פרשני:בבלי:סנהדרין צה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין צה א

חברותא[edit]

ומאי היא מה שנאמר בפסוק  "עניה ענתות"?
אף זה אינו אחד מהמסעות, אלא שעתיד ירמיה בן חלקיה ומתנבא עלה (על נבוכדנצר) ממקום ששמו ענתות (ו"עניה" לשון דיבור ונביאות היא)  259 . דכתיב: "דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין".

 259.  וענין זה קשור למקרא שלפניו "הקשיבי לישה", שמדבר על כך שיבוא נבוכדנצר. והיינו, שאז, כשיבוא, יתמו זכות אבות. והדבר תלוי בך, אם תקשיבי לנבואת של ענתות, שהוא ירמיהו הנביא. מהרש"א.
ותמהינן: היאך אנו דורשין שהמקרא "הקשיבי לישה" מדבר בנבוכדנצר, מי דמי (וכי הדבר דומה)? הרי התם, במקרא שבספר ירמיה, נמשל נבוכדנצר לארי, ואילו הכא כתוב ליש!
אמר רבי יוחנן: ששה שמות יש לארי, אלו הן: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ. ואם כן, היינו ארי, היינו ליש.
ותמהינן: אי הכי, ש"בת גלים", "לישה", ו"ענתות", אינן מן המסעות, הרי בצרו להון (פחתו להם) המסעות מעשרה, שהרי נותרו רק תשעה מסעות!
ומבארינן: "עברו מעברה" - תרתי נינהו (שני מקומות שונים הם).
ומאי האי דכתיב בהמשך המקרא: "עוד היום בנב לעמד"?
אמר רב הונא: עד אותו היום נשתייר עדיין עונש על ישראל מעונה של נוב  260  עיר הכהנים, שהרג דואג בפקודת שאול את כל הכהנים שהיו שם. ואילו היה נלחם סנחריב בירושלים באותו היום, היה כובשה.

 260.  יש להבין, למה דווקא עד אותו היום נשתייר מעונה של נוב. וביאר בערוך לנר, שהרי העון היה על שנהרגו הכהנים שבנוב, ועיקר החטא היה שעל ידי כך בטלה העבודה בבית המקדש. והנה ביטול העבודה הוא בעיקר בערב הפסח. כי בשאר הימים די בכהנים מועטים. מה שאין כן בערב הפסח, שבכמה שעות צריכים הכהנים לזרוק דם ולהקטיר חלבים עבור כל ישראל. ואולי על ידי הריגת כהני נוב נתבטלו ישראל כמה דורות מלהקריב הפסח, ובזה נתגדל עון הריגתם, עד שנשאר ממנו עוד בימי חזקיה. והנה אותו היום שבא סנחריב - ערב פסח היה, שהרי בלילה שאחריו נהרגו הוא וכל חילו, והלילה ההוא היה ליל פסח, כדאיתא במדרש. ולכן, אם באותו יום היה נלחם בירושלים, היה מנצח, מפני שבערב פסח מתעורר ביותר עונה של נוב. אבל משעבר אותו יום, ניצולו ישראל, שאז בא ליל שימורים לישראל, ונסתלקו המקטרגים.
אמרי ליה כלדאי (החוזים בכוכבים) לסנחריב: אי אזלת האידנא (אם תלך היום) - יכלת לה (תוכל לה. תכבשנה). ואי לא (ואם לא תלך היום) - לא יכלת לה (לא תוכל לכבשה).
אורחא דבעא לסגויי בעשרה יומא, סגא בחד יומא (דרך שבדרך כלל צריכה לקחת עשרה ימי הליכה, הלך הוא ביום אחד). ואלו הם אותם עשר מסעות שנמנו לעיל.
כי מטו לירושלם (כשהגיעו לירושלים), שדי ליה ביסתרקי (הניחו עבורו לבושים זה על זה לגובה) עד דסליק ויתיב מעילוי שורה (עד שעלה וישב גבוה יותר מהחומה), עד דחזיוה לכולה ירושלם (עד שיכול היה לראות את כל ירושלים).
כי חזייה - איזוטר בעיניה (כשראה אותה - נעשית קטנה ובזויה בעיניו).
אמר: הלא דא היא קרתא דירושלם דעלה ארגישית כל משיריתי (זו היא העיר ירושלים, עליה הטרחתי את כל חילי), ועלה כבשית כל מדינתא (ובשבילה כבשתי את כל המדינה)? הלא היא זעירא וחלשא מכל כרכי עממיא דכבשית בתקוף ידי (הרי היא קטנה וחלשה מכל כרכי העמים שכבשתי בחוזק ידי)!
עלה וקם ומניד ברישיה, מוביל ומייתי בידיה על טור בית מקדשא דבציון, ועל עזרתא דבירושלם (עמד, והיה מניד בראשו, ומוליך ומביא בידו על הר בית המקדש שבציון, ועל העזרה שבירושלים).
אמרי (אמרו) אנשי חילו: נישדי ביה ידא האידנא (נשלח בה יד היום)!
אמר להו סנחריב: תמהיתו (תימה הוא) להלחם היום, שהרי אנו עייפים מן הדרך!  261   262 

 261.  כך פירש רש"י. וביד רמה פירש "תמהיתו" - עכשיו תמהים אתם, ואין לבבכם מיושב להלחם בה, שעדיין לא ראיתם את העיר. לינו הלילה, ולמחר נכבשנה.   262.  לכאורה הדבר תמוה, שהרי איצטגניניו אמרו לו שדווקא באותו יום ינצח, ואיך דחה את הדבר משום חולשא דאורחא? ועיי' בחידושי הגאונים מה שהביא בשם מצודת דוד.
למחר אייתי לי כל חד וחד מינייכו גולמו הרג מיניה  263  (למחר יביא לי כל אחד מכם חתיכה מן החומה), ונבקענה!

 263.  רש"י פירש, ש"גולמו הרג" היינו חתיכה של חומה בלשון פרסי. ובערוך גרס "גולמהרג", במילה אחת. ופירש: "גלם" - חותם שבטבעת. "הרג" - סיד של חומה. "מינה" - מן החומה. וכך אמר להם: למחר יביא כל אחד מכם מסיד החומה כמלוא טבעתו, והיא תיפול ותיהרס.
מיד: "ויהי בלילה ההוא, ויצא מלאך ה', ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף. וישכימו בבקר, והנה כלם פגרים מתים".
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי (זהו שאומרים האנשים): בת דינא - בטל דינא (כיון שלן הריב, דהיינו, שעבר לילה על הריב, בטל הריב  264 ). וכמו כן כאן, מפני שלא נכבשה בו ביום, לא הצליח כבר למחרת.

 264.  והיינו משום שמחמת העיכוב יתכן שימצא לימוד זכות. כך גם כאן, אמנם עון נוב היה מקטרג, אבל מחמת העיכוב נמצאו לישראל מלמדי זכות וסניגורין, וניצלו. מהרש"א.
והיות והזכירה הגמרא את ענין עוון נוב, מדברת הגמרא עוד בענין זה.
כתוב בספר שמואל: "וישבי בנב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת, והוא חגור חדשה, ויאמר להכות את דוד".
מאי "וישבי בנוב"?  265 

 265.  כי גבי סף שהיה מילידי הרפה, וכן גבי גלית, כתוב שהיו בגוב (בגימ"ל). ואילו כאן כתוב "נוב", בנו"ן. ולמה שינה הכתוב? מהרש"א.
אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב.
שכך היה מעשה, כפי שמסופר בספר שמואל (פרק כא):
כשברח דוד משאול, הגיע לנוב עיר הכהנים, ונתן לו אחימלך הכהן חרב וצידה לדרך. לאחר מכן סיפר על כך דואג לשאול, ואז ציוה עליו שאול להרוג את הכהנים, והרג שאול את כל אנשי נוב. ובעון זה נהרג דואג האדומי, ונהרגו שאול ושלשת בניו כשנלחמו עם פלישתים.
אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה, של נוב עיר הכהנים, טמון בידך? שהרי על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו!  266 

 266.  והיינו כדכתיב "גם ענוש לצדיק לא טוב". שהוא גרם להם שיענשו מחמת הרעה שעשו לו. ועיי' בבאר שבע שהוכיח מסוגיין שאדם שנהרג שלוחו בדרך, מחוייב כפרה. כי הכא, שנענש על שמחמתו נהרגו כהני נוב.
במה רצונך להענש, האם בכך שיכלו זרעך, או שתמסר אתה ביד אויב?
אמר לפניו: רבונו של עולם! מוטב אמסר אני ביד אויב, ולא יכלה זרעי.
יומא חד נפק לשכור בזאי (יום אחד יצא דוד לצוד חיות ועופות  267 ).

 267.  כך כתב בערוך. כי "שכר" היינו רשת. כמו "כל עושי שכר אגמי נפש" (ישעיה יט י). ונץ בלשון ישמעאל - בז. והיינו, שהלך לצוד חיות ועופות על ידי רשת ונץ (שצדים בעזרתו עופות).
אתא שטן ואידמי ליה כטביא (בא השטן, ונדמה לו כצבי). פתק ביה דוד גירא - ולא מטייה (ירה בו דוד חץ, ולא השיגו).
משכיה (משך אותו) השטן באופן זה, עד דאמטייה (שהביאו) לארץ פלשתים.
כדחזייה (כשראה אותו) ישבי בנוב, שהיה אחיו של גלית, אמר: היינו האי דקטליה לגלית אחי (הנה זה שהרג את גלית אחי).
כפתיה (כפת אותו), קמטיה ואותביה ושדייה תותי בי בדייא (הכניעו תחת בד שמועכין בו זיתים, וישב עליו למעכו  268 ).

 268.  כך פירש רש"י. וביד רמה פירש, שקימטו כמו בגד, והניחו תחת הכסת, וישב עליו.
אתעביד ליה ניסא (נעשה לו נס), מכא ליה ארעא מתותיה (ונתרככה הארץ תחתיו  269 , ולא ניזוק  270 ).

 269.  עוד פירש רש"י, שנשפלה הקרקע כעין גומא, והגינה עליו.   270.  כתב בבן יהוידע, הא דעשה לו הקב"ה נס זה קודם שהפך תפילתו, אף שדוד קבל עליו דבר זה, היינו משום שמין מיתה זה שרצה להמיתו הוא כעין חנק. והצילו הקב"ה מכך, כדי שלא יאמרו שחטא בבת שבע, שהיא אשת איש, שמיתתו בחנק.
היינו דכתיב בספר תהלים, שאמר דוד: "תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי".
ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה (בין השמשות של ערב שבת היה). אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא (חפף את ראשו בארבעה סאין של מים), חזינהו כתמי דמא (וראה בהם כתמי דם).
איכא דאמרי: אתא יונה, איטריף קמיה (באה יונה, והיתה טורפת ומחבטת עצמה לפניו, והומה ומצטערת). אמר אבישי: כנסת ישראל ליונה אימתילא  271  (נמשלה), שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף", שמע מינה, דוד מלכא דישראל בצערא שרי (שרוי בצער)  272 .

 271.  כי היונה מזדווגת רק לבן זוגה, וכתיב "כנפי יונה נחפה בכסף", כמו כן ישראל, נחפו במצוות ובמעשים טובים. מהרש"א.   272.  בנמוקי יוסף (סוף פרק ד' מיתות) הקשה, למה אין בכך משום איסור ניחוש? ותירץ, שאין זה נחש, לפי שלא סמך אבישי על כך לגמרי, אלא סימנא בעלמא הוא דנקיט ליה. והרי זה כמו שנהגו שלא לישא נשים במילואה של לבנה לסימן טוב. עיי"ש שהאריך בעניינים אלו.
אתא לביתיה - ולא אשכחיה (הלך אבישי לביתו של דוד, ולא מצאו שם).
אמר בליבו, תנן: אין רוכבין על סוסו של מלך, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו.
בשעת הסכנה מאי, האם אז מותר?  273 

 273.  לכאורה הדבר תמוה. שאף אם מחמת שהיה אבישי בהול למהר להציל את דוד, לכן היה צריך פרד, שהוא קל ברגליו יותר מן הסוס, מכל מקום, וכי לא היה לו פרד אחר, עד שהוצרך דווקא את פרדו של המלך דוד? וכתב הערוך לנר, שהרי איתא בירושלמי במס' כלאים (פרק ח): ואין רוכבין על הפרד מקל וחומר מכלאי בגדים. ושואלת הגמרא מהאי דכתיב בבני דוד "וירכבו איש על פרדו", ומתרץ: אין למדין מן המלכות. ופריך עוד ממה שאמר דוד "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי", ומתרץ: האי, אותה פרדה, בריה מששת ימי בראשית היא, ואינה כלאים מסוס וחמור. ולכן אבישי, שצדיק היה, לא רצה לרכב על שום פרד, רק על אותו של דוד, שהוא בריה מששת ימי בראשית. ועיי' בבן יהוידע שפירש ענין זה באופן אחר.
אתא שאיל בי מדרשא (בא ושאל בבית המדרש), אם מותר לרכב על סוסו של מלך בשעת הסכנה.
אמרו ליה: בשעת הסכנה - שפיר דמי. רכביה לפרדיה (רכב אבישי על פרדו של המלך), וקם ואזל, קפצה ליה ארעא (נתקצרה לו הדרך  274 ).

 274.  "קפצה" מלשון "לא תקפוץ את ידך". והיינו, שנתקצרה הדרך. וביד רמה הביא עוד לפרש, ש"קפצה" לשון דילוג הוא. כלומר, שנעשה לו נס, וקלו רגלי הפרד להלך, והגיע מיד לארץ פלשתים, עד שנראה היה כאילו דלגה לו הארץ שעמד עליה עד ארץ פלשתים.
בהדי דקא מסגי (תוך כדי שהיה מהלך), חזייה לערפה אמיה (ראה את ערפה אמו של ישבי) דהוות נוולא (שהיתה טווה).
כי חזיתיה, פסקתה לפילכה, שדתיה עילויה, סברא למקטליה (כשראתה אותו, ניתקה את הפלך שהיה בידה, וזרקתו עליו, כי חשבה להרגו כך).
כשראתה שלא פגעה בו, אמרה ליה: עלם, אייתי לי (הבא לי) את הפלך!
פתקיה בריש מוחה (זרקו אבישי על ראשה), וקטלה (והרגה).
כד חזייה (כשראה אותו  275 ) ישבי בנוב, אמר: השתא הוו בי תרין, וקטלין לי (עתה יהיו שנים נלחמים בי, ויהרגוני)!

 275.  כך משמע מרש"י, והכי איתא בילקוט. אבל ביד רמה פירש, דהיינו שראה שהרג אבישי את אמו.
פתקיה לדוד לעילא (זרק את דוד למעלה באויר), ודץ ליה לרומחיה (ונעץ את הרומח תחתיו, כשחודו כלפי מעלה). אמר בליבו: ניפול עלה - ונקטל (יפול דוד על הרומח, ויהרג)  276 .

 276.  אף שודאי יכול היה להרגו בידים, עשה כך כדי להראות גבורתו, ולשחק בדוד כציפור. יד רמה.
אמר אבישי שם, ועל ידי כך אוקמיה (העמידו) לדוד בין שמיא לארעא, ולא נפל.
ותמהינן: ונימא ליה איהו (שיאמר דוד עצמו שם, ויציל את עצמו)!?
ואמרינן: אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין. והיינו טעמא, משום שאין דעתו מכוונת לומר את השם  277 .

 277.  כך פירש רש"י. ועיי' בריא"ף.
בינתיים, על ידי אמירת השם נתרחקו מן המקום.
אמר ליה יואב לדוד: מאי בעית הכא (מה אתה עושה כאן)?
אמר ליה: הכי אמר לי קודשא בריך הוא, שעלי לבחור במה להענש, והכי אהדרי ליה (וכך עניתי לו), שרצוני שאמסר ביד אויב.
אמר ליה: אפיך צלותיך (הפוך תפילתך, ובקש להענש בכך שיכלה זרעך), כי מה לך בצער בניך? כך אומרים האנשים: בר ברך קירא ליזבון (בן בנך ימכור שעוה  278 ) - ואת לא תצטער  279 .

 278.  כך פירש רש"י. וביד רמה פירש, מוטב יבוא בנך לידי עוני עד שיצטרך למכור פרי שבראשי דקלים, ואתה לא תצטער.   279.  עיי' בעיון יעקב שביאר מה סבר דוד מתחילה, וטענת אבישי.
אמר ליה: אי הכי - סייע בהדן (אם כן, סייע בידי על ידי תפילתך, שישנה הקדוש ברוך הוא את עונשי).
היינו דכתיב: "ויעזר לו אבישי בן צרויה", ואמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה.
אמר אבישי שוב שם - ואחתיה (והוריד את דוד, שהיה תלוי עד אז בין שמים לארץ).
הוה קא רדיף ישבי בתרייהו (רדף ישבי אחריהם).
כי מטא קובי (כשהגיעו לכפר ששמו קובי, הנמצא בין ארץ פלשתים לארץ ישראל), אמרי (אמרו דוד ואבישי זה לזה): קום ביה (עמוד כנגדו), ואל תברח, ונכנו יחד. שהם היו בקיאים בשמות המקומות, ולכן אמרו ששם המקום רומז לכך, שיוכלו לעמוד כנגדו ולהרגו.
ומכל מקום עדיין חששו מפניו, והמשיכו לברוח.
כי מטא למקום ששמו בי תרי, אמרי: בתרי גוריין קטלוה לאריא (שני גורים הרגו את האריה). ששם המקום רומז לכך.
אמרי ליה לישבי: זיל אשתכח לערפה אימיך בקיברא (לך ומצא את ערפה אמך בקברה), שהרגנוה.
כי אדכרו ליה שמא דאימיה, כחש חיליה, וקטליה (כשהזכירו לו את שם אמו  280 , תשש כחו, והרגוהו).

 280.  לכאורה הכוונה שבישרו לו שנהרגה. אבל אם כן, העיקר חסר מן הספר. וכתב המהרש"א הכוונה, שכשהזכירו לו את אמו בשם זה, "ערפה", כחש כחו. כי הוא שם גנאי, כדאיתא במס' סוטה (מב ב): למה נקרא שמה ערפה, שהכל עורפין אותה מאחריה. שהפקירה עצמה כבהמה, פנים כלפי עורף.
היינו דכתיב: "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל".
תנו רבנן: שלשה אנשים היו, שקפצה (שנתקצרה) להם הארץ:
אליעזר עבד אברהם,
ויעקב אבינו,
ואבישי בן צרויה.
ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שקפצה להם הדרך:
אבישי בן צרויה - הא דאמרן (זה שאמרנו לעיל, שכשרכב על הפרדה לחפש את דוד, קפצה לו הדרך).
אליעזר עבד אברהם - דכתיב כשהלך לחפש אשה ליצחק, שאמר ללבן ובתואל: "ואבא היום אל העין". למימרא, דההוא יומא נפק (מוכח, שבאותו היום יצא מלפני אברהם, וכבר באותו יום בא לארם נהרים  281 ).

 281.  המזרחי בפירוש החומש כתב, שהמילה "היום" יתירה היא. למימרא שבאותו יום יצא, ובאותו היום כבר בא. וברמת שמואל הקשה, למה לא נרמז הדבר כשמספר הכתוב שבא לשם, ונרמז רק כשסיפר הדברים לבתואל ולבן? וכתב, שאפשר שנרמז הדבר גם בתחילה. שהרי אמר אליעזר בתפילתו "הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם", והיינו, שמשם שראה שנעשה לו נס, וקפצה לו הדרך והגיע באותו היום, אמר שודאי לא לחינם נעשה עמו הנס, ויזמן לו הקדוש ברוך הוא עוד באותו יום. דאי לאו הכי, הרי זו שאלה שלא כהוגן.
יעקב אבינו - מנין לנו שקפצה לו הדרך?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |