פרשני:בבלי:סנהדרין כ א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין כ א

חברותא[edit]

תוקפו של בועז - ענוותנותו של פלטי בן ליש. כבישת היצר של פלטי בן ליש היתה גדולה מבועז, כדאמרן, שבועז כבש יצרו לילה אחד, ואילו פלטי בן ליש כבש יצרו במשך שנים רבות.
ועוד אמר רבי יוחנן: מאי, כיצד יש לדרוש את הא דכתיב "רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה"? -
"רבות בנות עשו חיל" - זה יוסף ובועז. "ואת עלית על כולנה" - זה פלטי בן ליש, שעלה עליהם בכבישת יצרו.
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי, על מי יש לדרוש את דברי הכתוב "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל"?
"שקר החן" - זה יוסף, שהחן של אשת פוטיפר היה שקר בעיניו.
"והבל היופי" - זה בועז שההביל את היופי.
"אשה יראת ה' היא תתהלל" - זה פלטי בן ליש. שברוב יראת ה' כבש יצרו, והפסוק מהללו ומשבחו.
דבר אחר, דרשה אחרת:
שקר החן - זה דורו של משה, שחן עסקי עולם הזה היה שקר בעיניהם, ועסקו בתורה.
והבל היופי - זה דורו של יהושע, שגם הם עסקו בתורה, וההבילו את יפי עולם הזה.
אשה יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של חזקיה המלך, שעסקו בתורה יותר מדורם של משה ויהושע, שהיה הנר דולק בלילות בבתי מדרשות, עד שבדקו בכל הארץ ולא מצאו עם הארץ.
דבר אחר, דרשה אחרת:
שקר החן - זה דורו של משה ויהושע.
והבל היופי - זה דורו של חזקיה.
אשה יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי, שלמדו תורה מתוך הדחק.
אמרו חכמים, עליו, על רבי יהודה ברבי אילעאי, שהיו ששה תלמידים שלו מתכסים בטלית אחת מרוב עניות, ועוסקין בתורה.
מתניתין:
המשנה ממשיכה לבאר את הדינים של כבוד המלך.
מת לו מת, אחד מקרוביו (או חכם מחכמי ישראל), אינו יוצא מפתח פלטרין ארמון שלו.
רבי יהודה אומר: אם רוצה למחול על כבודו ולצאת אחר המיטה, הרי הוא יוצא.
שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר בן נר,  1  שנאמר: "והמלך דוד הולך אחר המטה".

 1.  שהיה חכם וכולם כמו קרוביו. המאירי.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה, אין להביא ראיה מהליכת דוד אחרי מיטתו של אבנר, כי לא היה הדבר כדי לקיים מצוות הלווית המת, אלא לפייס את העם, שסברו כי יואב הרג את אבנר בשליחות דוד, ולא כן היה, אלא הרגו על שהרג את עשהאל אחיו, ולכן יצא דוד ללותו והספידו. ואכן העם התפייס, כמו שנאמר (שמואל ב ג): "וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא, כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר".
וכשמברין אותו, כאשר מנחמין את המלך בסעודת הבראה, כל העם המנחמין מסובין על הארץ לכבודו, והוא מיסב על הדרגש, מין מיטה, כמו שיבואר בגמרא.
גמרא:
תנו רבנן: מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות אחר המיטה. ומקום שנהגו לצאת לפני המטה - יוצאות לפני המיטה.
רבי יהודה אומר: אין הדבר תלוי במנהג. אלא, לעולם, נשים לפני המיטה יוצאות.
שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר. שנאמר "והמלך דוד הולך אחר המטה". ובודאי שלא הלך עם הנשים. לכן משמע, שמנהגם היה שהנשים יוצאות לפני המיטה.  2 

 2.  והקשה החמרא וחיי: מה הראיה מן הפסוק, אולי מעשה שהיה כן היה והם נהגו כך, ולעולם יש שני מנהגים. והיד רמ"ה כתב: שראיית רבי יהודה היא, שאם מצאנו מקרא מפורש, אין לנו ללכת אחר מנהג אחר.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין משם ראיה, לפי שלא היה הדבר אלא לפייס את העם, ואכן נתפייסו.
ואיך עשה? שהיה דוד יוצא מבין האנשים, שהיו לפני המיטה, ונכנס לבין הנשים, לאחר המיטה. ויצא מבין הנשים, ונכנס לבין האנשים, כדי שידעו הכל שלא נהרג בשליחותו, ואכן התפייס העם, כמו שנאמר "וידעו כל העם וכל ישראל כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר".
לכן סוברים חכמים שאין להביא משם ראיה.
ונאמר שם, שדוד קונן על אבנר, ויוסיפו כל העם לבכות עליו, "ויבא כל העם להברות את דוד לחם", כמנהג האבלים.
דרש רבא: מאי, מה היא הדרשה על הא דכתיב "ויבא כל העם להברות את דוד"? ולרבא היתה מסורת של "קרי וכתיב",  3  ולכן הוא דורש כך: כתיב "להכרות", וקרינן "להברות". בתחילה באו להכרותו, היות וחשבו שהריגת אבנר היתה בשליחותו. ולבסוף, אחרי ראותם שדוד מקונן ומתאבל על מותו, באו להברותו.

 3.  בגליון הש"ס מעיר שלפנינו אין מסורה של קרי וכתיב. ובספר מרגליות הים מבאר, שבפסוק עצמו יש לדייק, שנאמר ויבא כל העם להברות את דוד, ואין דרך להברות רק קרובים וידידים, לכן משמע ליה שלהברות הוא מלשון כריתה. מלשון (יחזקאל כ"ג) "וברה אותם בחרבותם", אבל כיון שכתוב בהמשך הפסוק לחם, לכן דרש: תחילה להכרותו ולבסוף להברותו.
אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש אבנר? מפני שהיה לו למחות בשאול כאשר הוא הרג את נוב עיר הכהנים  4 , על שנתנו לדוד לאכול ואת חרב גלית הפלישתי, והיה לאבנר למחות ולומר לשאול, שכהני נוב לא ידעו שדוד בורח מפני שאול, והיו אנוסים, ולא מיחה.

 4.  כן פירש רש"י. אבל המהרש"א (וכן משמע ברבינו חננאל) מפרש בענין בור וסירה. כלומר שנאמר (שמואל ב ג) שאחרי מיתת שאול שלח יואב שליחים להחזיר את אבנר, אחרי שכרת ברית עם דוד והלך לו, וכתוב שם שהשיבו אותו מ"בור הסירה". ודרשו חז"ל ש"בור" בא לרמז שבעת שדוד לקח משאול בשינתו את חרבו ואת צפחת המים להוכיח לו שאינו רוצה לעשות לו רעה, אף שנפל לידו, ושאול רצה להתפייס עם דוד, אמר לו אבנר, שלא דוד לקחה אלא שאחד מן העבדים שכחה בבור, ודוד מצאה, ושאול האמין לו. וכן "סירה" מלשון קוץ, שבעת כרת דוד לשאול את המעיל במערה בלט, כדי להוכיח שאינו רוצה להרגו, ושאול רצה להתפייס, אמר לו אבנר, שהמעיל נקרע בקוצים, ודוד מצאו. והפירוש "שלא מיחה בשאול", הוא, שלא הרשה לשאול להתפייס עם דוד. והרא"ש מקשה על פירוש רש"י, שהרי נאמר בעת שצוה שאול להרוג את כהני נוב: "ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה' ". ודרשו חז"ל שהם היו אבנר ועמשא, הרי שמיחה. (ורק דואג הרגם).
רבי יצחק אמר: אכן, מיחה אבנר בשאול, ולא נענה, שאול האמין לדואג האדומי שאמר לו שנתנו כהני נוב לדוד את הלחם ואת החרב ונשאלו לו באורים ותומים כמנהג מלך. (והגמרא תבאר לדעת רבי יצחק למה נענש אבנר).
הגמרא מבארת את שתי הדעות אם היה לו למחות, או שמיחה ולא נענה.
כתוב שם: "ויקונן המלך אל אבנר, ויאמר: הכמות נבל ימות אבנר?! ידיך לא אסורות, ורגליך לא לנחושתים הוגשו (כלומר, לא נלקחת בשבי, כשבוי שאוסרים לו את הידים, ואת הרגלים קושרים בשלשלאות נחושת). כנפול לפני בני עולה נפלת (כלומר, בפני בני צרויה שהיו בעיניו בני עולה)".
ושניהן, רב יהודה ורב יצחק, מקרא אחד דרשו. נאמר "ויקונן המלך אל אבנר, ויאמר: הכמות נבל ימות אבנר? ידיך לא אסורות, ורגליך לא לנחושתים הוגשו".
מאן דאמר לא מיחה, מפרש שהכי קאמר דוד: "ידיך לא אסורות, ורגליך לא לנחושתים הוגשו". היית שר צבא לשאול, ולא היית קשור ולא היית מנוע מלמחות, ואם כן, מאי טעמא לא מחית? לכן, כנפול בני עוולה נפלת.
ומאן דאמר מיחה ולא נענה, מפרש: איתמהויי מתמה. דוד המלך קונן בלשון תמיה, איך יתכן הדבר הזה, "הכמות נבל ימות אבנר?!", הלא "ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשותים הוגשו". הן לא נהגת כאדם חבוש. כי מכדי, הרי מחויי מחית, בכל כחך גילית דעתך ומחית, ואם כן גדולה התמיהה, מאי טעמא, למה "כנפול בני עולה נפ לת!?".
מקשה הגמרא: למאן דאמר מיחה, מאי טעמא איענש, למה נגזרה עליו מיתה!?
אמר רב נחמן בר יצחק: מפני ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה.
אחרי שנהרג שאול בהר הגלבוע, מלך דוד בחברון על יהודה שבע שנים וששה חודשים (שמואל ב' ב'). ובתוך זמן הזה, אחרי חמש שנים מהריגת שאול, המליך אבנר את איש בושת בן שאול למלך על ישראל (ובני יהודה היו אחרי דוד). ואחרי שנתיים עזב אבנר את איש בושת וכרת ברית עם דוד, ורק אחרי מחצית השנה קיבלו כל בני ישראל את דוד למלך. נמצא שהיות והמליך אבנר את איש בושת, התאחרה מלכות דוד בשנתיים ומחצה, ולכן נענש.
שנינו במשנתנו: וכשמברין אותו - כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הדרגש.
והאמוראים דנים, איזו מין מיטה היא ה"דרגש", ששנינו במשנתנו שהמלך מיסב עליה.
האבל חייב בכפיית המטה, לשכב ולהיסב על מטה הפוכה (כפיה מלשון: כופה עליו את הכלי, שחלל הכלי הוא למטה, ושולי הכלי למעלה, וכן מיטותיהם, שהיו להן מסגרת עץ סביב מלמעלה, שייך בהם לשון כפיה), ואז המיטה קרובה לארץ, ונלמד ממה שנאמר בדוד (שמואל ב יג): "ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה".
משמעות המשנה היא, שהמלך, משום כבודו, אינו צריך לכפות את מיטותיו כשבאים להברותו, אלא עליו לנהוג מנהג אבילות במקצת, ויסב על מטה אחרת מרגילתו.
מאי "דרגש"?
אמר עולא: ערסא דגדא. היו נוהגין לערוך מטה ושולחן בבית, ולא היו משתמשין בהן כלל, אלא משום מזל הבית, כמין ניחוש (וגדא הוא מלשון מזל)  5 .

 5.  הר"ן מקשה על פירוש זה: "ואין פירוש זה נכון. דח"ו לא תהא כזאת בישראל, דודאי אסור הוא מפני דרכי האמורי, ויותר חמור ממנו (מן דרכי האמורי). אלא יש לפרש שאותה המטה היו עושין לסימן של עושר, לומר, שיש להם בגדים יותר מכדי צרכן, לעשות מטה שלא לצורך. ובדרך השאלה, קורין העולם אותה המיטה: "מטה של מזל טוב". ובתוס' הרא"ש מתרץ: שלא עשו כן משום ניחוש, אלא שהשר על עניות שמו "נביל" (לכלוך והזנחה), וכשהבית נקי ויש בו מטה מוצעת, אין שר העניות שוכן בו, אלא שר העושר ששמו "נקוד" (נקיות וסדר), והוא שוכן במקום נקי וצח. הערוך לנר מקשה על פירוש הר"ן שאצל מלך לא שייך שמראה עשירותו במטה שיש לו יותר מכדי צרכו. (וכן יש להקשות על פירוש הרא"ש), ועיין שם.
אך הגמרא מקשה על פירוש זה, שאם המיטה הזאת אינה מיועדת לישיבה, אלא שעתה הוא יושב עליה משום אבילות, קשה, שהרי המשנה רצתה להשמיענו שאינו נוהג מנהג אבילות לעיני העם.
אמרו ליה רבנן בני הישיבה לעולא: מי איכא מידי, האם יתכן דבר שכזה, דעד האידנא עד שעת אבילותו, לא אותביניה, לא הושבנוהו על מיטה זו של ה"מזל", והשתא מותבינן ליה, ועתה נושיבנו עליה, והרי הוא מנהג אבילות!?  6 

 6.  בפירוש הרא"ש במסכת נדרים מפרש קושית הגמרא: אם כל השנה אינו יושב עליה מפני חשיבותה שעשויה למזל, עתה, שיש לו להתנהג בהכנעה ובנזיפה, ישב עליה?! וצריך ביאור לפי פירוש זה, מה שתירצו הגמרא מאכילה ושתיה, הרי הקושיא היתה למה יושב על מטה חשובה יותר, ומה תירצו מאכילה ושתיה.
ומתרץ רבא, שאין כאן קושיא, כיון שלא אמרנו שאינו נוהג מנהג אבילות מכל וכל. אלא, כמו שמברין אותו, כך גם יישב על מטה זו, שאינו מיועדת לישיבה, לשם מנהג אבילות.
מתקיף לה רבא על בני הישיבה: מאי קושיא!? דילמא, יתכן לומר, מידי דהוה, שדבר זה הוא בדומה אאכילה ושתיה, דעד האידנא, עד שעת אבילותו, לא אכילניה ולא אשקיניה, לא הביאו לו שכיניו וידידיו אוכל ושתיה, אבל השתא, קא מוכלינן ליה וקא משקינן ליה, מביאין לו סעודת הבראה.
ולמסקנה, המלך מיסב על ה"דרגש", אף שיש בכך מקצת מנהג אבילות.
אלא שהגמרא דנה ש"דרגש" אינו "ערסא דגדא", אלא מטה אחרת שעליה יושב המלך.
אלא, אי קשיא על עולא, הא קשיא: לפי ששנינו בברייתא (והברייתא אינה מדברת במלך אלא בשאר אדם): דרגש אינו צריך לכפותו מלמעלה למטה, אלא זוקפו, מעמידו על צידו והאבל אינו יושב עליו.
וקשה, אי סלקא דעתך, אם אתה סובר, שהוא ערסא דגדא - אמאי אינו צריך לכפותו, במה שונה דינו משאר מטה!?
ואם תרצה לתרץ, מפני שאינו עשוי לישיבה, אינו כן,
והא תניא והרי שנינו בברייתא אחרת: הכופה את מיטתו - לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בביתו הוא כופה.
ומתרצת הגמרא: ומאי קושיא? דילמא יתכן מידי דהוה, שדינו דומה, אמטה המיוחדת לשים עליה כלים, דקתני ששנינו בברייתא: אם היתה מיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה, ולכן אינו צריך לכפות את הדרגש, והאמת שהוא "ערסא דגדא", וכיון שאין ישנים עליו, אין צריכין לכפותו  7 .

 7.  ומה שצריך לזוקפו ובמיטה מיוחדת לכלים אין צריך אפילו לזקוף, כתבו היד רמ"ה ותוס' הרא"ש וחידושי רבינו יונה, שההבדל פשוט, מטה המיוחדת לכלים, כליה מוכיחים עליה שמיועדת לכלים, אבל דרגש צריך לזוקפו מפני מראית עין. (והטעם שאין כופין יבואר בגמרא).
ומקשה הגמרא: אלא, אי קשיא, אם קשה, הא קשיא: לפי ששנינו בברייתא: דרגש אינו צריך לכפותו, זו דעת התנא קמא. רבי שמעון בן גמליאל אומר: דרגש, מתיר בימי אבלו קרביטין, פותח את לולאותיו שקושרים בהם את משטח המיטה למסגרתה, והוא נופל מאיליו.
ואי סלקא דעתך שדרגש הוא ערסא דגדא - קרביטין מי אית ליה, האם יש לו לולאות, לפתוח ולסגור!? הרי ערסא דגדא הוא כשאר מטות, שהמשטח קבוע במסגרת.
הגמרא חוזרת בה מדעת עולא, ואומרת שדרגש אינו ערסא דגדא.
אלא, כי אתא רבין כשבא רבין מארץ ישראל אמר: אמר לי ההוא מרבנן ורב תחליפא שמיה שמו, דהוה שכיח שהיה מצוי בשוקא דגילדאי, בשוק של עושי רצועות וכלי עור, ואמר לי: מאי דרגש? לאיזו מטה קוראים דרגש בארץ ישראל, ששם מדברים בלשון המשנה? ערסא דצלא. מיטת עור, שמשטח המיטה עשוי מעור, וקושרין אותו ברצועות על מסגרת המטה, והוא עשוי לקשור ולהתיר (ולכן המלך יושב עליה, שאינה מטה חשובה כל כך), ואין לו מסגרת מלמעלה מסביב, ואם יכפהו יתקלקל מלחלוח הקרקע, לכן אין צריכין לכפותו. וסובר תנא קמא שהופכו על צידו, ורבי שמעון בן גמליאל סובר שמתיר לולאותיו והעור נופל.
והגמרא ממשיכה לתאר את הדרגש, שהוא מיטת עור הקשור למסגרת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |