רעיונות לפרשת ואתחנן | הרב עזריאל אריאל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
ואתחנן

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

3 דק' קריאה

לאכול מפריה ולשבוע מטובה
"דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבנו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל. אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי" (סוטה יד, א). אך לא דעת הכל היא, לראות בארץ ישראל אך מקום בו ניתן לקיים את המצוות (אלה התלויות בארץ ואינן נוהגות אלא בה, ואלה הנוהגות גם בחוץ לארץ מטעם "הציבי לך ציונים"), ולא מקום שעצם החיים בו ספוגים קדושה והשראת שכינה.

המעיין בברכה שתיקנו לנו חז"ל על אכילת פירות משבעת המינים שנשתבחה בהן הארץ, יראה כי בדיוק על כך אנו מתפללים: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ושמחנו בבניינה". וכל זאת לשם מה? "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". ואכן הטור (אורח חיים, סימן רח) ביקש להשמיט ביטויים אלו של רעבתנות מתוך הברכה, כי ראוי יותר לחשוק בארץ הקודש כדי לקיים את המצוות התלויות בה. אך הב"ח בא ליישב את המנהג ואמר כי קדושתה של הארץ גנוזה היא בתוך הפירות הגדלים בה. וכל האוכל מפירותיה של ארץ הקודש, את קדושתה הוא מכניס אל תוך גופו. ודבריו גנוזים כבר בדברי נבואת ירמיהו (פרק ב): "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול מפריה ומטובה". ואכן מנהג ישראל, הבא "ברוח ה' אשר על האומה בכללה", הוא לברך את הברכה במלואה, ולבקש שנזכה "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" של ארץ הקודש. אך בחינה אחת יש למי שזוכה לכך, ובה ייבדק אם עסוק הוא בזללנות לשמה או במפגש עמוק עם קדושתה של הארץ. בחינה זו היא סופה של הבקשה: "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" (עיין בית יוסף שם). וכבר אמרו חסידים: "יש מי שמברך כדי לאכול; ויש מי שאוכל כדי לברך...".

זכור ושמור
שני טעמים לה למצוות השביתה ביום השבת: הטעם האחד נאמר בעשרת הדברות שבפרשת יתרו – זיכרון למעשה בראשית. "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש". הטעם השני מבואר בעשרת הדברות שבפרשתנו - זכר ליציאת מצרים. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם; על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". מהו טעמה העיקרי של השבת?

לדעת הרמב"ם, אכן הטעם העיקרי לשביתה בשבת הוא: זכר ליציאת מצרים, כדי שנזכור את יציאתם של אבותינו מעבודת מצרים לחירות ולמנוחה. הטעם הראשון - זכר למעשה בראשית - לא בא להסביר את השביתה ממלאכה אלא את החובה לכבד את היום. ואכן דברי הרמב"ם מדוייקים היטב בלשון הפסוקים.

זכירת מעשה בראשית קשורה למצוות "זכור את יום השבת", שהיא המצוה לעשות "קידוש" בכניסתה של השבת; ואילו זכירת יציאתנו מצרים קשורה למצוות "שמור את יום השבת", שהיא הציווי להישמר מעשיית מלאכה. יתירה מזאת. על מעשה בראשית נאמר "על כן ברך ה' את יום השבת", ביחס אליו יתברך; ואילו על יציאת מצרים נאמר "על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת", ביחס לעם ישראל. לכן יציאת מצרים מחייבת אותנו לשבות, ומעשה בראשית מחייב אותנו לקדש ולכבד את מעשה ה'.

על דברי הרמב"ם ניתן להוסיף עוד נופך משלנו. שני תכנים יש בעשייה בימות החול: עבודה ומלאכה. "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". העבודה היא טירחה ומאמץ. המלאכה, לעומתה, היא יצירה. כנגד זהי ישנם שני תכנים גם לשבת: שביתה ומנוחה. המנוחה היא מן היגיעה שבעבודה. השביתה, לעומתה, היא מן היצירה. שני תכנים אלו עומדים אל מול שני טעמיה של השבת. השבת של מעשה בראשית איננה שביתה מטירחה ומאמץ. הקב"ה לא נאלץ לעבוד קשה ו"להזיע" כדי לברוא את העולם. שבת בראשית היתה שביתה מן היצירה. עבודת בני ישראל במצרים היתה עבודה של טירחה ומאמץ. יציאת מצרים היתה מנוחה מן העבודה. בפרשת יתרו נצטווינו לשבות ממלאכה. בפרשתנו נצטווינו לנוח מן העבודה. עפ"י ההלכה, מה שנאסר בשבת הוא בעיקר מלאכה של יצירה. הטירחה היתירה לא נאסרה אלא מדברי סופרים. על כן טעמה העיקרי של השבת אכן הוא: זכר למעשה בראשית.

ואתחנן