פרשני:בבלי:סנהדרין טז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין טז א

חברותא[edit]

אמר רב מתנה: הכא כאן  בנשיא של שבט, שחטא באחת מכל העבירות שבתורה שחייבים עליה מיתת בית דין, עסקינן, מדברת המשנה.
והטעם שנידון בסנהדרין גדולה, על אף שהוא יחיד, כי, מי, וכי לא אמר רב אדא בר אהבה, כי מה ששנינו בהמשך המשנה, שכהן גדול נידון בסנהדרין גדולה, הוא משום שנאמר "כל הדבר "הגדול" יביאו אליך", ודרשינן, דבריו של "גדול", איש חשוב, כמו הכהן הגדול, יובאו לדין בפני הסנהדרין. אם כן, האי נשיא נמי, "גדול" הוא, ולכן הוא נידון בסנהדרין גדולה.
ומביאה הגמרא את דברי עולא, המפרש פירוש אחר. שהמשנה אינה מדברת בשבט או בנשיא שחטאו, אלא באם נפלה מחלוקת בין שבט לשבט  1  בעסקי נחלה וגבולות אדמתם, שדבר זה נידון בסנהדרין גדולה.

 1.  כן כתב רבינו חננאל בשם הירושלמי. והמאירי כתב: בין שבט לשבט או בשבט עצמו בין משפחה למשפחה.
עולא אמר רבי אלעזר: משנתנו מדברת בבאין לדון על עסקי נחלות. והטעם שצריכין לדון דבר זה בשבעים ואחד, הוא: וכתחילתה של חלוקת הנחלות של ארץ ישראל. מה, כמו שבתחילתה, התחלקה הארץ לנחלות השבטים על ידי יהושע והזקנים, שהיו שבעים ואחד. אף כאן, בדורות הבאים, ידונו את עסקי הנחלות, בשבעים ואחד.
ומקשה הגמרא: אם כן, מדוע שלא נאמר גם כך: אי מה, כמו תחילתה, התחלקה הארץ על ידי קלפי גורל, ואורים ותומים, וכל ישראל (כמו שמבואר במסכת בבא בתרא דף קכב). אף כאן, בדורות הבאים, נפסוק את הלכות הנחלות דוקא על ידי קלפי, אורים ותומים, וכל ישראל.
וזה הרי אינו נכון!
ולכן הגמרא דוחה את דברי עולא, ואומרת:
אלא, מחוורתא, הביאור הנכון הוא, כדרב מתנה, שהמשנה מדברת בנשיא שבט שחטא.
אך רבינא, חוזר לפרש שהמשנה מדברת בשבט שהודח לעבודה זרה.
רבינא אמר: לעולם פירוש משנתנו הוא בשבט שהודח.
והא דקא קשיא לך, וכי בדינא דרבים דיינינן ליה!? והלא הם יותר ממאה לרבי יאשיה, ויותר מרוב שבט לרבי יונתן -
תשובתך, אין! אכן כך הוא הדין, שאף על גב דקטלינן ליה בדין יחיד, בסקילה, בכל זאת, בי דינא דרבים, סנהדרין גדולה, הם אלו שדיינינן ליה, ולא בית דין של עשרים ושלשה.
ומה שאמרו רבי יאשיה ורבי יונתן, כוונתם היא, שבעיר גדולה ממאה, או בשבט כולו - אין נידונים בסייף אלא בסקילה. והתנא של משנתנו מודה להם בזאת. אלא שהוא סובר שהשבט שעבד עבודה זרה נידון בסנהדרין גדולה, ואף רבי יאשיה ורבי יונתן מודים לדין זה.
והטעם ששבט שעבד עבודה זרה נידון בסנהדרין גדולה, הוא:
מי לא, וכי לא אמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא: נאמר בתורה (דברים יז) באיש או אשה שעבד עבודה זרה: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך, את האיש או את האשה, וסקלתם באבנים, ומתו". ודרשינן, איש ואשה יחידים אתה מוציא לשעריך, לבית דין שבכל שער ושער משערי העיר, דהיינו סנהדרין קטנה, ואי אתה מוציא את כל העיר כולה, שעבדו עבודה זרה, לשעריך, אלא לבית דין הגדול שבירושלים, דהיינו סנהדרין גדולה.
ודרשה זו שדרשה רבי אושעיא לגבי עיר הנדחת, הכא, בשבט שהודח, נמי נדרוש כך: איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא את כל ה"שבט" כולו לשעריך, אלא לסנהדרין גדולה.
שנינו במשנתנו: אין דנים וכו' ולא את נביא השקר וכו' אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ודנה הגמרא: מנהני מילי? מנין נלמד שנביא שקר נידון בשבעים ואחד.
ומבארת הגמרא: אמר רבי יוסי בר חנינא: אתיא, נלמד הדבר בגזירה שוה "הזדה הזדה" מזקן ממרא. בנביא שקר נאמר (דברים יח): "אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי", ובזקן ממרא נאמר: (דברים יז): "והאיש אשר יעשה בזדון". ודרשינן, מה להלן, כמו שזקן ממרא, בשבעים ואחד, הוא חייב מיתה רק אם המרה (הורה הוראה בניגוד למה שהורו בית דין) כנגד בית דין של שבעים ואחד שבלשכת הגזית. אף כאן, נביא שקר, נידון בשבעים ואחד.
ומקשה הגמרא: הלא פסוק זה של הזדה של זקן ממרא, כי כתיבא, המקום שהוא אמור, בקטלא, לגבי בית הדין שידון בחיוב הריגתו, הוא דכתיבא! שנאמר בפרשת זקן ממרא: "והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמע וגו' ומת האיש ההוא". והרי קטלא, דין מיתתו של זקן ממרא, בעשרין ותלתא, בעשרים ושלשה, הוא נידון, ולא בשבעים ואחד! שהרי בין כל האמורים במשנה שנידונים בשבעים ואחד, לא נשנה ביניהם זקן ממרא.
ומה שאמרו זקן ממרא בשבעים ואחד, הוא רק לגבי אופן המראתו, שאינו חייב אלא אם המרה כנגד הכרעת בית דין הגדול של שבעים ואחד. ואם כן, האיך אפשר ללמוד בגזירה שוה של "הזדה הזדה" את דין מיתת נביא השקר בשבעים ואחד, מהמראת זקן ממרא, בשעה שהפסוק של "הזדה" האמור בזקן ממרא נאמר לגבי דין סקילתו, וסקילתו היא בעשרים ושלשה.
אלא, אמר ריש לקיש: גמר, למדנו בגזירה שוה של "דבר דבר" מהמראתו של זקן ממרא. לפי שבמיתת נביא שקר נאמר "איש יזיד לדבר דבר", וגם בהמראת זקן נאמר "ועשית על פי הדבר". מה המראת זקן, הוא כנגד הוראה של שבעים ואחד, כך מיתת נביא שקר היא בשבעים ואחד.
ומקשה הגמרא על ריש לקיש: אחרי שלמדנו בגזירה שוה מהמראת זקן ממרא כנגד הוראה של שבעים ואחד, שמיתת נביא שקר היא בשבעים ואחד, אם כן:
ולהדר, ויחזור דיו מיתת זקן ממרא, ולגמר "הזדה הזדה" מנביא השקר.
ונאמר, כמו שנביא שקר נהרג בשבעים ואחד - שהרי למדנו זאת מדין המראתו של זקן ממרא כנגד הוראה של שבעים ואחד - כך גם זקן ממרא ייהרג בשבעים ואחד.
ומתרצת הגמרא: רק את הלימוד של גזירה שוה "דבר דבר", גמיר, קיבל התנא מרבותיו. אבל את הלימוד של גזירה שוה "הזדה הזדה", לא גמיר, לא קיבלה מרבותיו. ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו, אף אם הפסוק נראה כמיותר כדי לדרוש ממנו, לפי שאינו יודע אם הוא אכן מיותר, כי שמא הוא נדרש לדרשה אחרת.  2 

 2.  וכתב התורת חיים: דרבי יוסי בר חנינא יתרץ: דאף שהזדה נאמר במיתה, מכל מקום משמעותה היא על המראתו בזדון, לכן גמר הזדה הזדה. אבל עדיין קשה, אם אין אדם דן גזירה שוה מעצמו, איך דן רבי יוסי בר חנינא הזדה הזדה, ואם קיבלה מרבותיו למה לא הסכים ריש לקיש לקבלתו. והתוס' במסכת שבת (צ"ז א) מתרצים, שהיה להם - לתנאים ואמוראים - בקבלה מנין של גזירה שוה בכל התורה, וזו היתה יתירה על חשבונו - לפיכך לא קיבלה. והתוס' במסכת כתובות (ל"ח ב) מתרצים: דהיה להם בקבלה שיש כאן גזירה שוה בין נביא שקר לזקן ממרא, ולא ידעו במה, ואמר מסברא שהיא הזדה הזדה. ועיין ביד רמ"ה.
שנינו במשנתנו: אין דנין וכו' ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ודנה הגמרא: מנהני מילי? מנין נלמד שכהן גדול שעשה אחת מן העבירות שחייבים עליה מיתה - נידון בשבעים ואחד.
ומבארת הגמרא: אמר רב אדא בר אהבה, דאמר קרא, נאמר בתורה בפרשת מינוי הסנהדרין, (שמות יח) "כל הדבר הגדול יביאו אליך", היינו למשה, שהיה במקום שבעים ואחד. ודרשינן: דבריו של איש גדול, בעל שררה, כגון נשיא וכהן גדול, יביאו אליך, אל בית דין של שבעים ואחד.
אך הגמרא מביאה תנא של ברייתא, שאינו דורש כן.
מיתיבי מהא דתניא: "דבר גדול", הוא דבר קשה, שהסנהדרין אינם יודעים להכריע בו, ואותו הם יביאו אל משה.
אתה אומר דבר קשה - או אולי אינו דבר קשה, אלא דבריו של גדול. והיינו, שאת דינו של אדם גדול יביאו אל משה?
כשהוא אומר בסוף אותה אותה פרשה "את הדבר הקשה יביאון אל משה", הרי דבר קשה אמור. הרי מוכח שהכוונה לדבר קשה.
(ובהמשך יבואר למה צריך לדעתו שני פסוקים ללמדנו שהביאו למשה את הדבר הקשה).
ומכאן קשה על רב אדא בר אהבה הדורש "דבר של גדול".
ומתרצת הגמרא: הוא, רב אדא בר אהבה, דאמר, כי האי תנא. כמו התנא של ברייתא אחרת, ולכן הוא העמיד את דברי התנא במשנתנו כפי התנא ההוא.
דתניא, שנינו בברייתא: "דבר גדול" - דבריו של גדול.
מנין אתה אומר דבריו של גדול? - או אולי, אינו דבריו של גדול אלא "דבר הקשה"? כשהוא אומר בפסוק אחר "את הדבר הקשה יביאון אל משה", הרי דבר קשה כבר אמור, ומה אני מקיים את מה שנאמר "דבר גדול", לדבריו של גדול. וכך היא גם דרשת התנא של משנתנו.
ומקשה הגמרא על התנא של הברייתא הראשונה:
והאי תנא האומר ש"דבר גדול" פירושו דבר קשה, תרי קראי, למה לי!? למה כתבה התורה שני פסוקים ללמדנו שהדבר הקשה יובא אל משה.
ומתרצת הגמרא: אין כאן פסוק מיותר, כי חד, פסוק אחד, הראשון, לצוואה בעלמא, לציווי על הדיינים שיביאו למשה את דבר הקשה. וחד, נאמר לעשייה. שהתורה מספרת כי אכן עשו כן, והביאו אל משה את הדבר הקשה.  3 

 3.  והקשה התוס' הרא"ש, שאם כן מאיזה דרשה דרש תנא זה את דין משנתנו שאין דנים את כהן הגדול ונשיא אלא בבית דין שבעים ואחד.
ומקשה עתה הגמרא על התנא של הברייתא השניה:
ואידך, איך הוא דורש מיתור הכתובים, והלא אינם מיותרים, שהרי אחד נאמר לצוואה ואחד לעשייה.
ומתרצת הגמרא: בכל זאת יש כאן טעם לדרשה, כי אם כן, ששני הפסוקים הם לדבר הקשה, לכתוב או גדול גדול בשני הפסוקים, או קשה קשה בשני הפסוקים. מאי גדול ומאי קשה, מדוע שינה הכתוב לשונו?
שמע מינה תרתי, בא הכתוב ללמדנו, שדבר גדול אינו דבר הקשה, אלא דבריו של גדול, ואותו הביאו אל משה. ומוכח שדינו של גדול נידון בשבעים ואחד.
בעי שאל רבי אלעזר: שורו של כהן גדול שהמית את האדם - בכמה דיינים הוא נידון? האם למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה, האם משווים אותו לדין מיתת בעליו הכהן גדול, שהרי כתבה התורה "השור יסקל וגם בעליו יומת", וכמו שהוא נידון בשבעים ואחד, כן שורו, או דילמא, שמא נאמר, למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה. משווים אותו לשאר מיתת בעלים - בעשרים ושלשה.
והבעיה לא נפשטה.  4 

 4.  הרמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הלכה א) אינו מביא בעיא זו. וכתב הלחם משנה שמפשטות לשונו משמע שנידון בשבעים ואחד. והמאירי סובר שנידון בשבעים ואחד.
אמר אביי: מדקא מיבעיא ליה שורו, מכך שרבי אלעזר הסתפק רק בשורו, שיש צד להשוותו אליו, שהרי כתבה התורה "השור יסקל וגם בעליו יומת", מכלל דבריו אלו אתה למד, דממונו של כהן גדול, אם יש לו משפט ממון, פשיטא ליה לרבי אלעזר שאינו נידון בשבעים ואחד, אלא בשלשה, ככל דיני ממונות.
ומקשה הגמרא: פשיטא!? מה בא אביי להשמיענו, ולמה הצורך ללמוד כן מדברי רבי אלעזר, הרי רק בשור הנסקל השוותה התורה הממון לבעלים  5 .

 5.  כן פירש היד רמ"ה. והתורת חיים מפרש: וכי יעלה על הדעת שיאספו שבעים ואחד שופטים בשביל סכסוך בדיני ממונות.
ומתרצת הגמרא, שזה אינו כל כך פשוט -
מהו דתימא היתה לנו הוה אמינא לומר: הואיל וכתב "כל" הדבר הגדול, נדרוש "כל" דבריו של גדול אפילו דיני ממונות נצטרך סנהדרין גדולה. קא משמע לן משמע לנו אביי, שדיני ממונות של הכהן הגדול - בשלשה  6 .

 6.  והנה, בגמרא בפרק כהן גדול (י"ח א) הובאה ברייתא שאם כהן גדול עבר על לא תעשה וחייב מלקות הרי הוא כהדיוט ונידון בשלשה. ומקשה הגמרא: "פשיטא" ומתרצת: מהו דתימא וכו' כל דבריו של גדול - ואפילו מלקות - קמשמע לן שנידון בשלשה. ומקשה הגמרא: ואימא הכי נמי, שנדרוש: "כל דבריו של גדול" ומתרצת: מי כתיב דברי גדול - הדבר הגדול כתיב, דבר גדול ממש. דהיינו מיתת בית דין. ורש"י שם אינו מפרש. והיד רמ"ה מפרש שני פירושים. האחד, ש"דבר גדול" משמע דבר גדול ממש - והוא מיתת בית דין. והשני, שרק דבר אחד ולא כל דברי הגדול. הרי שאפילו מלקות שחמיר מדיני ממונות נידון בשלשה, ודרשינן מדרשת הכתוב. והקשה הגאון רע"א: אם כן מה צריך אביי להשמיענו שדיני ממונות נידון בשלשה, אם אפילו מלקות נידון בשלשה. והניח הקושיא ב"צריך עיון". והנה, היד רמ"ה גריס גם בסוגייתנו: "ואימא הכי נמי" שנלמד מהפסוק כל דבריו של גדול, אפילו דיני ממונות. ומתרצת הגמרא: "מי כתיב דברי גדול" שמשמעותו כל דבריו של גדול "דבר כתיב" שרק מה ששייך בגופו של הגדול, ולא ממונו. וכתב הר"ן שאינה גירסה נכונה, כי בשלמא שם בגמרא, שדנה לענין מלקות בגופו של הכהן גדול, שייך להקשות "ואימא הכי נמי", אבל בסוגייתנו, הדנה בענין ממונות, לא היתה אפילו הוה אמינא שנידון בשבעים ואחד. והתורת חיים מוסיף: בשלמא במלקות שהיא במקום מיתה (לעיל י א) היתה הוה אמינא שנידון בשבעים ואחד, אבל ממון אינו דבר גדול, ואין שום הוה אמינא שיצטרכו שבעים ואחד.
שנינו במשנתנו: ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ודנה הגמרא: מנהני מילי מנין נלמד דין זה.
אמר רבי אבהו: דאמר קרא נאמר בתורה ויאמר ה' אל משה, קח את יהושע בן נון וגו' וסמכת את ידך עליו, והעמדת אותו וגו' ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה', על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה". ודרשינן, הוא - זה מלך שהרי יהושע היה מלך, וכל בני ישראל אתו - זה כהן משוח מלחמה שכל בני ישראל יוצאים אתו למלחמה, וכל העדה זה סנהדרי.
והגמרא דוחה ראית רבי אבהו, שאין במשמעות הפסוק שהמלך צריך ליטול רשות מהסנהדרין, אלא שהמלך ומשוח מלחמה וסנהדרין עומדים לפני אלעזר לשאול באורים ותומים.
ודילמא, הרי יתכן, לסנהדרי הוא דקאמר להו רחמנא, שהתורה מצווה לסנהדרין דלישיילו שנשאלין באורים ותומים, כלומר, שבאה התורה להשמיענו שאין שואלין באורים ותומים אלא מלך או משוח מלחמה או סנהדרין, ולא הדיוט, ואין מפסוק זה ראיה לדין משנתנו, שאין יוצאים למלחמה אלא על פי שבעים ואחד.
והגמרא חוזרת בה מדרשה זו, ולומדים דין זה מדוד המלך שנטל רשות מסנהדרין. והגמרא מביאה ברייתא, המתארת באריכות את דרכיו ומנהגיו של דוד המלך בעת יציאותיו למלחמה.
אלא כי הא כמו דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד ונקביו בצד צפון, כיון שהגיע חצות לילה - רוח צפונית מנשבת בו שבחצות הלילה מנשבת רוח צפונית, והיה הכנור מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה כמו שאמר (תהילים קי"ט) "חצות לילה אקום", עד שעלה עמוד ה שחר.
כיון שעלה עמוד השחר - נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך! עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להן דוד: לכו והתפרנסו זה מזה, אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, כלומר, אין בפרנסה מועטת להשביע את העם, ואין הבור מתמלא מחולייתו, כלומר, העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכה לתורה אינו מתמלא, והנמשל, שאין מספיק פרנסה למלאות את צרכי העניים, וצריכין להביא פרנסה ממקום אחר, כמו שצריכין עפר ממקום אחר למלאות את הבור, אמר להם דוד: לכו ופשטו ידיכם בגדוד, כלומר לצאת בגדודי מלחמה להביא פרנסה בארץ אחרת.
מיד יועצין איזה הדרך ילכו ואיך יציבו מצד הצבא וטכסיסי מלחמה באחיתופל שהיה יועץ לדוד ונמלכין בסנהדרין נוטלין רשות מסנהדרין, כמו ששנינו במשנתנו, ושואלין באורים ותומים בדבר ה', אם יצליחו.
אמר רב יוסף: מאי קרא: מאיזה קרא: מאיזה פסוק נלמד, יועץ סנהדרין ואורים ותומים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |