פרשני:בבלי:סנהדרין לח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין לח א

חברותא[edit]

מבארת הגמרא: דגמירי, (מקובלנו) שאין האשה מתעברת מעומד  והיא נתעברה מעומד. שהיה בית האסורים צר, ולא היה מקום לשכב, ושלשלו לו שם את אשתו  9 , ובא עליה ונתעברה.

 9.  עיין רש"ש. ועיין בילקוט שמעוני (מלכים ב כד' רמט'), שזכה לנס זה, כיון שבשעה שהורידוה לו, אמרה לו נטמאתי, ופרש ממנה, ובשכר זה אח"כ נתעברה מעומד שלא כדרך הטבע.
דבר אחר, "שלתיאל" שנשאל על אלתו אל. כלומר, הקב"ה נשאל על שבועתו  10 , שנשבע  11  שלא יהא לו בן.

 10.  לכאורה קשה, הרי התרת שבועה שייכת רק באופן שהנשבע לא ידע איזה פרט בשבועה בשעה שנשבע, ואילו היה יודע לא היה נשבע, אך גבי הקב"ה בודאי לא שייך ענין זה? החינוך (מצוה ל') כתב לתרץ על קושיא זו,, "יש להשיבך, והדין דין אמת, כי כל מה שבא בכתובים כיוצא בענינים אלו הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל, ומלבבנו להאמין שיצטרך אדון הכל להשבע בדבר, אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן, אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש, שאם נתחייב אדם לגודל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, יפול על ענין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק עונשו וגזירתו עליו כאילו יש שבועה בדבר. וכן לענין הטובה, אם זכה האדם מרוב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי השם יתברך נשבע להיטיב לו, ועל זה וכיוצא בו אמרו זכרונם לברכה כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, שאין לדמות לבני אדם חוזק דבר וקיומו רק במה שהם מחזקים ומקיימים דבריהם. ועל הדרך הזה בעצמו דרשו זכרונם לברכה היתר על שבועת השם יתברך, רצונם לומר כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד, ומכפר על החוטאים ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך לישבע שלא למחול לעולם".   11.  עיין בתחילת הענין שם (כב' כד') "חי אני נאום ה'... ". והוא לשון שבועה. והתירוה לו פמליא של מעלה. רש"י.
וכן בנו של שאלתיאל נקרא זרובבל  12 , על שם שנזרע בבבל  13 . ומכל הדרשות הללו מבואר, שנולדו לו בנים אחר שגלה לבבל.

 12.  עיין חגי (א' א'). אמנם, בדברי הימים א (ג' יח') נראה שהיה בנו של פדיה.   13.  ובעומק הענין, מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבים ז:), שהגואל צריך להיות מגידולי הגלות דוקא, ומהגלות עצמה תצמח הגאולה. ולכן, נרמז בשמו של זרובבל, שנזרע בבבל, להורות שזהו עיקר מעלתו, שנזרע בבבל, ועל ידי כפרת הגלות יכול כעת לגאול את ישראל.
וכן אותם בנים ישבו על כסא המלוכה, שהרי מה שמו של זרובבל נכדו? נחמיה בן חכליה  14  שמו. והוא העלה את ישראל מבבל.

 14.  עיין בהגהות יעב"ץ שהקשה מכמה מקומות שמוכח בהם שזרובבל ונחמיה היו שני אנשים שונים. והניח בקושיא.
ומוכח, שהגלות שגלה יכניה, כפרה לו על כל עוונותיו  15 .

 15.  באור הגמרא על פי המהרש"א.
יהודה וחזקיה בני רבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי ולא הוו קא אמרי ולא מידי. (יהודה וחזקיה ישבו בסעודה לפני רבי, ושתקו ולא אמרו דבר).
אמר להו רבי למשרתיו, אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא (הרבו לפניהם יין, כדי שיאמרו דבר).
כיון דאיבסום (השתכרו) , פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל  16 .

 16.  פירוש, כי מלכות משיח מלכות חדשה היא, וצריך שתתבטל קודם כל השררה בישראל ולא יהיה להם שום שררה בעולם, ואז תתחדש הממשלה לישראל מחדש. ואין החומר מקבל צורה אחרת עד שיפשוט צורה הראשונה. ולכך אין בן דוד בא שהוא צורה אחרת לגמרי, עד שיפשטו כל צורה שיש להם שהוא הממשלה שנחשב צורה. מהר"ל. ועיין עוד בהערה הבאה.
ואלו הן, ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל.
שנאמר בישעיהו (ח' יד') "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל". אמר להם רבי, שהיה נשיא בישראל: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי!
אמר לו רבי חייא, רבי, אל ירע בעיניך. יין ניתן בשבעים אותיות (כלומר, בגימטריא 70) , וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד  17   18 .

 17.  ומהו אותו סוד? מבאר המהרש"א, הוא סוד העיבור. שנמשלה מלכות בית דוד ללבנה, וכמו שהלבנה אחר טו' יום מתחילה להתחסר, אף מלכות בית דוד היתה טו' מלכים, ואחר כך נחסרה, ולא נשאר ממנה אלא ראשי גולה שבבבל ובארץ ישראל. וכשם שמולד הלבנה אינו אלא אחר שתעלם לגמרי, כך גם מולד המשיח לא יהיה אלא אחר שתעלם מלכות בית דוד לגמרי. עיין שם באריכות.   18.  אמנם, המשתכר ביינו, מוציא כל סודותיו חוצה. כיון שהיין מתגבר על הסוד ומוציאו. אך, המתיישב ביינו, כלומר, שותה במידה, הרי יש בו מדעת שבעים זקנים, כיון שהסוד מתגבר על היין, ואדרבה, על ידי כח היין מגיע לעומק הדעת. (תוספות, על פי הגמרא בעירובין סה' א'. ועיין עוד מהר"ל בחידושי אגדות).
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה (יש אומרים, שמימרא זו) אמר רב חסדא: דרש מרי בר מר, מאי דכתיב "וישקד (כמו "וימהר". רש"י) ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו", וכי משום ד"צדיק ה'" לכן "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו"?!
ודרשינן: אין! צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים ומיהר להגלות את ישראל בימי צדקיהו, והגלם בעוד שגלות יכניה קיימת. כלומר, קודם שמתו כל אותם שגלו בימי יכניה, שהיו חכמים בתורה, ולמדוה לבני גלות צדקיהו.  19  ומהיכן אנו יודעים שבני גלות יכניה היו חכמים בתורה?

 19.  יכוניה, (הוא יהויכין מלך יהודה), גלה לבבל אחת עשרה שנה קודם צדקיהו. וגלו עמו רוב חכמי התורה, ופשוטי העם נשארו בירושלים, שעדיין לא נחרבה. ואח"כ בימי צדקיהו, חרבה ירושלים, וגלו עמו שאר העם שהיה בה. (עיין גיטין פח' א' וברש"י שם).
דכתיב ביה בגלות יכניה (מלכים ב כד' טז'): "החרש והמסגר אלף".
ודרשו חכמים: "חרש" כיון שפותחין בדברי תורה הכל נעשו כחרשין.
"מסגר" כיון שסוגרין בהלכה, כלומר, הלכה שאינם יודעים להשיב בה לשואלם  20 , שוב אין לה פותחין אחרים.  21 

 20.  ע"פ רש"י. ועיין רש"ש 21.  לכאורה, פשוטו של מקרא משמע, שהיו בעלי אומנויות פשוטים. אך, דרשו חז"ל, מהמשך הפסוק - "הכל גיבורים עושי מלחמה". והרי אין דרכם של בעלי אומניות להיות עושי מלחמה. ולכן דרשו את הפסוק על מלחמתה של תורה. מהרש"א.
וכמה היו? אלף. כלומר, רבים הם.
ובאופן אחר: עולא אמר, חסד עשה הקב"ה עם ישראל, שהקדים והגלה את ישראל שמונה מאות וחמשים שנה מכניסתם לארץ, ולא המתין שתי שנים נוספות, להגלותם כשיגיעו למנין "ונושנתם" ("ונושנתם" בגימטריא 852).
שהרי נאמר (דברים ד' כה') "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני יהוה אלהיך להכעיסו: העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ: ", כלומר, כאשר תגיעו למנין "ונושנתם", ותשחיתו את מעשיכם, אזי אבוד תאבדון מהר.
ולכן, עשה הקב"ה חסד על ישראל, והגלם קודם שיגיעו למנין "ונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם סיפא דקרא - "אבוד תאבדון מהר".
אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה "מהרה" דמרי עלמא, תמני מאה וחמשין ותרתין הוו.
כלומר, מפסוק זה האמור לענין עונשי הגלות, אפשר גם ללמוד את שיעור זמן הגאולה.
שהרי נאמרו פסוקים רבים המורים על קרוב הישועה, כגון "וקרובה ישועתי לבא", "וארוכתך מהרה תצמח", ובכל זאת עדיין לא נגאלנו. ודרש רב אחא מפסוקים אלו, ש"אבד תאבדון מהר", הוא לאחר 852 שנה, כמנין "ונושנתם", וא"כ גם שיעור "מהרה" האמור בגאולה, לא יפחת מזמן זה.  22 

 22.  על פי המהרש"א.
שנינו במשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".:
תנו רבנן: אדם יחידי נברא. ומפני מה? שלא יהו המינים אומרין הרבה רשויות בשמים, וכל אחת בראה אדם לעצמה.
דבר אחר, מפני הצדיקים ומפני הרשעים.
שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק לפיכך צדיקים אנחנו, ואין אנו צריכים להתרחק מן העבירה, כיון שלא ניכשל בה.
ורשעים אומרים אנו בני רשע, ולא נעשה תשובה, כי לא תועיל לנו.  23 

 23.  כלומר, אילו היה אדם אחד צדיק ואחד רשע, לא היה שייך שיולד לצדיק בן רשע, ולהפך, כשם שלא יולד לסוס שור, שכל אחד מין בפני עצמו. ולכן נברא אדם יחידי ומעורב מטוב ורע. על פי המהר"ל.
דבר אחר, מפני המשפחות, שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו, לומר, אבינו צדיק מאביכם. ומה עכשיו שנברא יחיד מתגרות, נבראו שנים על אחת כמה וכמה.
דבר אחר, מפני הגזלנין ומפני החמסנין. שלא יאמרו קרקע זו לבני אבינו הראשון היתה, ולא לבני אביכם. ומה עכשיו שנברא יחידי גוזלין וחומסין, נבראו שנים על אחת כמה וכמה.  24 :

 24.  כלומר, אילו היו שנים, הרי בעצם בריאת העולם היה מוטבע ענין המחלוקת והגזל. ועכשיו שנברא יחידי, הגם שיש מחלוקת וגזל, מכל מקום אינם מוטבעים בעצם בריאת העולם. מהר" ל.
עוד שנינו: "ולהגיד גדולתו של הקב"ה ... ". כו':
תנו רבנן: להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחבירו.
שנאמר: (איוב לח' יד) "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש  25  ".

 25.  פירוש: לאחר מיתתו של אדם מתהפך חותם שלו לחומר, ויתיצבו כמו לבוש בתחיית המתים. ומדקרי ליה "חותם" שמע מינה, בחותם הן טבועין. רש"י. ועיין עוד במהרש"א בדרך אחרת.
ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה?
כדי שלא יראה אדם דירה נאה, ואשה נאה  26 , ויאמר שלי היא, ולא יוכלו להכחישו, שהרי אין היכר בין האנשים.

 26.  היעב"ץ הקשה, הרי אליו היו פרצופיהם שוים, לא היתה אשה נאה יותר מחברתה, שהרי כולן שוות? ותירץ, שמא כוונתו לומר נאה במידות או במעשים. ובאופן אחר כתב, שאע"פ שפרצופיהם שוים, עדיין יכולה להיות נאה מחברתה בחיתוך האברים ובריאות הבשר.
שנאמר (שם טו') "וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר".
כלומר, כיון שמנע מרשעים אורם, היינו שקלסתר פניהם שונה זה מזה, לכן, זרוע רמה תשבר, שלא יוכלו לגזול ולומר שלי היא.
תניא, היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו, בקול במראה ובדעת.
בקול ובמראה, משום ערוה. שלא יתחלף לאשה בבעלה, ביום מפני המראה, ובלילה מפני הקול.
ובדעת, מפני הגזלנין והחמסנין. שאם ידע מה בלב חברו, יחפש מצפוניו, וידע היכן ממונו, ויגזלנו  27 .

 27.  רש"י. ובמהרש"א כתב, אילולי היו משונים בדעת היו כולם רוצים לקנות אותה שדה, ואותו בית, והיו גוזלים זה את זה.
תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת. ומפני מה לא נברא ראשון?
שלא יהו המינים אומרים, שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית  28 . לפיכך קדמו לו כולם.

 28.  כיון שהאדם נברא יחידי, שלא כמו שאר בעלי חיים, היו אומרים, כשם שהקב"ה אחד, אף הוא אחד, ושותף הוא למעשה בראשית. ועיין מהרש"א, ומהר"ל.
דבר אחר, שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו, יתוש קדמך במעשה בראשית  29 .

 29.  בבאור הענין, עיין באר הגולה (עמ' קד').
דבר אחר, כדי שיכנס למצוה, מצות שבת, מיד  30 . דבר אחר, כדי שיכנס לסעודה מיד. כלומר, שימצא הכל מוכל לפניו, ויאכל מאשר יחפוץ.  31 

 30.  שזוהי תכילת הבריאה, שיעבוד את הקב"ה, לכן נברא באופן שיוכל להשיג תכליתו מיד. מהר" ל 31.  כידוע, בכל דבר אפשר לדון בארבעה אופנים, הא' מצד החומר שבו, הב', מצד הפועל, דהיינו מי שיצרו. הג', מצד צורתו, והד', מצד תכליתו. והנה, ארבעת תרוצי הגמרא, מתיחסים לארבעת האופנים הנ"ל. הא', שלא יאמרו שותף היה עמו במעשה בראשית, דהיינו מצד הפועל שיצר את העולם. והב', שאם תזוח דעתו יאמר לו יתוש קדמך, דהיינו מצד החומר של האדם, שהוא נמשך לחטא, מה שאין כן בשאר הנבראים שלא שייך בהם חטא. והג', כדי שיכנס למצוה מיד, דהיינו תכליתו של האדם. והד', כדי שיכנס לסעודה מיד, כיון שבצורת האדם הוא השלם שבנבראים, ראוי שיבא לתוך עולם שלם. על פי המהר"ל.
משל למלך בשר ודם, שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ורק אחר כך הכניס אורחין.
אף הקב"ה ברא בתחילה את העולם והשלימו, ורק לבסוף הכניס לתוכו את האדם.
שנאמר (משלי ט' א - ג) "חכמת בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה, מסכה יינה, אף ערכה שולחנה, שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת".
מבארת הגמרא: "חכמת בנתה ביתה", זו מידתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחכמה.
"חצבה עמודיה שבעה", אלו שבעת ימי בראשית.
"טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה", אלו ימים ונהרות וכל צורכי עולם.
"שלחה נערותיה תקרא", זה אדם וחוה  32 .

 32.  נקראו נערים, מפני שהוי ראויים להוליד מיד עם בריאת כנערים. מהרש"א.
"על גפי מרומי קרת", רבה בר בר חנה רמי, (הקשה סתירה בין הפסוקים), בפסוק ג' כתיב "על גפי", ואילו בפסוק יד' כתיב "על כ סא"?
ותירץ: בתחלה, קודם החטא, ישב על "גפי", דהיינו במקום גבוה, על כנפי השכינה. ולבסוף, אחר שחטא, ירד וישב על כסא  33 .

 33.  רש"י. אך התוספות הוכיחו, שכסא חשוב יותר מגפי. ופרשו, בתחילה, קודם שנזדוגה לו חוה, ישב על גפי, כלומר, היה במקום שאינו קבוע. ולבסוף, כשנזדוגה לו חוה, ישב על כסא שהוא מקום קבוע.
הגמרא מבארת את המשך הפרק במשלי (שם ד'): "מי פתי יסור הנה, חסר לב אמרה ל ו",
אמר הקדוש ברוך הוא, מי פתאו לזה? אשה, שהיא חסרת לב  34 , היא אמרה לו.

 34.  רש"י פירש, שהאשה היא חסרת לב. (כלומר, אינה ברת דעת). אך משמעות הפסוק המובא להלן - "נואף אשה חסר לב", משמע שהאיש הוא חסר לב. ולכן מבאר המהרש"א, שהאשה פיתתה את האדם לאכול מעץ הדעת, באומרה לו, שעד שלא יאכל הרי הוא חסר לב. כלומר, עדיין אין בו את היצר הנמצא בלב, להבחין בין טוב לרע.
דכתיב, "נואף אשה חסר לב".
תניא, היה רבי מאיר אומר, אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו  35 .

 35.  כיון שתכליתו של כל העולם היא בשביל האדם, לכן נברא האדם מכל העולם. מהרש"א. ויש שכתבו, כדי שבכל מקום שימות תקלטנו הארץ. (עיין דובר צדק עא' א').
שנאמר, (תהלים קלט' טז') "גלמי ראו עיניך", כלומר, מכל מה שראו עיניך נעשה גולמו של האדם. והיינו כל העולם, כדכתיב (זכריה ד' י') "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ.
אמר רב אושעיא משמיה דרב: אדם הראשון,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |