פרשני:בבלי:סנהדרין נט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין נט א

חברותא[edit]

ומקשינן עלה: והא מצות "דינין" קום עשה הוא לעשות דין, ומכל מקום קא חשיב ליה התנא בכלל שבע מצוות!?
ומשנינן: לכך שנה התנא "דינין", כי הם "קום עשה", וגם "שב ואל תעשה" נינהו, כי ציותה התורה אותם לעשות משפט, וציותה עוד שישבו ולא ידונו דין עול.  1 

 1.  כתב רש"י: אפילו אינו מצווה לעשות משפט, והוא יושב ובטל, הרי הוא מוזהר שלא לעשות עול, ואזהרת "לא תעשו עול (במשפט"; ויקרא יט לה), אינה קום עשה משפט, אלא לחודא קיימא, שב והבטל מלא תעשה עול, אבל אזהרת "לא תשבות" על כרחיך אינה אלא קום עשה.
ואמר רבי יוחנן:
גוי שעוסק בתורה, הרי זה חייב מיתה, שנאמר:
"תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב", ונחלקו בדבר אמוראים:
יש מי שדורש "מורשה" מלשון ירושה, ויש מי שדורש "מורשה" כאילו אמרה תורה "מאורשה", ובין כך ובין כך מורשה היא לנו ולא להם; ויתבאר בגמרא לקמן, למה חייבים הם מיתה על שלקחו את זו שאינה מורשה להם.
ומקשינן עלה: וליחשבה תנא - לגוי שעוסק בתורה - גבי שבע מצוות!?
ומשנינן: למאן דאמר "מורשה" כפשוטו, ומלשון ירושה, הרי כשעוסק הוא בתורה מיגזל קא גזיל לה לישראל שירושה היא להם, ואם כן בכלל מצות גזל הוא.
ולמאן דאמר "מורשה" לשון "מאורסה", הרי שממילא דינו כנערה המאורסה, דבסקילה היא, ובכלל גילוי עריות היא.  2 

 2.  הרמב"ם (מלכים י ט), הביא דין גוי שעוסק בתורה עם דין גוי ששבת - כאחד, והכל גדר אחד, וז"ל: גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד; וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשה אותו לעצמו כמו שבת חייב מיתה:. כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן:. ; וראה שם ב"כסף משנה" בדעת הרמב"ם, שהמבואר כאן דהוא גזל או גילוי עריות הכל אסמכתות הם.
מיתיבי לדברי רבי יוחנן האוסר לגוי לעסוק בתורה, ממה ששנינו בברייתא:
היה רבי מאיר אומר:
מניין שאפילו גוי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח ה):
"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "אשר יעשו אותם כהנים לויים וישראלים" - דמשמע ישראל בלבד - לא נאמר, אלא "אשר יעשה אותם האדם", ובכלל זה כל בני אדם,  3  הא למדת: שאפילו גוי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול.  4 

 3.  כתב רש"י: לית ליה (לרבי מאיר) "אתם קרויים אדם, ולא גויים קרויין אדם" (ראה גם לעיל נח ב, ברש"י ד"ה מוקש אדם), ורבי שמעון הוא דדריש ליה ביבמות סא א (גבי "אדם כי ימות באהל"). אבל התוספות חילקו בין "אדם" ל"האדם".   4.  כתבו התוספות בבבא קמא לח א ד"ה הרי הוא ככהן גדול: הא דנקט כהן גדול, משום דדרשינן בסוטה (ד ב) "יקרה היא (התורה) מפנינים", מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים; וראה בפירוש רבינו חננאל הנדפס בשולי הגליון במסכת עבודה זרה ג א, דנראה שהוא גורס "הרי הוא כישראל".
ותיקשי מברייתא זו לרבי יוחנן, שאמר "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה"!?
ומשנינן: התם - בברייתא שהחשיבה את הגוי העוסק בתורה ככהן גדול - בגוי העוסק בשבע מצוות דידהו (של בני נח), אבל כשעוסק בשאר התורה הרי הוא חייב מיתה.  5 

 5.  כתב רש"י, בשבע מצוות דידהו: עוסקין בהלכות אותן שבע מצוות, להיות בקיאין בהם. ויתכן לפרש את כוונת רש"י על פי מה שכתב ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" על התורה לפרש את הפסוק בפרשת ואתחנן "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", שבני נח צריכים לבני ישראל בשביל שבע מצוותיהם, כי לא להם ניתן לפרש ולחדש ואפילו בשבע מצוותיהם, אלא יבואו לבית דין של ישראל; ולכן הוסיף רש"י, שעוסקים הם בתורה כדי להיות בקיאים בהם ולא יותר.
כאן שבה הגמרא לפרש את הברייתא דלעיל נו א: תנו רבנן שבע מצוות נצטוו בני נח: דינין ... ואבר מן החי, רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי:
תנו רבנן:
כתיב במאמר הקב"ה לנח: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" - זה אבר מן החי, שכך אמר הכתוב: כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר.
רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי בכלל הפסוק הוא, ואסור הוא לבני נח.
הגמרא מפסיקה באמצע דברי רבי חנינא בן גמליאל ומפרשת את טעמו:
מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל?
קרי ביה "בשר בנפשו לא תאכל", "דמו בנפשו לא תאכל".
ורבנן, מה יעשו הם בתיבת "דמו"!?
ןמפרשינן: ההוא "דמו" למישרי אבר מן החי דשרצים הוא דאתא (להתיר אבר מן החי של שרצים בא הכתוב).  6 

 6.  כתב רש"י לעיל נז א, למישרא שרצים הוא דאתא: משום שהוזהרו באבר מן החי:. אתא האי קרא למישרא אבר מן החי בשרצים, והכי דרשינן לקמן בפירקין: אותו בשר שקרוי "דמו בנפש", והבשר קרוי "בשר", דהיינו דמו חלוק מבשרו, אסרנא לכו באבר מן החי, ולא בשרצים שאין דמו קרוי "נפש", אלא הרי הוא כבשרו, דאילו בישראל לא מחייבי עליה כרת (משום דם), כדאמר בכריתות (כא ב), דלית ביה אלא לאו (דאיסור שרצים), דדם שרצים כבשר.
כאן שבה הגמרא, ומביאה את המשך דברי רבי חנינא בן גמליאל שבברייתא:
כיוצא בדבר אתה אומר, כלומר, כשם שבני נח הוזהרו על דם מן החי כמו על אבר מן החי, כך ישראל הוזהרו על דם מן החי משום שהוא "מן החי", וכמו שנאמר "רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש, (זה הוא איסור דם), ולא תאכל הנפש עם הבשר (זה הוא איסור אבר מן החי) ",  7  ולכך נסמכו מצוות אלו, לומר: לא תאכל הדם הנזכר בראש המקרא, בעוד הנפש עם הבשר, ולאסור "דם מן החי".

 7.  כן היא גירסת רש"י; וראה הגהות הגר"א.
ורבנן, איך יפרשו הם את הסמיכות!?
ומפרשינן את שיטתם: ההוא קרא ד"לא תאכל הנפש עם הבשר" - לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא -
כלומר: כדי ללמד על איסור דם, שלא תאמר: כיון שהוקש איסור דם ל"וזבחת מבקרך וצאנך", אם כן רק דם שחיטה הוא שאסור משום דם, אבל דם שמקיזים מן הבהמה אינו דם לחייב עליו משום דם, קא משמע לן שאף הוא אסור משום דם, שלכך הקישתו תורה לאבר מן החי: מה אבר מן החי יש בו איסור, אף דם מן החי יש בו איסור, ומיהו כל אחד משום איסורו הוא אסור, זה משום שהוא "מן החי", וזה משום שהוא דם, ובלבד שיהא הדם "דם הנפש"
- וכמאמר הכתוב "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו - והוא הדם שהנפש יוצאת בו.  8 

 8.  ובכריתות כב א מפרש, איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו, מטיפה המשחרת ואילך, משהוא מתחיל לצאת שחור, רש"י.
ומקשינן על עיקר פרשת אבר מן החי בבן נח ובישראל:
למה לי למיכתב איסור אבר מן החי לבני נח, ולמה לי למשני בסיני!? היינו: למה הוצרכה התורה לחזור ולומר לבני ישראל "ולא תאכל הנפש עם הבשר", שהוא איסור אבר מן החי; והרי מאחר שכתבה תורה איסור זה לבני נח, ממילא מחוייבים בה גם ישראל, שהרי ודאי לא מסתבר שיצאו ישראל בקבלתם את התורה מכלל המצוות הראשונים שהיו מחוייבים בהם!?  9 

 9.  ביאר רש"י את הטעם שמקשה הגמרא דוקא על איסור אבר מן החי: בשלמא עבודת כוכבים וגילוי עריות, בסיני למילתייהו נשנית, לפי שלא פרשו כל כך בבני נח על אלו עבירות נענשין עליהם, וכן בעריות לפרש עונשן, אלא אבר מן החי למה לי.
ומשנינן: לכדרבי יוסי ברבי חנינא, כלומר: משום דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שאמר: מצוה שלא נשנית בסיני, שוב אין מצווים בה אלא ישראל -
דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:
כל מצוה שנאמרה בתחילה לבני נח, ונשנית לישראל בסיני, כי אז: לזה ולזה נאמרה, כלומר: מעתה חייבים בה הן בני נח והן בני ישראל.
וכל מצוה שנאמרה בתחילה לבני נח ושוב לא נשנית בסיני, כי אז: לישראל נאמרה ולא לבני נח, כלומר, נעתקה המצוה החל ממעמד הר סיני מבני נח, ושוב אין מצווין בה אלא ישראל מחמת המצוה שנאמרה בסיני.  10 

 10.  על פי לשון רש"י בד"ה לזה ולזה נאמרה "וכל שלא נשנית בסיני נאמר לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך, אף על גב דעד סיני נצטוו עליה ". אך ראה ב"יד רמה" שכתב וז"ל: ואיבעיא לן: למה לי למכתב אבר מן החי בבני נח, למה לי למכתב בסיני, אטו ישראל לאו בכלל בני נח:. ; ומהדרינן: איצטריך, דאי לא אהדרה בסיני הוה אמינא לישראל נאמרה ולא לבני נח שאף על פי שניתנה מתחילה לבני נח, לא ניתנה (אף מתחילה) אלא לדורות שישראל מתייחסים מהם עד נח; (ויש להעיר, שלפי זה מדוקדק הלשון "לישראל נאמרה ולא לבני נח"; וראה עוד מה שהובא בהערה בהמשך הענין בשם ה"יד רמה") ; ויש אומרים: לפי שיש לומר, ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן, אבל גויים ניטלה מהן; כדרבי יוסי ברבי חנינא : ; ועל דרך זה הולך ה"יד רמה" בכל הסוגיא, כמבואר בהערות שבהמשך הענין.
נחלקו רבי יהודה וחכמים בחולין (ק ב) בפירוש מה שכתבה תורה בפרשת וישלח, אצל יעקב שנאבק עם המלאך ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה":
רבי יהודה סובר: באותה שעה נאסר לבני יעקב מלאכול את גיד הנשה.
וחכמים אומרים: "בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו", כלומר: עד סיני לא הוזהרו, אלא שנכתב במקומו, לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה, כתב המקרא הזה על המעשה "על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן, שלא יאכלו גיד"; רש"י.
מוסיף רבי יוסי ברבי חנינא ואומר:
ואנו אין לנו, כלומר: אין מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, אלא מצות גיד הנשה, ואליבא דרבי יהודה בלבד, הסובר: מצוה זו נאסרה לבני ישראל עוד בהיותם בני נח.  11 

 11.  בהמשך הסוגיא מקשינן על מה שאמרו: "לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה ולא לבני נח, (ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה) ", אדרבה, מדלא נשנית בסיני, לבני נח נאמרה ולא לישראל! ? ועוד בהמשך הסוגיא מקשה הגמרא על מילה שהיא נשנית בסיני, ומכל מקום לא נצטוו בה אלא ישראל, ומתרצת הגמרא (באחד התירוצים): אף מתחילה לא נצטוו בה אלא אברהם וזרעו, ואין שייך לאוסרה לבני נח משום "לזה ולזה נאמרה". והקשה ב"יד רמה": וכי תימא, מאי איריא (גיד הנשה אליבא דרבי יהודה) משום דלא נשנית בסיני, תיפוק לי ד" (על כן לא יאכלו) בני ישראל (את גיד הנשה) " כתיב! ? ותו (קשה, דמשמע): טעמא דלא נשנית בסיני (מצות גיד הנשה), הא אילו נשנית בסיני הוה אמינא "לזה ולזה נאמרה", (ואיך יתכן כן), הא מעיקרא כי כתיבא בישראל כתיבא, דהא מילה דנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, וקיימא לן דלישראל נאמרה ולא לבני נח, וקא מסקינן טעמא לקמן (עמוד ב), משום דמעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא, (ואם כן) הכא (בגיד הנשה) נמי, אי נמי (אפילו) נשנית בסיני, היכי הוה סלקא דעתין למימר ד"לזה ולזה נאמרה", הא מעיקרא כי קא מזהר רחמנא לבני ישראל קא מזהר! ? ותו, הא דמקשינן לקמן "אדרבה מדלא נשנית בסיני, לבני נח נאמרה ולא לישראל", היכי מצינן למימר הכי, הא "בני ישראל" כתיב! ? (ראה ברש"י שפירש: אדרבה מדלא נשנית בסיני אימא לבני נח נאמרה: "לבני יעקב בעוד שהיו בני נח נאסר להם, ולא משבאו לכלל ישראל"; כלומר: יש לנו לומר מתוך שלא נשנית בסיני, שהמצוה שבתחילה היתה לבני ישראל, לא היתה עליהם אלא עד שבאו לסיני, אך משבאו לסיני שוב אין הם חייבים עליה). לא תיקשי לך: הא דקאמרינן ד"מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, לבני ישראל נאמרה, ולא לבני נח", ותני עלה "אין לנו אלא גיד הנשה", לאו למימר, דאם נשנית (גיד הנשה) בסיני הוה אמינא "לזה ולזה נאמרה" - אלא הא קא משמע לן: דמצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, אפילו לא נאמרה מתחילה בפירוש לישראל, הדין נותן שלישראל נאמרה ולא לבני נח, (הוא, על דרך שהובא לעיל משמו, ד"לישראל נאמרה" היינו דמתחילה נאמרה לישראל), והדר קאמר: ואין לנו מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני (שנאמר עליה, שמתחילה לא נאמרה אלא לישראל) אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה ; ואף על פי דלגיד הנשה גופיה לא איצטריך, דהא "בני ישראל" כתיב, נפקא מינה: לאשמועינן טעמא דהנך מצוות שנאמרו לבני נח, ונשנו בסיני, אמאי נשנו, ומדאשמועינן דמצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני הדין נותן שלא נאמרה אלא לישראל ילפינן טעמא להנך, דלהכי איצטריך למהדר ולמתנינהו, דאי לאו הכי, הוה אמינא: לישראל נאמרו ולא לבני נח. והא דאקשינן לקמן: "אדרבה מדלא נשנית בסיני, לבני נח נאמרה, ולא לישראל" לאו אגיד הנשה קא מקשי, אלא אכללא דקאמר "לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח" קא מקשי, דמשמע ליה: דאפילו לא נאמר בה " (בני) ישראל", כיון שלא נשנית בסיני, הייתי אומר לישראל נאמרה ולא לבני נח; ועלה מקשי "אדרבא:. ". אך ראה ברש"י בד"ה ואליבא דרבי יהודה, כתב: ולרבי יהודה גופיה, לישראל נאמר ולא לשאר בני נח, דהא "בני ישראל" כתיב, והא דקאמר הכא, דאותן העומדות באיסורן לבני נח לעולם, הוצרך לשנותן בסיני, לאו משום דאי לא אהדרינהו הוה אמינא ניגמר מגיד הנשה דלא נשנית, ולישראל נאמר ולא לבני נח, דמהא ליכא למיגמר, שהרי לא נאסרה אלא לישראל, ובעוד שהיו בני נח נמי להם נאסר ולא לאחרים, אלא מדאיתני עבודת כוכבים הוה גמרינן להו. וראה עוד חידוש בלשון תוספות בפסחים כב א ד"ה ורבי שמעון: שהקשו: איך מותר לרבי יהודה לשלוח ירך לבן נח, והרי עובר הוא משום "לפני עור" כי גיד הנשה אסור לבני נח, לדעת רבי יהודה! ? ותירצו: דלא קשה מידי, דלא קאסר אלא ל"בני יעקב" דוקא, דקודם מתן תורה איקרו "בני נח", דהא לא נשנית בסיני; ולשון זו משמע: אילו היתה נשנית בסיני, כי אז היו אסורים בה כל הגויים, ואף שמתחילה לא נאסר אלא לבני ישראל, וכמאמר הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". וראה עוד, מה שנרשם בהערות בעמוד ב לענין מילה.
אמר מר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה: ומקשינן עלה: אדרבה, הרי להיפך יש לנו לומר: מדנשנית בסיני - בהכרח שלישראל נאמרה, ולא לבני נח, שהרי אם לשניהם נאמרה, היה לו לכתוב לשתוק, וממילא היו מתחייבים ישראל במצוה, מכח המצוה הראשונה שנאמרה לכולם ובכללם ישראל!?  12 

 12.  נתבאר על פי "יד רמה".
ומשנינן: מדאיתני (מדנשנית) איסור עבודת כוכבים בסיני, ואשכחן דענש גויים עילווה (ומצאנו שענש הקב"ה את הגויים - אף לאחר מעמד הר סיני),  13  אם כן מוזהרים הם על עבודת הכוכבים, הרי שמע מינה: אף כל המצוות שנאמרו ונשנו לזה ולזה נאמרה.

 13.  וכמאמר הכתוב (דברים יח י) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש:. כי תועבת ה' כל עושה אלה, ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך"; רש"י לעיל בד"ה לזה ולזה נאמרה. ורש"י הוסיף שם עוד מקור למה שאמרו "כל מצוה שנאמרה ונשנית, לזה ולזה נאמרה", מעריות, שנאמרו לבני נח ונשנו לישראל, וכתיב בהם - ויקרא יח כד - "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי, ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר אשר בתוככם. כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ותטמא הארץ".
אמר מר: לבני נח, ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה, ולא לבני נח (ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה): ומקשינן: אדרבה, הרי להיפך יש לנו לומר: מדלא נשנית גיד הנשה לישראל בסיני בין שאר המצוות, אם כן אכן אין הם מצווים בה יותר, ולבני נח נאמרה ולא לישראל, כלומר: לא נצטוו בה "בני ישראל" (כמאמר הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה"), אלא עד שבאו לסיני, אך משבאו לסיני, פקעה מצוה זו מהם!?  14 

 14.  א. נתבאר על פי רש"י, הובא לשונו בהערה 11 לעיל, וראה שם בשם ה"יד רמה" שלא פירש כן, ואין הקושיא על גיד הנשה, אלא על הכלל שכלל רבי חנינא על מצוות מעין אלו. ב. ב"יד רמה" הוסיף ביאור בקושיית הגמרא: אדרבה מדלא נשנית בסיני, לבני נח נאמרה, ולא לישראל: שהרי לומר ד"לזה ולזה נאמרה" אי אפשר, שאם כן היה הכתוב שונה מצוה זו לישראל כשם שעשה בעבודה זרה, ואם כן בהכרח שלאחד מהם נאמרה, ומסתבר לומר שהמצוה היא לאותם שנאמר להם מעיקרא. וראה עוד ברש"י לעיל בד"ה לזה ולזה נאמרה, שכתב: וכל שלא נשנית בסיני נאמרה לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך, אף על גב דעד סיני נצטוו עליה, מדלא הדר תנייה בסיני כדאיתא בעבודת כוכבים וגילוי עריות דאשכחן דאיענוש עובדי כוכבים עלייהו, שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן, אבל גויים נטלן מהן, ולקמן (היינו הקושיא המבוארת כאן) פריך, (מנין, דמשום שלא נשנית בסיני, נותרה המצוה לישראל), דילמא להכי לא נשנו, דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל; (כלומר, רק לישראל בהיותם בני נח נאסרה, ולא משבאו לכלל ישראל).
ומשנינן: אי אפשר שתהא מצוה מן המצוות נעתקת מישראל ונותרת אצל בני נח, כי ליכא מידעם, דלישראל שרי, ולבני נח אסור (אין דבר שישראל מותרים בהם, והגויים אסורים בהם).  15 

 15.  כתב רש"י לעיל בד"ה לזה ולזה נאמרה "ומשני, ליכא מידי דלישראל שרי ולגויים אסור, שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו, ולא להקל עליהם, ולזה ולזה ליכא למימר, דאם כן אמאי אתני עבודת כוכבים, הילכך על כרחך אותה שלא נשנית אינה בבני נח, הילכך:. "; (ויש לעיין: לפי מה שמפרש רש"י את קושיית הגמרא שהיא על גיד הנשה, שמתחילה נאסרו בה בני ישראל בלבד, אם כן מה הוא זה שהוסיף רש"י "ולזה ולזה ליכא למימר, דאם כן אמאי אתני עבודת כוכבים", והרי גם אם תאמר דלזה ולזה נאמרה, יהיה הדין שישראל אסורים בה ולא בני נח, כיון שמתחילה היתה המצוה לישראל בלבד! ?).
ומקשינן על כלל זה:
ולא, וכי אין מה שמותר לישראל, ואסור לבני נח!? והרי אשת איש יפת תואר כך הוא דינה: מותרת לישראל במלחמה, ואסורה לגויים משום גזל!?  16 

 16.  רש"י הביא כאן את מה שאמרו בברייתא לעיל נז א, שהגוי אסור ביפת תואר; ושם מבואר שהוא משום גזל אשתו של הגוי; וכן הוא גם ב"יד רמה": והא יפת תואר דלישראל שריא וליכא משום גזל, ולגוי אסור משום גזל, כדאמרינן באידך ברייתא "וכן יפת תואר:. ", ומקרא נמי שמעת לה, דכיון דפשטינן דגזל איתסר לבני נח ואיתסר נמי לישראל, הרי יפת תואר בכלל גזל, ישראל בגוי דאפקא קרא ליפת תואר להיתר, שריא, גוי דלא אישתריא ליה, אכתי באיסוריה קיימא. ולכאורה תמוה: מאי מקשה הגמרא מיפת תואר של גוי שהותר לישראל לגוזלה מן הגוי, ולא הותרה לגוי; יותר משאר גזל, שמותר לישראל לגזול את הגוי, ואילו לגוי אסור לגזול את הגוי! ? קושיא זו הקשה המהרש"א, וכתב, דהך סוגיא כדעת הסובר גזל נכרי, אסור, וצ"ע. אך ראה ב"חידושי הר"ן" לעיל נז א (הביא דבריו ב"ערוך לנר" כאן), שהקשה על הברייתא המתירה לישראל לגזול את הגוי: והרי ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור! ? "וכי תימא, דלישראל נמי אסור לגזול ישראל חבירו, ואם כן ליכא מידי דלישאראל שרי וגוי אסור, ליתא, דהא אמרינן לקמן (בסוגייתנו) גבי יפת תואר, והרי יפת תואר דלישראל שרי וגוי אסור, אף על פי שישראל אסור הוא בודאי ביפת תואר של ישראל חבירו! ? ואין זו קושיא אצלי, דבשלמא גבי יפת תואר דאסורה לבני נח, בין שתהיה היפת תואר של ישראל או דידהו, ואילו לדידן שריא יפת תואר דידהו, בהא איכא לאקשויי, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, אבל דין גזל הרי ישנו בישראל, אלא דישראל בגוי שרייה רחמנא כדכתיב "ראה ויתר גויים", עמד והתיר ממונם לישראל; (ומיהו, לפי מה שפירש ה"ערוך לנר" בדעת רש"י - הובאו דבריו בהערות שם - שדין "יפת תואר" הנזכרת בברייתא בין איסורי הגזל, היינו אף בלי ביאה, ועל עצם הלקיחה שלוקח את אשתו מבעלה, אם כן משמע שאף כוונת הגמרא כאן היא על עצם הלקיחה, ואם כן אף לקיחה זו היא בכלל "ראה ויתר גויים"). ב. והוסיף עוד בחידושי הר"ן: וכי תימא: גבי אשת איש איכא לאקשויי הכי, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, שהרי אשת הגוי מותרת לישראל:. אלא דבהא איכא למימר, דאשת הגוי אף על גב דפטריה רחמנא ממיתה, אפשר דאיכא איסורא דאורייתא - מכל מקום לקושיא הזו אין לה מקום, דהא מתרצינן לקמן גבי יפת תואר, דשאני התם דלאו בני כיבוש נינהו, רצה לומר שהגויים אין זוכים אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה, ומשום הכי אסורים ביפת תואר, דאכתי הויא אשת הגוי חבירו, אבל ישראל הם בני כיבוש שכובשין את הגויים קנין הגוף, והם ממון שלהם ונפקעה תורת אישות ומותר ללוקחה לאשה, ומשום הכי קיימא לן דגר מטבילין אותו בעל כרחו מפני שאנחנו קונים בו קנין הגוף, וגזל הגוי דשרי, היינו טעמא משום שאין מקיימים השבע מצוות, וכדכתיבנא לעיל.
ומשנינן: התם - יפת תואר, משום כך לא הותרה לגוי - משום דלאו בני כיבוש נינהו, לא ניתנה ארץ לכבוש, כי אם לישראל; ואף לישראל הרי לא הותרה יפת תואר אלא במלחמה על ידי כיבוש.  17 

 17.  נתבאר על פי רש"י; וב"יד רמה" כתב: כלומר, לא ניתנה להם רשות לכבוש את הארץ, כמו שניתנה להן לישראל, ואשתכח, דהאי דשריא לישראל ואסירא לגוי, לאו משום קדושה יתירה דאיכא בגוי הוא, אלא משום דלגוי הוי גזל, לישראל לא הוי גזל כלל דכממונא דנפשיה (הוא). וראה דברים מחודשים בחידושי הר"ן שהובא לשונו בהערה קודמת אות ב.
ואכתי מקשינן על כלל זה: והרי גזל פחות משוה פרוטה, שהגוי אסור בה, וישראל מותר בה אפילו כשגוזל מישראל!?  18 

 18.  בהכרח הוא כן, שהרי מן הגוי אפילו גזל יותר משוה פרוטה הותר לישראל. וצריך ביאור: מהיכן פשיטא לגמרא - עד שמקשה הגמרא מכח זה על רבי יוסי ברבי חנינא - שישראל מותר לגזול מישראל פחות משוה פרוטה; ומהיכן פשיטא לגמרא, שהגוי אסור לגזול מישראל - שהם מוחלים - פחות משוה פרוטה, והרי לעיל נז א, מבואר לא כן! ? דהנה לעיל נז א מבואר בברייתא, דב"כיוצא בו" דגזל, "גוי בגוי וגוי בישראל אסור, וישראל בגוי מותר", ומפרש לה רב פפא, דהיינו גזל פחות משוה פרוטה; ומקשה הגמרא: אם כן גוי בישראל למה הוא אסור, והרי ישראל מוחלין! ? הרי שנקטה הגמרא בסברא שהגוי מותר לגזול את הישראל פחות משוה פרוטה, ואילו כאן מבואר בפשיטות שגוי בישראל אסור. ומתרצת שם הגמרא: נהי דבתר הכי מחיל ליה, צערא בשעתיה מי לית ליה, והיינו דמכל מקום גזל הוא, רק המחילה מועילה שלא יצטרך להשיב; וראה שם ברש"י דמטעם זה אף ישראל בישראל שהם מוחלין - אסור. ואף זה שלא כדברי סוגייתנו, כי לפי זה הן גוי בישראל והן ישראל בישראל אסורין בגזל פחות משוה פרוטה! ? וראה "יד רמה".
ומשנינן: התם גבי גוי שהוא אסור בגזל אף פחות משוה פרוטה, משום דהגויים לאו בני מחילה נינהו, שאכזרים הם ואינם מוחלים, מה שאין כן ישראל.  19  כאן שבה הגמרא לעיקר דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שאמר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה; ומקשינן עלה:

 19.  דברי הגמרא צריכים ביאור: הרי קושיית הגמרא היתה: למה חלוק גזלן גוי מגזלן ישראל, שהגוי אסור לגזול פחות משוה פרוטה, ואילו הישראל מותר לגזול פחות משוה פרוטה; ואילו סברת הגמרא בתירוצה, היא לחלק בין נגזל גוי שאינו מוחל, לנגזל ישראל שהוא מוחל! ? וכתב ב"יד רמה": התם היינו טעמא דאיתסר להו אפילו פחות משוה פרוטה, משום דלאו בני מחילה נינהו, לפי (שאסורין) (שאכזרין) הן, ואין מוחלין אפילו על דבר קל, ודרך העולם, שכל המדקדק מדקדקים עמו ואין מוחלין לו, אבל ישראל רחמנים הם ומוחלים על דבר קל; ויש לפרש: דגויים לאו בני מחילה נינהו, אשתכח דפחות משוה פרוטה לגבייהו, ממונא הוי, ואסיר להו למשקליה, (וראה לשון רש"י).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |