פרשני:בבלי:סנהדרין קו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קו א

חברותא[edit]

מה קנה זה, עומד תמיד במקום מים,  וגיזעו מחליף (שאם הוא נקצץ, גזעו גדל מחדש), ושרשיו מרובין, ואפילו אם כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו ממקומו, אלא, היות והקנה רך, הרי הוא הולך ובא ונד מצד לצד עמהן (עם הרוחות), ואינו נשבר. כיון שדוממו הרוחות והפסיקו לנשוב - חזר ועמד קנה במקומו.
אבל בלעם הרשע ברכן בארז. שאמר: "כארזים עלי מים". מה ארז זה - אינו עומד במקום מים  757 , ושרשיו מועטין, ואין גזעו מחליף, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שהוא עץ חזק וקשה. אבל, כיון שנשבה בו רוח דרומית, שהיא רוח קשה - מיד עוקרתו והופכתו על פניו. שכיון שאינו רך, אינו יכול להתכופף עם הרוח, אלא נופל מיד.

 757.  ומה שנאמר: "כארזים עלי מים", שכינה היא שאמרה כך. רש"י, עיי"ש.
ולא עוד, אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס, לכתוב ממנו ספרי תורה נביאים וכתובים  758 . "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קינך". אמר לו בלעם ליתרו: קיני, וכי לא היית עמנו באותה עצה כשגזר פרעה להשליך את הזכרים ליאור?

 758.  דהיינו, אף אם לפעמים גם הקנה נעקר ממקומו, הוא זוכה אף כשהוא תלוש לעשות ממנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה וכו'. כך ישראל, גם כשנעקרו ממקומן והלכו לגלות, זוכים ללמוד שם תורה. משא"כ בברכתו של בלעם, שברכם בארז, הרי כשנעקר ממקומו אינו עומד יותר לתועלת, אלא לשריפה וכליון. מהרש"א.
מי הושיבך אצל איתני עולם (שעתידין בניך לשבת בלשכת הגזית)? במה זכית לכך?
והיינו דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי: שלשה היו באותה עצה, כשרצה פרעה לגזור להשליך הבנים ליאור. ואלו הן:
בלעם, איוב, ויתרו.
בלעם שיעץ לעשות כן - נהרג לבסוף. כפי שנאמר: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"  759 .

 759.  ואף שנהרג על העצה שיעץ לבלק להזנות את ישראל בשיטים, הא והא גרמו ליה. עץ יוסף.
איוב ששתק  760 , ולא אמר דבר - נידון ביסורין.

 760.  בזוהר (פרשת בא) איתא: וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא למקטלא לון. אמר לו איוב: לא, אלא טול ממונהון ושלוט על גופיהון בפולחנא קשיא, ולא תקטול לון. אמר לו הקב"ה: חייך בההוא דינא ממש תהא דאין, מה כתיב: "ואולם שלח את ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו"'. במה דאיהו דן - ביה אתדן. ובמדרש ספר הישר איתא שאמר איוב לפרעה, כטוב בעיני המלך יעשה (הובא בענף יוסף).
ויתרו שמיחה בדבר  761 , ורצה פרעה להרגו, וברח למדין - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית. שנאמר: "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב". וכתיב: "ובני קיני חתן משה עלו מעיר ה תמ רים".

 761.  כך כתב בעץ יוסף.
"וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל". (אמר רבי שמעון בן לקיש: אוי מי שמחיה עצמו בשם אל  762 ).

 762.  דהיינו, שעושה עצמו אלוה. דבר אחר: אוי להם לבני אדם שמחיין ומעדנין עצמם בעולם הזה, ופורקין עול תורה מעל צוארם. וביד רמה כתב, אוי לו למי שיחיה עצמו בשם א -ל. דהיינו, שרוצה להתכבד ולהחיות עצמו בשם א -ל, כמו בלעם, שהיה חפץ להחיות עצמו בנבואתו. והיינו דתנן במס' אבות "אל תעשם עטרה להתגדל בה". והמהרש"א פירש, שמדובר על המציל עצמו על ידי שמות. וכן כתב בביאור הגר"א (יו"ד סי' רמ"ו ס"ק ע'). ובעיון יעקב כתב, דהיינו בני אדם המתפרנסין משמותיו של הקב"ה.
אמר רבי יוחנן: אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבניו, ומשלם להם גמול לעתיד לבוא, אם יעלה על דעתה של אותה אומה לעכב.
שהרי מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה, כדי לעכבן שלא יעשו זאת?! הרי ודאי אין אדם שיעשה מעשה מסוכן כזה!
"וצים מיד כתים". אמר רב: "כתים" היינו מקום ששמו ליבון אספיר  763 . ("צים" היינו ספינות גדולות).

 763.  ובערוך פירש, שאותו מלכות "צים", נקרא ליבון אספיר. והביא, שבתשובות גרס "לגיון אספור". והיינו מחנה של רומיים, שבאין עד אשור והורגין. מכאן ואילך משעבדין.
"וענו אשור וענו עבר". כלומר, אותם אומות שעתיד הקדוש ברוך הוא להביא בספינות (הרומיים), עד אשור - קטלי מיקטל (יהרגו את כל האומות עד אשור). והאומות שמכאן ואילך - משעבדי שיעבודי (לא יהרגום, אלא ישתעבדו בהם).
כתוב שאמר בלעם לבלק לפני שחזר למקומו: "הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך".
ויש לתמוה: הרי בלעם יעץ לבלק מה יעשה עם עמו לעם ישראל (וכפי שמובא להלן), ואם כן, "אשר יעשה עמך לעם הזה" מיבעי ליה למימר!
אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו - ותולה קללתו באחרים. כלומר, לא רצה בלעם לתלות שפלות זו בבלק, שהוא צריך לבקש עצה שיכשלו בה ישראל. אלא היפך את דבריו, ותלה השפלות בישראל, ואמר שהם צריכים עצה, שיכשלו בה בני מואב, כדי שלא תתגבר ידי המואבים על ישראל  764 .

 764.  כך פירש רש"י בשם רבו. עוד פירש, שתלה הכתוב את הקללה במואב, ולא רצה לכתוב את הקללה כלפי ישראל, כפי שבאמת בלעם אמר.
אמר לו בלעם לבלק: אלהיהם של אלו (של עם ישראל) - שונא זימה הוא  765 , והם, עם ישראל, מתאוים לכלי פשתן!  766 

 765.  משמע מכאן, שעצת בלעם היתה רק להכשילם בזנות. ומה שעבדו לפעור לא היה מחמת עצתו, אלא הנשים מעצמן עשו כן, שלא רצו ישראל להתפתות עד שעבדו לפעור ואכלו מזבחי אלהיהן. וכתב בתורת חיים, שלפי זה מובן מה שנאמר במלחמת מדין, שקצף משה על פקודי החיל ואמר: "החייתן כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור". כלומר, הלא הנה, הנשים, היו לבני ישראל למכשול בעצת בלעם, שנתן עצה על הזנות, ואז הוסיפו הנשים למסור מעל בה' על דבר פעור, ולכן היתה המגפה בעדת ה', נמצא שראוי לתת נקמת ה' בנשים טפי!   766.  שהיו רגילים במצרים לכלי פשתן, כדכתיב על המצרים: "ובשו עובדי פשתים". וכשהלכו ארבעים שנה במדבר לא היו להם כלי פשתן, ולכן היו מתאוים להם. ועוד, שכלי פשתן חשובים הם, כמו שאמרו: הרוצה לאבד מעותיו ישתמש בכלי פשתן. מהרש"א ועיון יעקב.
בוא ואשיאך עצה כיצד להכשילם:
עשה להן קלעים (מין אהלים), והושיב בהן זונות, והושב זקינה מבחוץ, וילדה מבפנים, וימכרו להן לישראל כלי פשתן.
עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, אשה זקינה (מבוגרת) היתה יושבת מבחוץ, וילדה מבפנים.
ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש לקנות כלי פשתן?
וכשהישראל שואל למחיר הבגד, הזקינה אומרת לו בשוה (את מחירו האמיתי), וילדה אומרת לו בפחות.
וכן הן עושות שתים ושלש פעמים.
ואחר כך אומרת לו הצעירה: הרי את אצלי כבן בית, שב ברור לעצמך ככל שתרצה.
וצרצורי (נודות) של יין עמוני מונח אצלה. ובאותו זמן עדיין לא נאסר יין של נכרים  767  על ישראל.

 767.  היינו סתם יינם. שאסור רק מדרבנן, ונאסר רק לאחר מעשה זה על ידי פנחס. ויש אומרים שדניאל גזר עליו. אבל יין נסך ממש, שנתנסך לעבודה זרה, ודאי שהיה אסור מדאורייתא כבר בימיהם. זרע אברהם.
אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין?
כיון ששתה הישראל מן היין - נשתכר, ובער בו יצר הרע.
אמר לה: השמיעי לי (השמעי לי לתשמיש).
הוציאה יראתה מתוך חיקה, ואמרה לו: עבוד לזה!
אמר לה: הלא יהודי אני, ואסור לנו לעבוד עבודה זרה!
אמרה לו: ומה איכפת לך, אינך צריך לעבדה. כלום מבקשים ממך אלא פיעור (אינני מבקשת ממך - אלא שתוציא רעי בפניה)! שכך היתה עבודתה של עבודה זרה זו, שמוציאין רעי בפניה.
והוא אינו יודע שעבודתה של יראה זו בכך, ולכן עשה כדבריה.
ואותה צעירה מוסיפה אחר כך ואומרת: ולא עוד, אלא שאיני מנחתך - עד שתכפור בתורת משה רבך.
והישראל עושה כדבריה, וכופר בתורת משה.
שנאמר: "המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם".
וכך נדרש המקרא: "וינזרו לבשת" - שסרו מדרכם, והלכו אחרי הבושת. "ויהיו שקוצים באהבם" - שמתוך אהבתם לזנות היו משוקצים, שכפרו בקדוש ברוך הוא.
כתוב באותו מעשה: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב".
נחלקו בדבר רבי אליעזר ורבי יהושע.
רבי אליעזר אומר: אכן שטים שמה של המקום.
רבי יהושע אומר: המקום נקרא כך על שם שנתעסקו בדברי שטות.
"ותקראן לעם לזבחי אלהיהן".
נחלקו בדבר רבי אליעזר ורבי יהושע.
רבי אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן  768 . (וזהו "ותקראן", לשון מקרה ופגיעה, שנקרו אליהם בגופן  769 ).

 768.  כדי שיהא יצרן תוקפן. יד רמה.   769.  שמי שהוא לבוש, הנפגש בו פוגע תחילה בבגדיו קודם שפוגע בגופו. אבל אלו הלכו ערומות, ופגעו תחילה בגופן. מהרש"א. והריא"ף כתב, דדרש "לזבחי אלהיהן". שהיו הן עובדות לפעור. וכיון שפרעו עצמן ונתגלו, היו ערומות, ואז, באותה שעה, קרה מקרה ישראל לפגוע בהן. עיי"ש.
רבי יהושע אומר: "ותקראן" היינו שנעשו כולן (כל ישראל) בעלי קריין.
והיות ונחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בדרשת המילה "שיטים", מביאה הגמרא שנחלקו גם בביאור המילה "רפידים".
מאי לשון "רפידים"?
רבי אליעזר אומר: אכן רפידים שמה של אותו מקום.
רבי יהושע אומר: המקום נקרא רפידים, על שם שריפו ישראל את עצמן מדברי תורה. שנאמר: "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים". והיינו, לא הפנו אבות אל בנים להטיב להם, מפני רפיון ידים של תורה ומצוות. והוא הדין כאן, משום שריפו ישראל ידיהם מן התורה - בא עליהם עמלק.
אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר "וישב" - אינו אלא לשון צער  770   771  . שנאמר:

 770.  טעם הדבר, כי צריך האדם לעשות דירתו בעולם הזה דירת עראי, כאילו אין לו יישוב קבוע, כדי שיזכור תמיד מיתתו, וישוב על ה'. לכן, כל מקום שרצו ישראל לעשות להם ישוב קבע, קפץ עליהם איזה רוגז. תורת חיים, עיי"ש שהאריך בזה.   771.  בענף יוסף הקשה, הרי מצינו מקומות רבים שנאמר "וישב", ואינו לשון צער. וכן גבי האי דאמרינן במס' מגילה שכל לשון "ויהי" לשון צער הוא, הרי מצינו מקומות לאלפים שאינו לשון צער! ועיי"ש מה שכתב בזה.
"וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב".
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", ובהמשך נאמר ענין של צער: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם.
(ונאמר:)  772  "וישב ישראל בארץ מצרים", ובהמשך נאמר ענין של צער: "ויקרבו ימי ישראל למות".

 772.  הגר"א לא גורס "ונאמר".
וכן: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו", ונאמר להלן ענין של צער: "ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדמי מזרע המלך הוא באדום".
כתוב במלחמת מדין: "ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו' ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".
בלעם מאי בעי התם (מה עשה שם בלעם)  773 ?

 773.  והרי מארם נהריים היה. ומה שהלך למדין ליטול שכר, ולא למלך מואב שהבטיחו על הדבר, כבר דברו בזה המפרשים בחומש עיי"ש. ועיי' במהרש"א.
אמר רבי יוחנן: שהלך ליטול מבלק וממדין שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל על ידי עצתו (שמתו במגפה)  774 .

 774.  והלך ליטול שכרו אז, כשנלחמו ישראל במדין, כי היה סבור שאז מגיע לו שכר, שהיות ונתמעטו מישראל עשרים וארבעה אלף (שמתו במגפה), הרי תשש כחם, ולא ינצחו את מדין. עיון יעקב.
אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: היינו דאמרי אינשי: גמלא אזלא למיבעי קרני, אודני דהוו ליה גזיזן מיניה (הגמל הלך לבקש לו קרניים. לא רק שלא קיבל את מבוקשו, אלא אף את האזניים שהיו לו - חתכו ממנו).
כך גם בלעם, הלך לבקש שכר, ולא זו בלבד שלא קיבל שכר, אלא שנהרג.
כתוב בספר יהושע: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב".
ויש לתמוה: וכי קוסם היה? והלא נביא הוא!
אמר רבי יוחנן: באמת בתחלה היה נביא. ולבסוף, לאחר שנתן עיניו לקלל את ישראל, ניטלה ממנו נבואה, נעשה קוסם  775 .

 775.  כך כתב רש"י. ובעיון יעקב כתב, שמשום שנתן עצה על הערוה, נסתלקה ממנו הקדושה. וכן משמע ביד רמה.
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: מסגני ושילטי הואי, אייזן לגברי נגרי (אשת סגנים ושלטונים היתה, זינתה למושכי חבל ספינה  776 ).

 776.  עוד פירש רש"י, ש"נגרי" היינו חרשי עץ. וכך כתב הערוך: זונה שהיתה לסגנים, ולבסוף לנגרים. כך בלעם, מתחילה נביא, ולבסוף קוסם. ובתשובות הגאונים איתא: משל משלו חכמים על בלעם, לפי שבתחילה כתיב בו: ויבא אלקים אל בלעם", ועל שיעץ עצה רעה על ישראל, קראו הכתוב "קוסם. כך אוזיין הייתה אשה חשובה, ונישאת תחילה לסגנים ומושלים. ומשקלקלה, מאסוה הני, ונישאת למושכי חבלים של ספינות. וביד רמה כתב בדרך אחרת. מי שהיתה אשת סגנים ושליטים עושי מלחמה, כשמתו בעליה אינה יכולה לינשא אלא למי שדרכן לישא כלי מלחמה וכיוצא בזה. ואם אינה יכולה לינשא לעושי מלחמה ממש, תינשא אפילו לנגרים, שבידם מעצד וכשיל ומגירה, שהם מעין כלי מלחמה. אף בלעם כך. כיון שמתחילה היה נביא, וידע עתידות על ידי נבואתו, לכן אף כשנסתלקה רוח הקדש לא יכול היה להניח לגמרי את ידיעת העתידות, אלא השתדל בדרכים אחרות, שקטנות מן הנבואה כמה דרגות, כדי לידע עתידות. וזהו שאמר: "ועתה לך איעצך וגו"', שאלקיהם של אלו שונא זימה וכו'.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |