחושש הוא כי יגיע תיכף למצב של פיקוח נפש אם לא ישתה. משראו כך, פנו שני אנשים אל עבר מקומם של הדיינים בשאלה כיצד לנהוג. שני דיינים ניגשו אל העשיר ושאלו אותו למצבו. העשיר חזר שוב על דבריו כי חש הוא כי אם לא יישתה מיד עלול הוא לבוא למצב של פיקוח נפש. לאחר התלבטות הכריעו הדיינים כי ניתן להשקותו 'לשיעורין' - כפית מים כל זמן קצוב. מישהו רץ להביא כפית ומילאה מים עבור העשיר. העשיר גמע בשקיקה את טיפת המים שבכפית, אך זו רק הגבירה את הצמא. בקושי רב חיכה את פרק הזמן שיעבור עד שיקבל את טיפת המים הבאה. משזו הגיעה לפיו העשיר התאונן בפני מי שהיה מוכן לשמוע, כי מצבו רק הולך ומחמיר, וכי המים המועטים רק מצמיאים אותו יותר.
הדיינים שנקראו שוב למקום לא ידעו כיצד להכריע, ובלית ברירה החליטו לגשת למרא דאתרא, בעל ה'דברי חיים', הצדיק רבי חיים מצאנז, להפריע לו בתפילתו ולשאול אותו מה לעשות. הרב שמע בקשב את תיאור מצבו של העשיר ואת הנסיונות להחיותו בטיפות מים מועטות. לאחר שהרהר מעט בעניין, אמר כי יש לאפשר לעשיר לשתות ככל אשר יחפוץ, אך בתנאי אחד - תמורת כל כוס שישתה מחויב הוא לתת מחר מאה רובלים טבין ותקילין לטובת עניי העיר. אם יבחר שלא לתת את הכסף, אזי אין לו שום היתר לשתות שכן כנראה שמצבו לא חמור עד כדי כך. כששמע העשיר הקמצן את פסקו של הרב, נאנח בכבדות, קם, והמשיך את תפילתו עד למוצאי התענית בלא שום תלונה נוספת.